דגנית יערי
יום ב', חודש מאי, פינת החי בכלא נווה תרצה.
שלג הארנבת ממליטה 7 גורים, מתוכם אחד נפטר בהמלטה. ששת הנותרים פזורים במרחב כששלג עצמה מרוחקת מכולם, מסתכלת עלינו במבט ספק כנוע ספק מבוהל. נראה כי שלג מתכחשת להמלטה וייתכן אף שאינה מניקה את השגר. ארבע אסירות שהן נאמנות פינת החי - נאווה, נדיה, ארינה ולילי, קצינת החינוך תהילה ואני מטכסות עצה, מה נכון לעשות כדי להציל את הגורים? עולות מספר אפשרויות:
1. להעביר את הגורים לתאי האסירות והן האסירות יאכילו ויהוו תחליף אימהי לגידול הגורים. 2. לחלק את הסיכון על ידי השארת חלק מהגורים עם האם וחלק עם האסירות בתאיהן. 3. להמתין ולהשאיר את הגורים 24 שעות נוספות עם אמא שלג. מתוך הנחה שהסיכויים שהגורים יוותרו בחיים בהאכלת יד קלושים.
החלטנו להמתין, להשאיר את הגורים ולתת לשלג את ההזדמנות לתפקודה כאימא.
סיוון, אסירה שמגיעה למפגש פרטני בפינת החי, עוברת להגיד שלום לכל החיות. כשהיא מגיעה לביתה של שלג היא אומרת בכעס: "אמא שלי הזניחה אותי כל השנים, קראה לי בשמות גנאי, אמרה שאני מכוערת ושהיא שונאת אותי. לא רצתה שאהיה חלק מהבית. אל האחים שלי היא לא התנהגה ככה. היא קיבלה אותם... היום אני חושבת שכמו ששלג לא יכלה להתמודד עם האחריות של גידול הילדים שלה, גם אמא שלי לא יכלה, זה היה גדול עליה". במילים חד משמעיות אלו ביטאה סיוון את ההשלכה שעשו גם אסירות אחרות בהסתכלותן על שלג והגורים. השלכה זו יצרה ראי דרכו האסירות שיקפו את תחושותיהן כילדות שנעדרות ליווי הורי או לחילופין, את תחושותיהן והתנהגותן כאמהות היושבות בין הסורגים ומתפקדות כאמהות בשלט רחוק או כאמהות שילדיהן נלקחו לאומנה או לאימוץ.
נאווה נוטלת את אחד הגורים. בוחרת בגור החלש ביותר וברור על פי מצבו שדקותיו ספורות. נאווה מניחה אותו על בית החזה שלה, מלטפת אותו בעודו נושם את נשימותיו האחרונות וממלמלת בקול חלש ובעיניים דומעות :"הלוואי והייתי מטפלת בבת שלי כמו שאני מטפלת ודואגת לשחורי. אני מרגישה שהנשימות שלו הפסיקו אבל אני ממשיכה ללטף אותו כדי שימות בשקט ובשלווה".שימות בתחושה שאהבנו אותו".
תהיות ואמירות מהולות בעצב וכעס עוטפות את חלל פינת-החי. "איזו אמא זאת? מסכנים הגורים! נטושים!"; "מסכנה שלג, בטח לא יכלה להעניק להם"; "אולי היא בדיכאון?"; "אולי צריך להחזיר אליה את הזכר?"
קיווינו שאם ניטיב את התנאים וניצור לשלג סביבה שקטה תסכים להתקרב לגורים, לתת מחום גופה ומחלבה. אנחנו מחליטות ליצור סביבת לידה אינטימית. מכסות את הבית בבד כחול וכותבות הודעה: "חדר לידה, נבקש לשמור על השקט!".
בתום 24 שעות אנו בודקות את המצב. לצער כולנו דבר לא השתנה להיפך: שלג מרוחקת מהגורים, הפטמות שלה מרוקנות, היא מכונסת בפינה, מבטה נשאר כנוע ומבוהל ו-3 גורים נוספים נפחו את נשמתם. בשלב זה ברור לנו שאנחנו יכולות להיות המושיעות היחידות. מיד קנינו בקבוקים מותאמים להאכלת מזון פגים וביקשנו אישור מהנהלת בית-הסוהר לפיזור הגורים בין התאים של הבנות האסירות. חשוב לציין כי הדבר חורג מהנהלים המערכתיים הקובעים כי אין להכניס בעלי חיים לתאים בזמן לילה. ההסכמה של הנהלת מתקן הכליאה לכך, הנובעת מתוך התבוננות הומאנית והבנה של ההשלכות הטיפוליות יצרו מוטיבציה ומעורבות משמעותית של האסירות המטפלות, של האסירות בכלל ושל צוות וסגל בית-הסוהר. כל אלה אינם מהמובן מאליו.
