אנימה ואנימוס הינם מונחים שהגה האנליטיקאי קרל גוסטב יונג, המייצגים מאפיינים גבריים ונשיים הקיימים בכל אדם. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על אנימה ואנימוס לפי יונג, כיצד הם באים לידי ביטוי בחיי היום יום, וגישות מודרניות לאנימה ואנימוס.
במהלך עבודתו של האנליטיקאי קרל גוסטב יונג עם מטופליו, ובמיוחד עם החלומות שהביאו, הוא השתכנע שכל אחד מאיתנו, גבר או אישה, מכיל גם מאפיינים גבריים וגם נשיים. לחלק הנשי אצל הגבר יונג קרא אנימה (נשמה ביוונית), ולגברי אצל האישה – אנימוס (רוח ביוונית). חלקים אלו המשוייכים למין הנגדי אינם מודעים, לפחות בהתחלה, ומשפיעים באופן עמוק על היחסים של גברים ונשים זה עם זו. מאחר והם לא מודעים, יונג סבר שהם מושלכים בתחילה על בני ובנות הזוג שאנו בוחרים, ורק בשלב מאוחר יותר יתפתחו בתוך האדם עצמו.
ארכיטיפים וקומפלקסים
אנימה ואנימוס הינם ארכיטיפים, ההגדרה של יונג למבנים אוניברסליים הקיימים בכל בני האדם מעצם היותם בני אדם, מעין "תוכן גנטי" פסיכולוגי. למשל, בכל אדם קיימת דמות ארכיטיפית למושג אם או אב, אשר ממנה, בהשפעת חוויותיו האישיות, נוצרת דמות האם או האב הפרסונלית, זו הייחודית רק לו (קומפלקס, במונחיו של יונג).
כארכיטיפים, האנימה/אנימוס הם הביטוי הפרסונלי (האישי) של מערכת היחסים בין המודע ללא מודע, בין האגו לself (העצמי). כשם שהפרסונה (החלק שאנחנו מראים כלפי חוץ, המסיכה המאפשרת לנו להיות בקשר עם העולם החיצוני) מתווכת בינינו לבין העולם החיצוני, האנימה/אנימוס מתווכים בינינו לבין העולם הפנימי. הם מהווים פונקציה המאפשרת את החיבור עם אנשים אחרים, אבל גם את החיבור פנימה עם הלא מודע.
גשר בין המודע ללא מודע
כאשר האנימה/אנימוס פועלים היטב, הם משמשים כגשר בין האגו לself; הם עוזרים לנו לבחור בן זוג טוב, לחבר תשוקות לאיחוד מיני ורוחני עם האחר וליצור חיבור עם משאבי יצירתיות פנימיים. כאשר הגשר אינו מתפקד היטב, הקומפלקסים הלא מודעים נדחקים לחלומות או לפנטזיות ו"גוררים" אותנו לדפוסי התנהגות מזיקים, כמו חוסר יכולת להשתחרר ממערכת יחסים רעה או מצבי רוח מציפים ובלתי נשלטים.
התוכן של קומפלקסים אלו משתנה, ומושפע על ידי חוויות ילדות עם אנשים משמעותיים מהמין הנגדי ומהדימויים הדומיננטיים של גבריות ונשיות בתרבות ובהיסטוריה. במקור, יונג תיאר את האנימה כבעלת תכונות הנחשבות לנשיות (כמו אינטואיציה) ואת האנימוס כבעל תכונות הנחשבות לגבריות (כמו רציונליות), בהתאם לרוח התקופה. כיום נהוג לראות את האנימה והאנימוס כקיימים גם בנשים וגם בגברים. מנקודת מבט מודרנית יותר זו, ניתן לומר שהאנימה/אנימוס מבטאים היבטים לא מודעים באישיות המנוגדים לעמדה של האני המודע (של הפרסונה), לרוב כתכונות המאפיינות את בן/בת המין האחר.
