מועדון המכשפות הכי טובות: פרק ומדריך למטפלים מספרה של עירית סדן

עירית סדן

הפרק "המדריך היישומי עם נגיעות תיאוריה למבוגר המלווה" ופרק הבונוס "'מדריך המכשפות' למטפלים" מובא כאן לפניכם באדיבות המחברת והוצאת מנדלי מוכר-ספרים.

על הספר

"מוֹעֲדוֹן הַמְּכַשֵּׁפוֹת הֲכִי טוֹבוֹת?" שָׁאֲלָה רָז, מֻפְתַּעַת. "מַה זֶּה? מָה עוֹשִׂים שָׁם?"

"בּוֹאִי וְתִרְאִי." הֵשִׁיבָה נֹעַם בְּחִיּוּךְ מִסְתּוֹרִי.

"אֲנִי צְרִיכָה לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ?" שָׁאֲלָה רָז.

"אֶת כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הֲכִי רָעוֹת שֶׁלָּךְ." לָחֲשָׁה נֹעַם בְּאָזְנָהּ.

למה רז עצובה? אילו מחשבות רעות עוברות לה בראש ואיפה מותר לדבר עליהן? הספר "מועדון המכשפות הכי טובות" פותח למבוגר וגם לילד את העולם הפנימי של אותם שדים, מחשבות רעות, כעסים ותוקפנות, וגם של רגשות חיוביים, שאיננו מוצאים להם פרקן ושאיננו יכולים לבטא אותם בכל מקום ומול כל אחד. במועדון "המכשפות הכי טובות", המקום הפרטי והבטוח, שם נמצא הפתרון למחשבות של רז וחברותיה וגם שלנו, המבוגרים.

"מועדון המכשפות הכי טובות" הוא ספר ילדים המהווה כלי עבודה טיפולי וחינוכי וכולל מדריך יישומי למבוגרים, בין השאר – להורים, למטפלים ולאנשי חינוך. בחשיבה יצירתית שובת-לב, מצליחה עירית סדן להכניס אותנו, הקוראים, למה שמתרחש מאחורי הדלת של המועדון הנפלא הזה,ומגלה לנו דרכי התמודדות מצינות וגם משעשעות לאותן מחשבות שקשה לנו להביע.מעבר לספור עצמו, הספר מספק מדריך ישומי ומהוה כלי עבודה לעצמנו – כהורים, כחברים, כאנשי טפול וחנוך וכבני־אדם.

ונעבור לחלק "של הגדולים": מדריך יישומי עם נגיעות תיאוריה למבוגר המלווה את הקריאה

פרק זה מכוון לתת רובד נוסף להפנמה ולפיתוח של חווית הקריאה. הוא מיועד למבוגרים המלווים את הסיפור: להורים, לחברים, למטפלים, לאנשי חינוך, לעצמנו.

בעת הקראת הסיפור לילד, יש ערך מוסף רב לקריאה רגשית, הפותחת דיאלוג על החוויות של הילד עם עצמו ועם העולם. קריאה מודרכת מאפשרת דיאלוג כזה, הן בשעת הקריאה, הן לאחריה, כשהסיפור ממשיך ללוות אותנו ביומיום באמצעות השפה, המושגים והדוגמאות שעלו.
בחלק זה יובאו כמה רעיונות לפיתוח הקריאה הרגשית.

ברובד נוסף, אנו, המבוגרים, הם קהל היעד של הסיפור. המדריך הופך את הסיפור לכלי עבודה מעשי, המעורר לחשיבה וליישום בחיינו האישיים והמקצועיים, וכל אחד מוזמן לקחת מתוכו על פי צרכיו.

קמצוץ תיאוריה: "מועדון המכשפות הכי טובות" – מרחב נפשי בטוח

"במועדון המכשפות הכי טובות מותר לחשוב ולהרגיש הכול!" אומרת דודה טלי לרז בסיפור. הרשות להרגיש ולחשוב היא הכרחית, דווקא משום שאיננו יכולים אחרת. אנו חווים רגשות, מחשבות ותחושות גוף בעולמנו הפנימי, עם יכולת שליטה מוגבלת למדי. בשונה מכך, מידת השליטה והבחירה שלנו גדולה יותר, בדרך שבה אנו פועלים או מבטאים את מחשבותינו, תחושותינו ורגשותינו (Hayes, Strosahl & Wilson, 2012). ההבחנה בין החופש להרגיש, לבטא ולפעול, מנווטת את התפתחותנו כבני-אדם תרבותיים ועומדת בבסיס העבודה החינוכית והטיפולית.

