18.09.08
צוות בטיפולנט
עבור רבים מאיתנו, צמד המילים "מין" ו"ילדים" מכיל פרדוקס בסיסי: הילד נחשב ליצור תמים וא-מיני אשר התעניינותו במיניות מתבטאת ברגעי סקרנות נדירים בהם הוא שואל על האופן בו באים ילדים לעולם. תפיסה זו מבטאת, אולי, את רצוננו להאמין כי ילדנו חיים בגן עדן של תום המסתיים רק כאשר מופיעים סממני ההתבגרות המינית הגופנית; אלא שבפועל, ילדים צעירים מאוד מגלים עניין בגופם ובמיניותם.
פרויד, אבי הפסיכואנליזה, היה הראשון אשר הצביע על כך שילדים הם יצורים מיניים וכי המיניות הילדית קשורה במיניות הבוגרת. בתחילת עבודתו ניסח פרויד את תיאוריית הפיתוי הילדי לפיה ילדים רבים עוברים התעללות מינית המשפיעה על מצבם הנפשי בבגרות. בשלב מסוים הבין פרויד כי הערכותיו לגבי מספר הילדים אשר הוטרדו מינית מוגזמת, והחליף את תיאוריית הפיתוי הילדי בתיאוריית המיניות הילדית. על פי תיאוריה זו, עולמם של ילדים מלא בפנטזיות ודימויים מיניים. עיסוק זה במיניות מהווה חלק משמעותי בהתפתחותו הנורמטיבית של הילד, אותה תיאר פרויד על רצף של שלבי התפתחות פסיכו-סקסואלים.
רעיונותיו של פרויד ספגו ביקורת רבה בשל הדגש הרב אשר הושם על נושאים מיניים, אך כיום מאמינים מרבית אנשי המקצוע כי עיסוקו של הילד בגופו והפגנת עניין במיניות מהווה שלב התפתחותי טבעי ונורמטיבי. יחד עם זאת, הורים רבים נקלעים למבוכה כאשר הם עומדים בפני התנהגויות מיניות או התנהגויות אשר אינן תואמות את מינו או גילו של הילד.
שמאי כרכום, פסיכולוג חינוכי מומחה ודוקטורנט באוניברסיטת חיפה, עונה על מספר שאלות הנוגעות להתנהגותם המינית של ילדים צעירים.
בוא נשחק רופא וחולה (אבל רק קצת)
משחקים מיניים של ילדים
במסגרת השלבים הפסיכו-סקסואלים שניסח, הציע פרויד כי בסביבות גיל שלוש נכנס הילד לשלב האדיפאלי, בו מתעורר עניין רב באיברי המין ובהבדלים האנטומיים בין בנים לבנות. בהתאם, בגילאי שלוש מתחילים ילדים רבים לשחק במשחקים המאפשרים בחינה ומגע בגופם של ילדים אחרים כ"אמא-אבא", "רופא-חולה" וכד'. משחקים אלו תמימים בד"כ, ומייצגים את סקרנותו הטבעית של הילד ולא עניין מלא ובוגר במין.
משחקים מיניים נורמטיביים מתקיימים בד"כ מתוך הסכמה של המשתתפים בהם, מלווים בהנאה וצחוק, ואינם מהווים סיבה לדאגה. יחד עם זאת, כאשר משחקים אלו נעשים בכפייה, מתוך הפעלת לחץ או מעוררים בילד תחושות אשמה או חרדה, הם אמורים להדליק נורה אדומה.
מאז פרויד אנחנו יודעים, באופן תיאורטי, שילדים הם יצורים מיניים, אבל בפועל, ממתי אנחנו מצפים לראות עניין במיניות, באיברי המין?
פרויד העלה למודעות את הנושא של מיניות בכלל ומיניות ילדים בפרט, אבל חשוב להבין שמדובר במיניות שונה מאוד מהמיניות הבוגרת. פסיכואנליטיקאי בשם פרנצי דיבר על "בלבול השפות": הילד מתעסק ביצירת קשר, בקבלת חום ומגע ותופס את המגע עם האחר כאמצעי ליצירת קשר ולא כמו שאדם בוגר תופס את המגע עם האחר, באופן מיני. ההנאה ממגע עם אדם אחר, עבור הילד, היא חלק מיצירת הקשר; המגע בגוף שלי עצמי, באיברי המין, גם הוא אינו מיני במובן הבוגר אלא משרת תפקיד פסיכולוגי אחר.