אם האנימה/אנימוס מבטאים את הקשר בין המודע ללא מודע, מדוע הם לובשים תכונות של המין הנגדי? הגישה היונגיאנית גורסת שגם בימינו, ההתניה התרבותית "מכוונת" בנים להיות בנים ובנות להיות בנות, כך שאין אנו מקבלים בקלות ובטבעיות את תכונות המין הנגדי בנו. בעקבות זאת תכונות המין האחר נדחקות עבור רוב האנשים ללא מודע. כחלקים לא מודעים, אנחנו יכולים להיעשות מודעים להשפעה שלהם, אך הם עצמם נשארים מעבר למודעות ולתפיסה ישירה. עם זאת, כולם חולקים את אותה פונקציה של אנימה/אנימוס – חיבור האגו לself.
כיצד האנימה/אנימוס באים לידי ביטוי בחיי היום יום?
המחצית הראשונה של החיים – התבוננות החוצה ומציאת מקום בעולם
ככל שהאנימה או האנימוס פחות מודעים, דבר המאפיין את העשורים הראשונים בחיים, השכיחות שהם יושלכו על המין אליו נמשך האדם תגדל. "התאהבות", על פי יונג, היא דוגמה להשלכה של האנימה/אנימוס על בת/בן זוג פוטנציאלי. קשר, בשלב הראשוני, אינו מבוסס על מפגש ממשי בין שני אנשים, אלא במידה רבה על השלכה של אותו חלק פנימי על מוקד המשיכה. כך, אישה תתאהב בגבר ברגע שיתאים להשלכה של החלק הגברי שלה, וגבר ישליך את האנימה שלו על אישה, ויתאהב בהשלכה הזו.
ככל שקיימת פחות מודעות לחלק הזה, "התאהבות" תקרה באופן יותר ויותר שכיח ועוצמתי (כמו במקרה של מתאהבים 'סדרתיים'). חשוב לציין כי למרות שמדובר על חלקים נשיים וגבריים, השלכת האנימה של גבר יכולה להיות על בת או בן זוג פוטנציאלים, לפי מוקד המשיכה של אותו אדם. כלומר, חלקים אלו מייצגים תכונות מסוימות ודינמיקה פנימית, ולאו דווקא מגדר.
המחצית השנייה של החיים – התבוננות פנימה וחיבור ל self
על פי הגישה היונגיאנית, המחצית השנייה של החיים (החל מגיל 40 לערך) היא התקופה המרכזית המשמשת לחיבור פנימי, לself, לאחר שהאדם מצא את מקומו בעולם החיצוני (זוגיות, משפחה, מקצוע). תקופה זו של התבוננות פנימה מהווה חלק מהותי מתהליך האינדיבידואציה, התהליך הכולל של חיבור לself, מטרתו העיקרית של האדם בתפיסה היונגיאנית. אחת המשימות של תקופה זו היא לעשות אינטגרציה בין הגברי והנשי שבנו, כצעד התפתחותי משמעותי בדרך לשלמות הנפש.
החיבור פנימה אל האנימה/אנימוס, מאפשר לשלב את האפשרויות המורחבות של יצירת קשר עם הנשי/גברי. בהפשטת יתר אולי, אפשר לומר שאינטגרציה בין התכנים הפרסונליים של האנימה באה לידי ביטוי אצל רוב הגברים ביכולת מוגברת לזהות ולקבל את הרגשות שלהם. גברים שהאנימה שלהם עברה אינטגרציה חווים תחושה של שורשיות ומשמעות שאינה טבעית לרוב הגברים. עבור רוב הנשים, אינטגרציה כזו מתבטאת ביכולת לחשיבה אנליטית, ברורה ומכוונת מטרה, ונשים אלו חוות תחושה של גרעין פנימי חזק ויציב, המחבר אותן לעולם החיצוני.
