עוד כשהייתי ילד עשיתי טקסים בשקט.
סוגר את האור ופותח, סוגר את הדלת של המקרר, פותח סוגר ארונות מטבח וחוזר את הדרך שהלכתי כדי למנוע דברים רעים ועוד טקסים.
בצבא זה פסק והתחלף או התחזק שהפחד נהיה ממחלות.
בהתחלה פחד מסרטן (אבא שלי נפטר מסרטן שהייתי בן 3) היו לי התקפים קצרים שנפתרו אחרי שהרופאים שללו את הבעיה.
עם הזמן כבר הרופאים לא הרגיעו אותי והתקפים נהיו קשים עד שעברתי משבר והבת זוג עזרה לי ובאמת היה לי שקט שנה בערך.

לאחר מכן זה התחלף מפחד מאיידס וממש פחדתי לגעת בדברים ועשיתי אולי 80 בדיקות ומחשבות רעות, בכי וקשיים.
עברתי גם את זה.

עכשיו אני בתקופה הקשה בחיי.
נהיה לי פחד חדש, פחד מכלבת.
אני מאכיל חתולים ברחוב עם בת זוגתי, עזרנו למלא בעלי חיים ופשוט הייתי מאושר.
לאחר שריטה אחת מחתול הלכתי לקבל חיסוני כלבת בלי שבת זוגתי תדע.

מאז קראתי יותר מדי על המחלה ואני מפחד לגעת בחוץ בדברים, מפחד שבטעות הירקות נגועות והתחלתי לקבל חיסונים כל 3 חודשים ולהמציא סיפורים שננשכתי.

עכשיו גם זה שאני מחוסן לא עוזר, גיליתי את הבעיה שלי לבת זוגתי שקיבלה אותי באהבה ומקשיבה עוזרת ומונעת ממני ללכת להתחסן ומונעת ממני לעשות טקסים.
היא עוד עלתה עלי שעשיתי טקסים שסגרתי את הדלת 30 פעם לפני השינה ועוד טקסים שלא חשבתי שהיא תגלה.

עכשיו אני מפחד לצאת החוצה שבטעות חתול לא ישרוט אותי או עטלף שלא יגע בי.
הפחד משתלט עלי וכל מכה קטנה או כאב בגוף בבית או מחוץ לבית, אני משייך את זה לפגיעה מבעל חיים ואני לא מצליח לתפקד.

הטקסים עכשיו קשים יותר, אני הולך וחוזר בציבור כדי לוודא ששום דבר לא שרט/נגע/נשך אותי, אני מדמיין שבקניון דברים נגעו בי, ואני כבר לא סומך על עצמי שבאמת שום דבר לא נגע בי וכנראה אני נראה משוגע ליד אנשים שלא מבינים למה אני הולך וחוזר 10 פעמים.

הגעתי למצב שאני ברכב עם חלונות סגורים ואני בטוח שמשהו נגע בי ונכנס לאוטו ואולי לא שמתי לב.
כשאני עם בת הזוג שלי היא מוודאת שאני לא חוזר ומסתכל אחורה ומבצע טקסים.
זה קשה לי אבל זה עוזר לי בסוף.
אבל הדיכאון והחרדה תוקפים אותי, כשאני לבד הטקסים קורים למרות שאני ממש מנסה להפעיל את ההגיון.
אני יודע שאני צריך לדבר עם מישהו, אני מרגיש שאני עכשיו בנקודה הקשה בחיי.
זה או לצאת מזה או להשתגע לגמרי.

אני לא רוצה לאבד מה שהשגתי בחיי, עבודה טובה, בת זוג, קנינו בית, חברים טובים והכל.
אני מפחד לחתוך סלט לבת זוג שלי שבטעות לא שטפתי טוב, אני מפחד להיות לבד עכשיו כי הבת זוג שלי זה כאילו ההגיון שלי, היא אומרת לי שהכל בסדר, שלא מסתכלים אחורה, ששום דבר לא נגע בי.
אבל כשאני לבד אני מפחד לאבד את זה, זה הזוי, למצב הזה בחיים לא הגעתי.
אני אוהב להתאמן, אני אוהב לאכול בריא, אני אוהב ללמוד דברים חדשים ועכשיו אני לא מצליח לתפקד.

אני פשוט מפחד עכשיו כל כך מכלבת שאני לא מצליח לתפקד.
אני לא רוצה להתחסן יותר סתם כי נגעתי בדברים או כי חשבתי שמשהו נגע בי או שרט אותי, אבל אני יודע שאם אני לא אטפל בעצמי אני אשתגע או יתחסן ויהרוס את הבריאות שלי.
כרגע הבת זוג שלי מאיימת עלי שאם אשקר לה ואתחסן היא תפרד ממני, זה מקל עלי האמת, אני מרגיש שהייתי צריך שמישהו ידאג לי ויעצור אותי.
השאלה האם הדמיונות שלי זה כבר שלב שנדפקתי לגמרי?
אני יכול להגיע שאם אני לא מבצע טקסים זה בהתחלה מלחיץ מאוד אבל אחר כך משחרר מאוד.
הבעיה שזה יושב עלי למחרת או לפני השינה ואני נכנס לדיכאון וחרדה.
מה אתם חושבים שיש לי, מה אני צריך לעשות?