אני בת 30, נשואה ואם, בשנת 2018 הייתי במצוקה כלכלית קיצונית מאוד
אפילו אוכל בסיסי (כמו לחם) לא תמיד היה בבית מספיק.
בשיאה של אותה תקופה התחלתי לגנוב אוכל ומוצרי יסוד כדי לשרוד,
בהמשך היו אלו בגדים, נעליים וילקוט לילדה ודומיהם.
ניתן לומר כי נותרה בי צלקת מאז, ולמרות שמצבי הכלכלי סביר מעט יותר היום
ואת הדברים הבסיסיים אני יכולה לקנות-אינני מצליחה לעשות זאת
וגם אם אשלם-אעשה זאת רק על מחצית/שליש ולפעמים אפילו פחות מהמוצרים שקניתי.
בתום כל אירוע כזה צפים בי רגשות קשים מאוד של בושה ומשאלת מוות. מרגישה כאילו נדרסתי על ידי הגלגלים של עצמי.
אני נעזרת בטיפול פסיכולוגי לנושאים שונים, אך לא מצליחה לדבר על העניין הזה מרוב הבושה.
זקוקה לעזרה דחופה ממש
שלום ריקי.
את קושרת את הגניבה לצורך המציאותי-הישרדותי שהיה בעבר ואכן, מצב קשה כזה נוטה להשאיר את אותותיו. יחד עם זאת, סביר להניח שהבושה שלך מרמזת על כך שהצורך לגנוב קשור בהיבטים רגשיים נוספים, ולכן חשוב כ"כ להביא אותו לטיפול. זאת, מתוך הבנה שהבושה היא לא רק חסם מפני השיתוף והשינוי, אלא גם חלק מהסימפטום עצמו. לכן, אני מציעה לצאת מהנחה שגם למטפלת שלך ברור שהגניבה היא ביטוי רגשי שראוי לתשומת לב, חמלה ואמפתיה כמו כל סימפטום רגשי כדיכאון, חרדה וכד'.
דרך טובה להתחיל לדב על כך היא לשתף את המטפלת שלך בכך שיש משהו שמאד מבייש אותך, גם מבלי לומר במה מדובר. יש סיכוי טוב שתוכל לסייע לך לפתוח את השיח על הנושא.
ליטל