תוך זמן קצר הועברו 3 גורים להאכלה בתאי האסירות.ומה עושים עם הגורים שלא שרדו? התעורר שיח בין נאמנות פינת החי והוחלט על טכס קבורתם בתוך המרחב הפתוח של הפינה. חיפשנו מקום מתאים לקבירת הגורים שלא שרדו. לילי חפרה גומה עמוקה מתחת לעץ הלימון בתחום המגודר של הפינה ויחד טמנו את הוולדות הקטנות. בעדינות רבה כיסו ארינה ולילי את הקבר הקטן כשכולנו סובבות את עץ הלימון ומתחבטות בנוסח שייכתב על האבן שנבחרה להיות המצבה. בסופן של דיון ובסופה של התלבטות הוחלט על הנוסח: "קיווינו אחרת....כאן קבורים גורים שננטשו ע"י אמם. דקות ארוכות עמדנו שקטות סביב הקבר, כאשר כל אחת נושאת תפילתה מבלי לשתף את האחרות. קשה במילים להעביר את תחושת המעמד. את השקט שדיבר התבוננות פנימית על אובדן בתוך המעגל החיים האישי של כל אחת מהעומדות סביב המתים. משהו מאוד אותנטי ומרגש נשא תוכן בתוך דקות אילו. הבנות מיררו בבכי.לשאלתי "על מה אתן בוכות?" השיבו הבנות: "זו הפעם הראשונה כי אנחנו מבינות מה גרמנו למשפחות שמהן גזלנו את יקיריהן. זו הפעם הראשונה שאנחנו מרגישות וחוות את משמעות הרצח שביצענו".
כבדרך החיים היה לנו ברור כי יש להמשיך הלאה וכך אכן המשכנו בטיפול שוטף בשאר בעלי החיים, מתוך הבנה שלשקט תפקיד חזק במתן תחושת כבוד לחוויה האישית בה כל אחת מהנאמנות חובה במעמד הזה.
ומה ההתייחסות לאם היולדת שאינה מסוגלת למלא את תפקידה האימהי?
לילי לוקחת את שלג האם הארנבת, מחבקת אותה ומחליטה להביא אותה לקבר הטרי בו טמונים גוריה. כורעת ברך ומתייחדת דקות ארוכות עם בכייה. אפשרנו לה על פי בקשתה לחוות את הלבד עם שלג ולהיות ועם רגשותיה ומחשבותיה. לאחר מכן, התכנסנו בתוך פינת-החי תוך כדי שלילי מספרת לנו על אמה שנפטרה בשנה שעברה וכי לא ניתנה לה האפשרות להיפרד ממנה וגם לא להיות בהלווייתה. ישבנו עם רדת החשיכה בפינת החי כשאור קטן של מנורת חימום הזוחלים משלימה את אווירת האינטימיות ואת סערות הנפש המתחוללות אצל כל אחת מנאמנות פינת החי. שיח רב משמעות על נאמנות ועל אמהות וילדות עולה ותוך כדי כך מובאים לדיון, לשיתוף ולתובנה המושגים כמו אובדן, נטישה, הזנחה, חוסר יכולת, חוסר אונים, כעס, רחמים ופרידה.
האסירות תיארו את ההזדהות עם תפקיד הבנות לאמהות שנטשו או נשארו ולא יכלו לספק את הצרכים הבסיסיים להן היו זקוקות. סיפורה של שלג אפשר בפעם הראשונה להביא את המקומות הכואבים, הקשים, המתסכלים ואת החסר הגדול והריק של האימא שלא הייתה. ניתן מקום רגשי לתחושות חמלה כלפי האם לצד הכעס. הבנות דיברו על תובנה והבנה עמוקה בהעדר היכולת של אימותיהן לתפקד ולהעניק חיבוק ואהבת אם. זאת, בעקבות חווית החמלה שהתעוררה בהתבוננותן על שלג האם.