בשני המקרים, כאשר האנימה/אנימוס משוחררים מהשלכה החוצה, הם הופכים מכח הפועל באדם באופן לא מודע לפונקציה פסיכולוגית רבת עוצמה המגשרת בין המודע ללא מודע, ובכך מרחיבים את מנעד הרגשות והאפשרויות בחייו של האדם. תהליך זה של אינטגרציה אינו מבוצע בפעם אחת, מדובר בתהליך הדרגתי ומתמשך על פני החיים, אליו חוזרים שוב ושוב, כחלק מהתהליך הגדול יותר של אינדיבידואציה.
הקומפלקס הקאונטר-סקסואלי (המנוגד מגדרית)
לצורך המחשה, אפשר לדמיין את האופן בו האנימה/אנימוס באים לידי ביטוי פרסונלי באדם (במילים אחרות - קומפלקס קאונטר-סקסואלי) כשלושה מעגלים בעלי מרכז משותף. המעגל החיצוני זו הטבעת הפרסונלית של הקומפלקס, המעגל האמצעי מייצג את הקולקטיבי, והמעגל הפנימי ביותר הוא המעגל הארכיטיפי.
• המעגל הפרסונלי – מורכב מכל החוויות המכוננות עם הדמויות הפרסונליות מהמין השני, ובמיוחד עם האב/אם. הוא מבטא את האופן בו יחסי האובייקט המוקדמים שלנו משפיעים על הגברי או הנשי בתוכנו.
• המעגל הקולקטיבי – מורכב מהשפעת התרבות, החברה וקבוצת השייכות על עיצוב התפיסה הפנימית שלנו לגבי גברי ונשי.
• המעגל הארכיטיפי – כולל דימויים אוניברסליים הנמצאים בשכבה מאוד עמוקה ולא מודעת, ומשותפים לכל בני האדם (הלא מודע הקולקטיבי – מכלול הדימויים המשותפים והלא מודעים של כל בני האדם, מקור הארכיטיפים).
המטרה שלנו, באינטגרציה של האנימה/אנימוס, היא להפוך את הכוחות ליותר ויותר פרסונליים, ולהעמיד אותם לרשות האגו, כל שנוכל להשתמש בהם בסיטואציות ספציפיות של חיינו (למשל, עבור אישה, ללמוד להשתמש בחלק הגברי שלה בחיי היום-יום).
האנימה – היסוד הנשי אצל הגבר
כאמור, יונג טען שבלא-מודע של הגבר קיים דימוי קולקטיבי ארכיטיפלי של האישה, גם במובן הפיזי וגם במובן הרוחני. האנימה של כל גבר נצבעת בצבעים של הנשים שהוא פוגש בחייו. הראשונה שנושאת את דימוי האנימה היא האם, כאשר בהמשך מושלכת האנימה על נשים אחרות וכוללת דימויים נשיים נוספים.
האנימה מתווכת בין הגבר לבין העולם הפנימי שלו, ואליה קשורות כל הנטיות הפסיכולוגיות הנשיות בנפש של הגבר. היא קשורה לאינטואיציה, ליכולת ניבוי, וליכולת לקלוט, לספוג ולקבל ידע, לא מהמקומות של הלוגוס (ההיגיון), אלא מהמעמקים של הלא מודע. היא מבטאת את היכולת לאהבה פרסונלית, תחושות עמומות ומצבי רוח משתנים, וקבלה של האי-רציונליות הנמצאת בתוכנו.
אנימוס – היסוד הגברי אצל האישה
כמו האנימה, גם האנימוס הוא בו זמנית קומפלקס אישי ודמות ארכיטיפית. האנימוס מופיע בפנטזיות וחלומות, ומושלך על דמויות ממשיות של גברים שהאישה פוגשת במהלך חייה, במיוחד במערכות יחסים. הדמות הראשונה עליה מושלך האנימוס היא דמות האב.