דוגמה להבחנה בסיפור: רז נפגעת ממורתה ועולה בה כעס. בין אם הכעס מוצדק ובין אם לאו – הוא פשוט קיים, אי-אפשר להתווכח על עצם קיומו. רז נבהלת מכעסה ורוכסת אותו בפנים, בתוך ה"פה-ריצ'רץ'" שלה, עם תחושת בדידות, עצב ואשמה. נעם ודודה טלי, המכשפות הכי טובות, מקשיבות לכעסה באמפתיה, מבלי להיבהל או לשפוט אותו, אולם מדגישות את ההבדל בין להרגיש כעס ואפילו שנאה, לבין להגיד למורה "אני שונאת אותך", או בין לבטא תוקפנות ולומר "לא אכפת לי שתיפגע", לבין לפגוע באמת.

בעולם הפנימי, כל מחשבה או רגש הם לגיטימיים, פשוט כי הם קיימים. אין צורך להצדיק אותם. על מנת ליצור איזון בין העולם החיצוני והפנימי, אנו זקוקים כבר מראשית התפתחותנו למרחב ביניים, המגשר בין הפנים והחוץ, בין הפנטזיה למציאות. ויניקוט קורא למרחב זה "מרחב פוטנציאלי" או "מרחב ביניים". מרחב זה מאופיין בחופש לשחק, כלומר, ברשות לבטא באופן חופשי את המתרחש בעולמנו הפנימי (ויניקוט, 1995).

"מועדון המכשפות הכי טובות" הוא מעין מרחב ביניים. כללי המועדון מבטאים איכויות הנדרשות למרחב רגשי בטוח ולהתפתחות נפשית בריאה, כפי שמדגישות תיאוריות פסיכולוגיות שונות:

1. המועדון בהתייחס לעולם הפנימי:

הכללים הראשונים של המועדון מכוונים ליכולת להיות עם רגשות, מחשבות ותחושות, מבלי לשפוט אותם, להתווכח אתם ("פה לא מתווכחים עם רגשות"), או להיבהל מהם ("אם אומרים את מה שמרגישים במקום בטוח, אז לא צריך להיבהל..."). אנחנו זקוקים לחופש להיות עם עצמנו, בטרם נעבור התפכחות במפגש עם העולם החיצוני, כפי שאומר ויניקוט.

אמפתיה היא כלל יסוד במועדון. "פה מבינים את הרגשות... ואפילו מרגישים אתך ביחד." אמפתיה – היכולת להרגיש את שמרגיש האחר – היא מרכיב נפשי בסיסי על-פי הגישה ההומניסטית של רוג'רס (1951). לצד האמפתיה, מדבר רוג'רס על אהבה וקבלה ללא תנאי, ובסיפור, זהו הקריטריון הבסיסי לקבלת מכשפות למועדון – "מישהו שאת חושבת שאוהב אותך, אפילו כשיש לך מחשבות רעות".

שירות נוסף שמספק המועדון, הוא סיוע ב"תרגום" של רגשות גולמיים ולא מדוברים, לרגשות מובנים ומתוקשרים. התרגום הרגשי הוא ההכלה והטרנספורמציה, עליהן מדבר ביון (1962). הוא מתרחש, למשל, כאשר אמא מסבירה לבנה הקטן שהבכי שלו, פירושו רעב או עייפות, ובכך ממללת ומתווכת עבורו חוויה פנימית, שעדיין לא ניתנת לדיבור.

בסיפור עוזרת הדודה טלי לרז להוציא את הבלתי-מדובר מתוך ה"פה-ריצ'רץ'" שלה, להפוך אותו למילים, ולמילים לתת משמעות: "פשוט ממש כעסת עליה, אז ככה הרגשת. לא התכוונת באמת שתמות".

המועדון מספק גם שירותי אגו חשובים. הוא מטפח צרכים נרקיסיסטים בריאים, כמו הצורך הבסיסי בשיקופים חיוביים והתפעלות ב"פסיכולוגיית העצמי" של קוהוט (1984). בסיפור, אמה של נעם משקפת לה את רגש הגאווה, כאשר נעם "משוויצה" ביכולת הריקוד שלה, ובכך מטפחת את העצמי החיובי שלה.

2. המועדון בהתייחס לעולם החיצוני:

כללי המועדון מסייעים לכוון ולווסת את ההתנהגות, באופן שיאפשר איזון עם הסביבה. למשל:

• לקנא באחותי על צעצוע שקיבלה – מותר. "חוקי". לא תמיד ניתן לשליטה.

לשבור לה את הצעצוע – אסור. ניתן לשליטה.

• להרגיש ש"בא לי להרוג" – מותר. "חוקי". לא תמיד ניתן לשליטה.

להרוג – אסור. לא חוקי. ניתן לשליטה.

ישנן גם הנחיות המתייחסות למינון מאוזן. "אם אני אגיד את זה כל הזמן לכולם, זה לא יעבור..." חוששת רז. בתשובה, מציגה נעם את כלל הפרטיות – לבחור את מי לשתף, לשמור על גבולות, לא להציף. כללים אלו מתחברים לגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, המתייחסת לקשר בין רגשות, מחשבות והתנהגות וליכולת הוויסות שלנו.