משחקי רופא-חולה הם אולי נורמטיביים, אבל עדיין אינם רצויים ומקובלים עלינו כהורים. איך להגיב למשחקים כאלו? האם הם מצביעים על בעיה של הילד?
הכל תלוי בגיל ובהקשר: יש שלבים בהם הילד מאוד עסוק בלהפגין כמה הוא נפלא. בשלבים האלו, בערך בגילאי 3-6, כאשר הילד גם סקרן מאוד בנוגע לגופו, נתייחס לחשיפה העצמית בסלחנות. יחד עם זאת, נעמיד בעדינות גבול ברור שאומר שיש דברים שעושים רק בפרטיות, ושמותר לכל אחד לגעת רק בגוף שלו ולא בגוף של ילד אחר. אם החשיפה העצמית חוזרת כדאי לברר קצת יותר לעומק למה התעורר הצורך בה.
בגילאי היסודי נהיה קצת יותר מוטרדים ממשחקים כאלו משתי סיבות: קודם כל, משחקי חשיפה עצמית מתאימים לילדים צעירים יותר ולכן עשויים להצביע על עיכוב בהתפתחות הרגשית. בנוסף, משחקים כאלו עשויים להצביע על כך שהילד נחשף לתוכן מיני לא מתאים, אותו הוא לא מצליח לעבד בצורה טובה. גם במקרים האלו, כדאי להתייעץ כדי להבין טוב יותר מה קורה לילד ומה עומד מאחורי התנהגותו.
נא (כן? לא?) לגעת!!!
אוננות של ילדים
אחד האירועים המעוררים מבוכה רבה אצל הורים היא נטייתם של ילדים צעירים לגעת באיברי מינם בזמן ובמקום שאינם מתאימים. אנחנו, כמבוגרים, מקשרים בין מגע באיברי המין לבין עוררות וסיפוק מיני; לכן, הורים רבים נוטים לראות את ההנאה הנגרמת לילדם ממגע באיברי מינו כ"סוטה", "לא מתאימה" ומביכה.
מקובל לחשוב, בדרך כלל, שאוננות מתחילה בגיל ההתבגרות, אבל לא מעט ילדים נוגעים באיברי המין שלהם הרבה לפני כן. האם זה נורמלי?
איברי המין הם אזורים עם הרבה מאוד עצבים, וככל שיש יותר עצבים, כך התחושות שמתעוררות עם המגע באזור עוצמתיות יותר ויש יותר נטייה לגעת בהם. ילדים בני חצי שנה נהנים ממגע באיברי מינם, ולאחרונה נמצא כי אפילו עוברים נוגעים בהם. ההנאה ממגע באיברי המין אינו קשור בסיפוק מיני אלא בגילוי הגוף, וההנאה הטמונה בו. החל מגיל ההתבגרות, האוננות היא אוננות בוגרת ומינית אשר נועדה להשגת סיפוק מיני, פורקן. לפני כן, המגע באיברי המין אינו מיני אלא ממלא פונקציות אחרות לגמרי: התינוק שנוגע באיברי מינו ומייצר תחושת נעימות חווה תחושת יכולת ומסוגלות, בדיוק באותו אופן בו הוא חווה תחושת הצלחה כאשר הוא לומד להשתמש באצבעותיו באופן שיגרום למובייל שלו לזוז. אפשר גם לראות את האוננות כמשחק: כל הורה יודע שמשחקים של ילדים הם סוג של אימון (אימון ביחסים חברתיים, בביצוע פעולות שידרשו להן בעתיד) ואוננות היא משחק-אימון מיני. דרך המגע בעצמו בילד מגלה האם והיכן נעים לגעת, וההבנה הזאת היא הבסיס למיניות הבוגרת.
אז איך בעצם אמורים להגיב לאוננות של הילד?
האופן בו ההורה מגיב מאוד משמעותי: הילד יכול ללמוד מתגובת ההורה שהמגע בגופו אסור ומבייש, והתוצאה תהיה בושה של הילד בגופו. האפשרות השניה היא לאפשר אוננות אבל להכווין את הילד לאיפה ומתי מותר לו לגעת בגופו. למשל, אפשר להסביר שמותר לגעת רק כשנמצאים לבד ושרק לי עצמי מותר לגעת בגוף שלי.
יש כזה דבר "ילד שמאונן יותר מדי"?
אוננות היא סוג של משחק אבל היא גם דרך לפריקת מתח. אין אוננות מוגזמת, אבל אם יש תחושה שהילד עסוק יותר מדי באוננות כדאי להתייעץ כי אולי האוננות היא סממן לחרדה ומתח.
