17.02.17
צוות בטיפולנט
ג' מגיע לקליניקה שלי ביום רביעי אחר הצהריים*, מתיישב, מספר כמה מילים על השבוע האחרון, מתאר מתי רצה נואשות "להשתמש" – לשתות אלכוהול או להסניף קוקאין, ואז עוצר את השיחה בהתרגשות ואומר: "בעצם, את יודעת מה? בכלל רציתי לדבר איתך על משהו אחר". הוא מוציא את הפלאפון שלו, פותח אפליקציה ומושיט את הפלאפון אלי. "תקראי". בפלאפון של ג' מופיעה כתבה של איתמר זהר שהתפרסמה בעיתון הארץ, העוסקת בשיר המפורסם של ג'ניס ג'ופלין Me and Bobby McGee. כשאני מבינה שזו הכתבה שג' רוצה שאקרא – אני מחייכת חיוך קטן. קראתי את אותה הכתבה יום לפני הטיפול של ג', וניסיתי לנחש מה הוא היה אומר על הכתבה הזו.
ג' הוא מוזיקאי מחונן המתקרב לגיל חמישים. הוא מנגן בעיקר רוק וחי "חיים של רוקר" לאורך שנים רבות. היום, כפי שהוא מתאר זאת, הוא חי "חיים של רוקר מזדקן". ילדותו הייתה קשה מאוד, והוא מספר שהרוק הציל אותו. אך יחד עם המוזיקה, נכנסו לחייו בגיל צעיר גם אלכוהול, ולא הרבה מאוחר יותר סמים, וג' התמכר לשניהם. מאז עברו שנים רבות וג' הבין כבר מזמן שיש לו בעיה. אך למרות מאמצים אדירים להיגמל, הוא מצא עצמו חוזר שוב ושוב להשתמש. בעשור האחרון ג' חיפש סיוע נוסף – טיפול נפשי. הוא סיפר שלמרות שטיפול אצל פסיכולוג עזר ליצור תקופה ארוכה של אי-שימוש, היה לו קשה "לשבת סתם כך ולדבר על החיים עם מישהו" ולכן הפסיק ללכת, חזר להשתמש, ולבסוף - הגיע אלי לפני כשנה לטיפול בביבליותרפיה, לאחר ששמע על שיטת הטיפול מחבר. יחד אנחנו שומעים או קוראים שירים (בעיקר של אחרים, לפעמים שלו) ומדברים עליהם ועל החיבור שלהם לחיים של ג' ובעיקר – לשימוש שלו בסמים ואלכוהול. דרך השירים לג' קל הרבה יותר להיפתח, לדבר ולהגיע לתחושות ותובנות עמוקות שהשיר מעלה בו.
בחזרה לפגישה של ג' ושלי עם בובי מק'גיי וג'ניס ג'ופלין, כשקראתי את הכתבה לראשונה, חשבתי על ג', שחש קרבה גדולה לחברי "מועדון 27" – קבוצת האומנים שנפטרו בהיותם בני 27, כשלאלכוהול או סמים בדרך כלל קשורים למותם. בטיפול של ג' עסקנו רבות בשירים של הרולינג סטונז, הדור'ס, נירוונה, ביג סטאר וג'ימי הנדריקס, וכמובן – גם בשירים של ג'ניס ג'ופלין – כולם חלק מהמועדון העצוב והקשה הזה של אנשים מוכשרים שמתו בגיל צעיר מאוד. למרות שלרגעים שקלתי לספר לג' על הכתבה בטיפול, ידעתי שג' הוא האחראי על בחירת הנושאים בטיפול ולכן החלטתי לא לספר על הכתבה מיוזמתי.
כשג' הושיט לי את הפלאפון שלו עם הכתבה, חייכתי לעצמי חיוך קטן וקראתי בשקט את הכתבה שוב, הפעם במבט טרי שכולו מתרכז בחוויה של ג' ובטיפול שלו. בקצרה, בכתבה מסופר על כך שהשיר המצליח ביותר של ג'ופלין, "Me and Bobby McGee", לא נכתב על ידה. השיר הוא קאבר לשיר קאנטרי שכתב בן זוגה של ג'ופלין בחודשים האחרונים לחייה - קריס קריסטופרסון, יחד עם פרד פוסטר.
ביצוע של קריס קריסטופרסון לשיר Me and Bobby McGee
אחרי שקראתי את הכתבה, הקשבנו יחד לשיר בביצוע של קריסטופרסון ואז שוב לביצוע של ג'ופלין. למרות שאיש לא הסתיר מעולם את היותו של השיר קאבר, ואף על פי ששנינו די בקיאים בהיסטוריה של הרוק, הופתענו מפיסת המידע הזו. ג'ופלין שרה את השיר עם כל כך הרבה רגש שקשה לחשוב לרגע שהיא לא כתבה אותו.
ג'ניס ג'ופלין שרה את Me and Bobby McGee
אחרי שסיימנו להקשיב לשירים, שאלתי את ג' למה לדעתו ג'ופלין החליטה להקליט את השיר הזה ואיך ייתכן שעוצמות החיבור והרגש שלה כל כך גבוהות בשיר. "ברור שבגלל השורה ' Freedom's just another word for nothing left to lose'", אמר אחרי שחשב לרגע.
אחרי שדיברנו קצת על חופש ורגעים בהם לא נשאר דבר להפסיד בחיים של ג', על הרגעים בהם איבד הכל ונשאר רק עם המוזיקה, האלכוהול והסמים, אמר ג' שיש לו עוד רעיון ללמה ג'ופלין התחברה כל כך לשיר. "למה?" שאלתי, וג' סיפר שלדעתו, יש הרבה חלקים בשיר שהדיבור על בובי מק'גיי יכול להישמע קצת כמו דיבור על סם, שההשתוקקות אליו מזכירה השתוקקות של מכור, שחושב להקריב הכל תמורת עוד מנה של סם, רק כדי להרגיש טוב שוב.
אחרי שיחה על הנושא, הבנו כי לפעמים, התחושות הטובות של חום, אהבה וקרבה, דומות אצל ג' לתחושות הנחוות בעת השימוש בסם. לפעמים, כשאין אהבה טובה, כשאין מישהו שנעים וטוב להיות איתו, או שרע במערכת יחסים עם מישהי או מישהו קרוב, מפתה מאוד להשתמש בסמים כדי ליצור תחושה טובה שתשכיח את הכאב ואת המחסור. אבל, השפעת הסם מתפוגגת במהרה והנפילה חזקה בהרבה מתחושת הקושי הראשונית.
יחד עם ההבנה הזאת יצאו ג', ג'ניס ג'ופלין ובובי מק'גיי מהקליניקה, עד לשבוע הבא.
*מאמר זה הינו דוגמא בלבד לצורת טיפול אפשרית בביבליותרפיה ואינו מתאר מקרה טיפולי אמיתי.