***
בית סוהר נווה תרצה, הנמצא ברמלה, הוא כלא לנשים היחיד מסוגו בישראל והמופעל על ידי שירות בתי הסוהר. הכלא מיועד לשכן כ-220 אסירות ועצירות ישראליות ותושבות השטחים. לרבות מהן רקע של עזובה ושימוש בסמים. כ-60% מהאסירות הן אימהות לילדים והניתוק מילדיהן מקשה על האסירות ועל הקשר ביניהן לבין ילדיהם. חלק מהאסירות ההרות אשר יולדות במהלך תקופת מאסרן, מטפלות בתינוקות בתוך הכלא עד גיל שנתיים. כשמגיע הילד לגיל זה, הוא מוצא אל מחוץ לכותלי הכלא ועובר למסגרת שנקבעה עבורו ע"י שירותי הרווחה. בהעדר משפחה תומכת, נאלצות חלק מהאסירות למסור את ילדיהן למשמורת או לאומנה עד השחרור או עד תקופה הנקבעת עי בית המשפט. במקרים בהם ברור כי אין יכולת של תפקוד הורי, נמסרים הילדים לאימוץ.
המחשבה העומדת מאחורי הקמת פינת חי בכלא נשים היא כי יצירת מפגש בין האסירות לבין בעלי החיים תאפשר את הצפתם של תכנים ברבדים שונים, ותיצור פתח לעיבוד חוויות חיים מורכבות שחוו האסירות הללו בטרם עברו עבירות. הקשר עם בעליי החיים עשוי לאפשר חזרה לראשוניות, להסתכלות ולהארה של התהליכים הרגשיים שנחוו בילדות. נוסף לכך, הסתכלות על המתרחש בין בעלי החיים מאפשרת השלכה לקשרים בכלל ולקשרים אינטימיים בפרט.
מרבית הנשים הנמצאות בכלא חוו בחללים בהתקשרויות הראשוניות עם האם- מערכות היחסים היו מורכבות מאוד או לא התקיימו בכלל. כל תינוק צריך לחוות חום, אינטימיות וקביעות ביחסים עם אמו או עם הדמות המגדלת אותו. תוך כדי ההתקשרות הזאת לומדים וחווים מגע, אהבה, קירבה ותגובתיות המתרחשים בהתמדה ויוצרים את תחושת הביטחון כבסיס לחיים בעולם הגדול. מרבית הנשים איתן אני עובדת לא רק שלא חוו את הנאמר לעיל עם דמות האם או המגדלת, אלא חוו דחייה קשה ומסרים שליליים לגבי עצם הגעתן לאוויר העולם. בהנחה כי כל אדם בכל שלבי התפתחות ממשיך להיות זקוק לקשרים יציבים ובטוחים, לקשרים אינטימיים כנים ולקרבה, יש מקום חשוב לעבודה, לחוויה וליצירת מודלים חדשים, מודלים מתקני עבר.
תגובותיהן של הנשים בעקבות ההזנחה של שלג הארנבת את גוריה, אפשרה לנו לגעת במעגל הראשוני אליו נולדו; בקשר הראשוני בין אם לילדה וביכולת ההשוואה בין שלג שנטשה את גוריה לבין האוגרת יוליה, שהמליטה 15 גורים ומזה חודש וחצי מדגימה טיפול מסור מאין כמוהו. מכאן התפתחה היכולת לבחון ולדון בקשרים של גורי האוגרת בינם לבין אימם; בינם לבין אחיהם, בינם לבין עצמם ובינם לבין המעגלים העתידיים שלהם. הדיונים נסובו סביב מהותו של מודל החיקוי לו זכו האסירות בקשר הראשוני אותו חוו, וסביב חוויתם של אותם גורי ארנבונים שלא זכו אף ליניקה ראשונית או לחום גופה של האם.
בטרם הוקמה אחוות החי, העליתי ביני לבין עצמי מחשבות ותהיות לגבי יכולתה של אישה בוגרת להתחבר לבעלי חיים המסמלים ילדות (ארנבון, אוגר...). התפיסה שהנחתה אותי הייתה, שהמפגש עם הילדות שמסמלות חיות אלה יוצר מפגש המזמין זיכרונות ראשוניים העולים וצפים מתוך אותו מקום דחוס בו שהו כל השנים, במודע או בבלתי מודע. מגוון התנהגויות אנושיות באות לידי ביטוי אצל בעלי החיים כטיפול זה בזה, ניקוי, קרבה, מגע, מריבות, פציעות, סליחה, קשרים המיניים. בדומה, גם אצל בעלי החיים נמצא את ה"יחד" בקרב קבוצות המנהלות אורך משפחתי-חברתי-קהילתי, אל מול ה"לבד" שלבעלי חיים סוליטריים. כל אלה מעוררים דיאלוגים ברבדים עמוקים והצפה של תכנים אשר זוכים למקום בו ניתן להיזכר, להעלות, להרגיש, לחשוב, להבין, לצחוק וגם לבכות.דרך עולם החי מגיעות הבנות האסירות לתובנות לגבי מערכות היחסים שנוהלו בבית בו נולדו.