האנימוס מקשר את האישה לתכונות הנחשבות לגבריות. הוא מזוהה עם הצד השכלי, עם המחשבה וההיגיון. הוא מתבטא אצל אישה בחיבור תכונות של אסרטיביות, אנליטיות, עצמאות ורציונליות לתכונות ה"נשיות" של יכולת רגשית ויכולת תקשורת בינאישית.
החברה המערבית בעת הנוכחית מאדירה את התודעה, הידע ואת ההתפתחות הקוגניטיבית. לא פעם, המחיר על כך הוא ניתוק מהנשי. אחת המשמעויות היא שבחברה שלנו אנחנו רואים יותר נשים המחוברות יותר לאנימוס שלהם, וזקוקות לפתח דווקא את החיבור לאנימה.
גישות מודרניות לאנימה ואנימוס
עם השנים והתפתחות החשיבה והתרבות, יותר ויותר פוסט-יונגיאנים מצאו את ההגדרות הדיכוטומיות על חלק נשי וחלק גברי כלא מדויקות ותואמות את התרבות הנוכחית. התפתחות זו הובילה לשינויים בתיאוריה, ובאופן בו רואים את ארכיטיפ האנימה/אנימוס כיום.
סמואלס, אנליטיקאי יונגיאני, הציע למשל להתייחס לאנימה/אנימוס כחלק קאונטר-פסיכולוגי בלא מודע, במקום חלק קאונטר-סקסואלי. כלומר, כחלק המבטא עמדות ותכונות מנוגדות לאלו הבאות לידי ביטוי בפרסונה, אשר פעמים רבות לובשות צורה של תכונות המין הנגדי, אך לא רק. בדומה, הילמן טען שאנימה ואנימוס קיימים בכל גבר ובכל אישה, כלומר שני המינים מכילים גם וגם.
וויטמונד ראה באנימה ובאנימוס מרכיב קומפנסטורי (מפצה) לעמדה המודעת של שני המינים. כלומר, לטענתו אין לאישה מעצם טבעה חלק גברי בפנים, אלא חלק זה מופיע כפיצוי לתודעה הנשית שפיתחה. טענה זו נותנת מקום גם לאפשרות ההפוכה: אישה המזדהה בילדותה יותר עם אביה, תפתח תודעה "גברית" יותר, והקומפנסציה בלא מודע תהיה של חלק נשי, האנימה. גישות אלו מניחות, בניגוד ליונג, שהאנימה/אנימוס מתפתחים בלא מודע כפיצוי למה שקיים במודע, ואינם קיימים מראש כפי שיונג הניח.
למרות שחלק מההגדרות שיונג נתן לאנימה/אנימוס נשמעות מיושנות היום, שלא לומר סקסיסטיות (לראות גברים כיצורים רציונליים עם חשיבה מפותחת ונשים כלא רציונליות עם רגשות ואינטואיציות מפותחות), חשוב לזכור שבתקופה בה יונג פיתח את רעיונותיו, הגישה שהביא לפיה החלק הנשי והגברי שווים בחשיבותם עבור שני המינים נחשבה למהפכנית. בכל מקרה, הגדרות אלו פחות משמעותיות היום, והחלק שנשאר חשוב הוא הצורך לעשות אינטגרציה בין הגברי והנשי בתוכנו, כחלק מתהליך ההתפתחות שלנו כבני אדם.
מקורות
Jung, C.G. (1977). Anima and Animus. In: CW vol. 7 Two Essays on Analytical Psychology, Bollingen, Princeton University Press. Pp. 188-211
Kast V. ( 2006 ). Anima/Animus, in The Handbook of Jungian Psychology, ed. by Renos K. Papadopoulos, p.113-129
Robertson, R. (2016). Jungian archetypes: Jung, Gödel, and the history of archetypes. Open Road Media
Stevens, A. (2001). Jung: A very short introduction (Vol. 40). OUP Oxford
Skelton, R. M. (Ed.). (2006). The Edinburgh international encyclopaedia of psychoanalysis. Edinburgh: Edinburgh University Press
