דמנציה היא שם לקבוצת הפרעות שמתאפיינות בפגיעה בכישורים הקוגניטיביים, כלומר בתפקודי החשיבה שלנו, לרבות פגיעה בזיכרון. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על אבחנה, גורמים וטיפול בדמנציה.
דמיינו את התחושה של להתעורר בבוקר עם ציפייה ליום חדש, לרצות להכין לעצמכם קפה ולגלות שאתם מתקשים לזכור איפה הנחתם את הספל האהוב עליכם או היכן בכלל נמצא הקפה. החיים עם דמנציה יכולים להרגיש ככה, כאילו מישהו משחק מחבואים עם הזיכרונות והיכולות שלנו, באופן שפוגע ביכולת לחשוב, להבין, ללמוד ולזכור, או במילים אחרות – לחיות באופן עצמאי כמו שהיינו רגילים. בעמוד זה נבין מהי דמנציה, כיצד היא נגרמת ומה אפשר לעשות כדי להקל על התופעות שלה.
מהי דמנציה?
דמנציה היא שם לקבוצת הפרעות שמתאפיינות בפגיעה בכישורים הקוגניטיביים, כלומר בתפקודי החשיבה שלנו, לרבות פגיעה בזיכרון. הפרעות אלו נגרמות כתוצאה ממצב רפואי או פגיעה פיזיולוגית, ומסווגות לפי סיבות אלו (למשל: דמנציה כתוצאה מאלצהיימר, דמנציה כתוצאה מפרקינסון ועוד). דמנציה מייצגת פגיעה משמעותית לעומת התפקוד הקודם, כאשר הפגיעה ביכולות הקוגניטיביות היא הדרגתית ומתמשכת, וגורמת לירידה משמעותית בכל תפקודי החיים, החברתיים והתעסוקתיים.
שכיחות
שכיחות ההפרעה משתנה לפי אוכלוסיות ותרבויות שונות, כאשר שכיחות ההפרעה עולה עם הגיל, במיוחד בדמנציה כתוצאה מאלצהיימר. השכיחות בעולם המערבי בקרב גילאי 65 נעה בין 1%-2%, ויכולה להגיע ל-30% בגיל 85 ומעלה.
אבחנה על פי ה-DSM-5-TR
במדריך האבחנות האמריקאי בגרסתו החמישית שונה השם דמנציה להפרעה נוירו-קוגניטיבית מז'ורית (Major Neurocognitive Disorder). מדריך האבחנות של ארגון הבריאות העולמי, ה-ICD-11, ממשיך להשתמש במונח דמנציה לתיאור קבוצת ההפרעות. האבחנה ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:
A. ירידה משמעותית ביכולות קוגניטיביות לעומת רמת התפקוד הקודמת במימד אחד או יותר (קשב מורכב, תפקודים ניהוליים, למידה וזיכרון, שפה, תפיסתי-מוטורי או קוגניציה חברתית) בהתבסס על:
1. התרשמות האדם עצמו, אדם אחר או רופא/קלינאי שאכן קיימת ירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי.
2. פגיעה משמעותית בתפקוד קוגניטיבי, כפי שנמצא במבחנים נוירופסיכולוגיים או בהיעדרם על ידי הערכה קלינית או אבחון נוירופסיכולוגי מקיף.
B. הליקויים הקוגניטיביים פוגעים ביכולת לתפקד באופן עצמאי בפעילויות יומיומיות (למשל, צורך בסיוע בפעילויות מורכבות כמו תשלום חשבונות או לקיחת תרופות סדירה).
C. הירידה הקוגניטיבית לא מתרחשת באופן בלעדי בהקשר של דליריום.
D. לא ניתן להסביר את הירידה הקוגניטיבית טוב יותר באמצעות הפרעה אחרת (כמו דיכאון מז'ורי, סכיזופרניה וכדומה).
בנוסף לקריטריונים A-D, יש צורך לציין בנוסף:
איזו סיבה רפואית גרמה לדמנציה?
האבחנה ניתנת על פי ההפרעה שגרמה לה, כאשר לכל אחת מהן קריטריונים אבחנתיים ספציפיים:
• מחלת אלצהיימר
• דגנרציה פרונטו-טמפוראלית
• מחלת גופיפי לואי (Lewy body disease)
• מחלה וסקולרית
• פגיעת ראש
• שימוש בחומרים / תרופות
• הדבקה של וירוס האיידס (HIV)
• מחלה פריון (Prion)
• מחלת פרקינסון
• מחלת הנטינגטון
• מצב רפואי אחר / אתיולוגיה מרובה / אתיולוגיה לא ברורה
האם קיימת בנוסף הפרעה בהתנהגות שמקורה בדמנציה?