פינת החי מהווה חלק אינטגראלי מהמקום בו נעשה הטיפול. חלק אינטגראלי מהמקום בו חיות המטופלות האסירות. אני רואה בכך חשיבות כפולה, הן מבחינת ההתייחסות לאתיקה של בעלי החיים- יצירת קביעות וטריטוריה עבורם מצד אחד- ועומק בתהליכי ההיקשרות כלפי האובייקטים הנבחרים ע"י כל אחת מהנשים מצד שני. תכני החיים הקשים והמורכבים צפים ועולים בעקבות ההתרחשויות בין בעלי החיים בכלובים השונים. כאן, בבית הקטן והחם של פינת- החי, יש מקום והזמנה להעלות כל רגש, כל תחושה ולזהות את מקורות הכוח הטמונים בכל אחת ואחת מהנשים דרך מקורות הכוח השונים הקיימים בחיות השונות, המאפשרים לחוש העצמה, רצון ויכולת להתמודד.
הכלוב והמתרחש בו מאפשרים שיח פתוח ומשוחרר יותר על המתרחש בכלוב הפנימי, בנבכי הנפש. ימים וחודשים בניתי בחלומי פינות חי בואריאציות שונות תוך התאמה לאילוצי מרחב פיסי מוכתב ולהגדרת מטרות שחשבתי שנכון לכוון אליהן. בסופו של חלום, ראיתי את פינת חי כ"בית-חם" בו הסורגים לא מצויים, בית חם בו המרחב שקוף ונקי במראהו. בית חם, עוטף ומגן, בית שיאפשר מפגש, התקרבות ונגיעה ב"אני".
התחושה והמראה התקבלו ע"י בניית קוביות 1 מ' * 1 מ' שקופות ונמוכות המאפשרות להסתכל על כל בית בנפרד ועל כל הבתים יחד כ"שכונה", כקהילה. כלומר- הסתכלות ממוקדת ויחד עם זאת הסתכלות על כל המתרחש. ארבעה גלגלים נושאים כל אחת מהקוביות, דבר המאפשר הנעה של בעלי החיים לכיוונים שונים, תוך התייחסות לבדיקה ושינוי, ליכולת תנועה, לתזוזה דינמית כסימבול לדינאמיות שמתאפשרת בחיים, לארגון אישי מחדש ברמה הפיזית והרגשית. הבתים של החיות זוכים בארגון "רהיטים" הלקוחים מהטבע- אצטרובלים, ענפי עצים, קליפות עלי איקליפטוס הגדלים מסביב. היכולת להסתדר עם מה שיש ומה שזמין ולנצלו בצורה הטובה ביותר יוצר תפיסה סביבתית שגם היא מהווה מודל לחיקוי ולמידה. הבית והחצר מוקפים גדר ירוקה ונמוכה על מנת לחבר בין הניתוק שבמרחב הטיפולי של פינת החי לבין החיבור עם המציאות המורכבת. הרעיון הוא להימנע מיצירת כלא נוסף בתוך הקיים. בריכה וכסאות עץ הם חלק מהחדר ומאפשרים מרחב פתוח לבעלי החיים ולאסירות. הדגש בעיצוב הוא על החיבור בין הפנים לחוץ הפיזי והרגשי. במרכז פינת החי שטיח, מנורה היוצרת תאורה ביתית, נוחה ושקטה, מוסיקת רקע, וילונות המכסים את פתחי החלונות ומאפשרים לקרני האור והשמש לחדור דרכם. כסאות קש עם כריות לבנות ו-4 שולחנות מרובעים קטנים בגוון בהיר מאפשרים לנו שיח ברבדים הפוגשים את עולם התוכן של האסירות במעגלי החיים השונים. ככל שניתן ליצור מקום המשרה בית שניתן לארגן ולתכנן אותו בכל פעם מחדש על פי צרכים ומצבים רגשיים של המטופלות ושל החיות המתגוררות בו.