• ללא הפרעה התנהגותית – לא קיימת בנוסף הפרעה התנהגותית בעלת חשיבות קלינית.
• עם הפרעה התנהגותית – כמו תסמינים פסיכוטיים, הפרעת מצב רוח, חוסר שקט, אפתיה או סימפטומים אחרים.
מהי מידת החומרה?
• מתון – קשיים בפעילויות מורכבות יותר של חיי היום-יום (למשל, עבודות הבית, ניהול כספים).
• בינוני – קושי בפעילויות בסיסיות של חיי היום-יום (למשל, לאכול או להתלבש).
• חמור – תלות מלאה באחר.
ב-DSM-5 התווספה קטגוריה נוספת של הפרעה נוירו-קוגניטיבית מתונה, אשר מתייחסת לפגיעה מתונה יותר במימד קוגניטיבי אחד או יותר, אך כזו שלא פוגעת ביכולת לעצמאות בחיי היום-יום. גם אבחנה זו ניתנת בהתאם למחלה/הפרעה שגרמה לה, ועשויה להוות שלב מקדים להפרעה מז'ורית.
גורמי סיכון
דמנציה נגרמת כאמור כתוצאה של פגיעה פיזיולוגית או מצב רפואי מתמשך. נראה כי קיימים גורמי סיכון שיכולים לעכב או להאיץ את המחלה:
• גיל – גיל מהווה את גורם הסיכון המשמעותי ביותר עבור התפתחות מחלות נוירו-דגנרטיביות או וסקוליריות שעלולות לגרום לדמנציה.
• תורשה – היסטוריה משפחתית של דמנציה נחשבת לגורם סיכון להתפתחות המחלה.
• מצבים רפואיים – קיימים מצבים בריאותיים שזוהו כגורמי סיכון להתפתחות של דמנציה, ביניהם לחץ דם גבוה, סכרת, כולסטרול גבוה, היסטוריה של שבץ ופגיעת ראש.
• גורמים פסיכו-חברתיים – גורמים סביבתיים כמו מידת הגישה לתזונה בריאה ובטוחה, להשכלה, לכושר גופני וכדומה יכולים להשפיע על התפתחות של דמנציה.
• גורמים פסיכולוגיים – נראה שדיכאון ובידוד חברתי תורמים להאצת ההידרדרות של דמנציה.
טיפול
ראשית הטיפול בדמנציה הוא הבהרת המקור שלה וטיפול בו. הגישה הטיפולית הכללית עבור הסובלים מדמנציה היא טיפול רפואי מתמשך ותמיכה רגשית בחולה ובמשפחתו. הטיפולים השונים נועדו להקל על הסימפטומים של ההפרעה.
• טיפול תרופתי – מטרת הטיפול התרופתי היא לטפל ולהקל בגורם לדמנציה, להאט את התקדמות המחלה ולטפל בהפרעות הנלוות אליה. למשל, כאשר דמנציה נגרמת כתוצאה מפרקינסון הטיפול התרופתי יתמקד בכך, אך כאשר היא מלווה גם בדיכאון או בהלוצינציות הוא יכול לכלול גם טיפול אנטי-דיכאוני או אנטי-פסיכוטי.
• טיפול תמיכתי ופסיכו-סוציאלי – פסיכולוגיים שיקומיים ואנשי מקצוע נוספים יכולים להציע התערבויות טיפוליות מסוגים שונים שמטרתן להסביר את משמעות המחלה למטופל, לעזור לו לקבל את מצבו, לנהל טוב יותר את הסימפטומים, לשפר את התקשורת בינו לבין הסביבה ולתת תמיכה רגשית. כך, לומדים הסובלים מהמחלה לנהל את חייהם בהתאם למגבלות ולזהות פעילויות בהן הם יכולים להצליח.
• טיפול עבור בני המשפחה – ההתמודדות עם התדרדרותו הנפשית-קוגניטיבית של בן משפחה מעוררת פעמים רבות קשיים ומצוקה בקרב משפחתו, אשר אמונה על הטיפול בו ועדה לשינויים החלים בו והפיכתו ההדרגתית לחולה סיעודי. על כן, טיפולים פסיכולוגיים המספקים תמיכה עשויים להקל על ההתמודדות המורכבת של סביבתו של החולה בדמנציה.
מקורות
American Psychiatric Association. (2022). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed., text rev.). https://doi.org/10.1176/appi.books.9780890425787
Kaplan H.I, Sadock B.J, Grebb J.A (1998) Synopsis of psychiatry, Behavioral sciences, Clinical Psychiatry, eighth edition
World Health Organization. (2019). International statistical classification of diseases and related health problems (11th ed.). https://icd.who.int/