דוגמה לכך הם האוגרים. תצפית על דרך התנהגותם של האוגרים הביאה אותנו לדיון בנושא אגירה. מה אוגרים? מתי אוגרים? למה אוגרים? מה מרגישים כשאוגרים? והנה אנחנו רואים שהאוגר מתרוצץ ומחפש מקום בטוח על מנת לפלוט את אשר אגר. איפה פולטים? בפני מי? מי ומה המקום הבטוח של האסירות להוציא ולעבד את אשר אגרו?
"אני אוגרת כעסים על אבא שלי, אבא שבמשך שנות ילדותי אהב אותי, אהב אותי במושגים אחרים מהמקובל... אבא שאהב אותי וניצל אותי מינית במשך שנות ילדותי הצעירות. כל כך פחדתי מהמפגשים האלה עם אבא וכל כך שמחתי שהוא אהב אותי. כשהלך לעולמו נראה היה כי נשארתי לבד בעולם הזה. כי הוא הרי היחידי שאהב כ"כ. כמו האוגר אגרתי אבל שלא כמו האוגר שרץ ומחפש מקום לפלוט לי לקח שנים, שנים רבות עד שהרשיתי לעצמי לפלוט ולהוציא את שאגרתי. אולי לא הייתי עושה חלק מהדברים אם הייתי מוציאה מהלב... היום אני יודעת לזהות מקומות בטוחים. היום אני מכירה פינות קטנות ובטוחות בהן אני יכולה לשחרר, להוציא, לבכות. היום אני יודעת יותר לבכות" (אחת האסירות).
חבורה של חיות, חבורה של אסירות.אני מבחינה איך רגש האחריות הולך ומתפתח אצל כל נאמנות פינת החי: האחריות להאכיל, האחריות לנקות, להקשיב לצרכים השונים, לזהות התרחשויות יוצאות דופן, התנהגויות מוזרות, מחלות...
"לכל דבר בטבע יש זמן, יש תהליך לומדים כאן דרך בעלי החיים לחכות, להמתין, להתבונן... באמצעות ההתבוננות על בעלי החיים מתרחשת למידה והפנמה שלא הכול מתנהל על פי שליטה והזמנה.גם עם החיות וגם עם שאר הבנות... דחיית סיפוקים, הבנת שיקולים- ואת כל הרשימה הזאת אני מתחילה לעשות עם חיי האישיים, בעיקר בעקבות התקרבותו של מועד השחרור שלי, בעיקר בעקבות העובדה שאני לא לבד- יש לי ילדה שאני כ"כ אוהבת, שאני צריכה להיות שם בשבילה, שאני צריכה לנסות לזהות ולהקשיב לצרכיה".
"יחס חם, תשומת לב, דאגה ואהבה פותחים חלון בנשמה, ממיסים את הסורגים הפנימיים שניבנו והתעבו במהלך חיינו. אנחנו רואות, כפי שאנחנו נאמנות ומסורות לבעלי החיים, נוכל לזהות אנשים מסורים ואמיתיים שרוצים לעזור לנו. בעלי החיים מאפשרים לנו לפתוח את ליבנו, לשתף, להתלבט, להסיר את המחיצות ולצעוד קדימה, לבחור אחרת, לחשוב אחרת, לחיות אחרת".
דיונים רבים מתנהלים סביב המרחב הפנימי והחיצוני של כל אחד מבעלי החיים כגון- מעברים לבתים גדולים יותר בטרם המלטה והכנסת "ריהוט" מתאים ליצירת חדרונים בתוך המרחב על מנת לאפשר פרטיות; דיון בסוגיית 15 גורי אוגרים סוריים שנולדו זה עתה ושצריכים לחיות יחד- האם וכיצד לאפשר להם את זכות הבחירה ל"יחד", האם שימוש בענף תמרים סבוך יאפשר להם פינות שקטות, טיפוס ומסתור; נושא ארגון הכלוב עולה בהשוואה לארגון תא האסירה ולבחירות המתאפשרות לה- הבחירה עם מי להיות בתא לעומת הבעייתיות שבהעדר אפשרות בחירה. לא אחת מגיעות נשים עם עיניים נפוחות מבכי כי הוחלט להעביר אליהן לתא אסירה זו או אחרת שאין דרך להסתדר איתה, או שהיא אינה נקייה או שיש לה נטיות לסכסוכים ומריבות או שאינה מתחשבת בדרכי האחרות... גם בעיית האינטימיות בחדר עולה בהשוואה למתרחש בכלוב. מתברר כי לבנות חשוב ליצור לבעלי החיים תאים בתוך התא הגדול, על מנת לאפשר להם את הבידול. הרגישויות השונות באות ועולות דרך בעלי החיים וחלוקתם בכלובים השונים.
"נראה שהצ'ינצ'ילות בסכסוך, הלוואי ולנו היה תא כזה גדול כמו שלהן וכל אחת הייתה תופסת לה פינה משלה". "חייבים להפריד בין השרקנים, ג'ינג'ית מתנכלת לכולם ועושה בכלוב ממש בלגן". "נראה כי לאוגרת הקטנה לא טוב עם כ"כ הרבה אוגרים נוספים, היא כל הזמן מתבודדת, אולי הם שונאים אותה? כדאי להעביר אותה לבית אחר." "הם יותר טובים ממני, מסתדרים עם כולם".
מרבית המשפטים שנאמרים עולים לדיון קבוצתי או לדיאלוג, תוך בדיקת הרגשות כלפי התחושה בחדר, מזהים את הקשיים שמתעוררים בעקבות השינוי ומעלים אפשרויות התנהגותיות שונות כדי להתמודד.
בעלי חיים שונים מזמנים תכנים שונים ולכן חשוב להפעיל שיקול דעת בבחירת בעלי החיים שמהווים חלק מהפינה.
יוליה, אסירה שקטה, נכנסה יחד עם הקבוצה בקצב איטי, במבט בוחן, בודקת בעין את הסובב ונעצרת דווקא בביתן של החולדות, הדוחות את האסירות האחרות. חיוך רחב נפרש על פניה. היא רוכנת בעדינות, מביטה ושואלת: "אפשר ללטף?" יוליה מרימה בעדינות את לבקנית, מתיישבת על השטיח ומלטפת בעדינות וברכות יוצאת דופן את החולדה. לבקנית רגועה לגמרי, כלל לא זזה ואט אט נרדמת. יוליה קורנת משמחה. "למה דווקא את החולדות את אוהבת?" "מסכנות, תמיד חיות בלכלוך של החיים, הבית שלהם בביוב, האוכל שלהם הוא זבל, כולם שונאים אותם ורוצים להרוג אותם. אני מרגישה כמו החולדה, אף אחד לא רוצה להתקרב אליי".
נוצר שיח בנושא: ביבי החיים והאפשרויות ליציאה מאותם ביבים, זיהוי מקורות הכוח של המטופלת מול מקורות הכוח של החולדה כמו חכמה, יכולת תקשורתית, חיים חברתיים... אסירות אחרות מדברות על הצ'ינצ'ילות שתפקידן להדריך על משמעותה של היגיינה אישית ורכות. "היא מתרחצת יותר ממני" אומרת אחת הבנות. "גם אני רכה כמו הצ'ינצ'ילה ובגלל זה כולם דרכו עלי, כולם ניצלו אותי ואת התכונה הזאת שלי" אומרת אחרת. "בכלא בכלל אסור להיות צ'ינצ'ילות כי מהר מאוד ינצלו את זה כולם". "הכי הייתי רוצה להשתמש ברכות עם הילדים שלי. אף פעם לא ידעתי לעשות את זה".
לסיכום, האירועים בבתי החיות מאפשרים התבוננות כנה ואותנטית על עולם התוכן הרגשי של האסירה היושבת בכלא נווה תירצה. מתוך מות השגר של הארנבת, אמרו האסירות באופן ישיר ופתוח כי הן בוכות כל כך כי מבינות בפעם הראשונה את הצער הבלתי נסבל שגרמו לאותן משפחות שרצחו את יקיריהן. הן מבינות כי שום התנצלות וסליחה לא יוכלו לרכך את האסון והצער הנוראי. תוך כדי התבוננות בהתנהגויות החברתיות השונות של בעלי החיים השונים הגיעו האסירות לתובנות על משמעויות הקשר החברתי, על מערכות יחסים משפחתיות, על משמעויות וחשיבות הובלה הורית בכלל ואימהית בפרט. כמו כן, הן הגיעו להבנה עמוקה של חשיבות השיח והעיבוד הרגשי. כך, מרחב פינת -החי ותפקיד הנאמנות בטיפול השוטף בבעלי החיים מביא לקשר משמעותי ומקדם טיפול בין חיה, אסירה ותובנה.
דגנית יערי היא מטפלת ומאמנת מומחית הנעזרת בבעלי חיים. מרצה, מנחת סדנאות, מכשירה ומדריכת מטפלים. לאתר של דגנית יערי: www.bwcards-dganit.com