ומהו הכישוף? הכישוף מתרחש כאשר בעמדת הפתיחה אנו מקשיבים לרגשות שלנו באופן מקבל ולא שיפוטי ואז "משהו משתחרר ומרגישים יותר טוב..." מזווית מעט אחרת, הכישוף מתייחס גם לשינוי מתוך קבלה של עצמנו, כפי שמדגיש "המכשף הנודע", קארל רוג'רס: "הפרדוקס המפתיע הוא, שכאשר אני מקבל את עצמי בדיוק כפי שהנני, אזי אני יכול להשתנות".

"מדריך המכשפות" להורים

למה קשה לנו? כהורים, לא פשוט לנו להיות בעמדת הקשבה נייטרלית ולא שיפוטית מול ילדינו.

ראשית, הילדים שלנו, יותר מכל בני-האדם האחרים סביבנו, מהווים מראה לעולם הפנימי של עצמנו. משום כך, קשה לנו להיות "חפים" מרצונות, השלכות ושיפוט, כאשר אנו מקשיבים להם.

בהקשר של הסביבה החיצונית, מתפקידנו לחנך את הילדים ולהגן עליהם ואנו מופעלים מתוך תפקיד זה.

אם, לדוגמה, יספר לנו ילדנו על ריב עם חבר ויכנה את חברו "מטומטם", ייתכן שנשתיק אותו או ננזוף בו, בניסיון לחנך לדיבור מכבד. זהו ערך חשוב, אך כדאי שלא נחמיץ את השיתוף הרגשי ואת הצורך של הילד לפרוק כעס ולקבל תגובה של הכרה והכלה, לצד המסר החינוכי. לעתים, אנו מתבלבלים בעצמנו בין הרגש הלגיטימי לבין ביטויו, ובכך שוללים שלא במתכוון את החוויה כולה.

עצור! מדריך לפניך: מדריך המכשפות נועד לעורר אותנו לעצור ולשאול שאלות לגבי הכללים הרצויים במרחב הביתי שלנו.

אם הילד שלי קורא לחברו "מטומטם", אשאל את עצמי: מה הוא מרגיש עכשיו? איך הוא יכול לבטא את עצמו באופן אמיתי ולא פוגע? האם בבית שלנו להגיד "מטומטם" על חבר זה "חוקי" או לא? התשובה אינה חד-משמעית ותלויה בגישה של ההורה, בהקשרים תרבותיים ועוד. ככל שנרגיש יותר ברורים ובטוחים עם עצמנו, נוכל לאפשר תנאים טובים יותר למרחב הבטוח של הילד.

שפת המכשפות: סיפור ילדים הוא דרך טובה ליצור שיתוף ושפה משותפת, ובאמצעותם להבין טוב יותר, מהם התנאים שלנו למרחב הבטוח ואיך נוכל להשיגם.

• אפשר לשאול, למשל:

- מי הן המכשפות הכי טובות שלך?

- מי אתה מרגיש שיאהב אותך, גם אם יהיו לך "מחשבות רעות"? (זוהי רשימה מאוד מכובדת להשתייך אליה.)

- את מי לא היית מכניס למועדון?

- האם יש לך מחשבות שאתה חושב שהן רעות או מחשבות שמבהילות אותך?

• סביב המצבים בסיפור, אפשר לבקש דוגמאות מחייו של הילד. למשל:

- האם גם אתה הרגשת פעם שאתה מקנא במישהו?

- הרגשת פעם גאה במשהו ורצית "להשוויץ"?

רצוי שגם אנחנו, ההורים, נשתף בדוגמאות מחיינו שלנו, כילדים או כבוגרים.

• חשוב לבחון יחד עם הילד מה הוא חושב על כללי המועדון והאם הם מתאימים לו ולמה שהוא חווה כמרחב הבטוח שלו. למשל:
- האם באמת "מותר" להרגיש הכול?

- האם אפשר לשלוט ברגשות? (האם באמת אי-אפשר להתווכח עם רגשות?)

- מתוך דוגמאות שונות מחיי היומיום, מה מותר להגיד ואת מי כדאי לשתף?

• עם ילדים צעירים, אפשר להכין "כרטיסי מועדון" ולחלק לחברים, שאותם בוחרים לצרף למועדון. רעיון נוסף הוא לתת את כרטיס המועדון למישהו מבני המשפחה, כאשר הוא מוזמן להיות מכשף טוב, על-פי הכללים המוסכמים.

אמא-מכשפה: כאמא, אני טועה וכושלת לא פעם בשמירה על התנאים האמפתיים שהייתי רוצה להעניק לילדיי. עבורי, הסיפור הוא מצפן. מצב לשאוף אליו וללכת לכיוונו, כשכללי המועדון עומדים לנגד עיניי. גם אם טעיתי, יכולים הכללים לכוון לי את הדרך חזרה לדיאלוג שהחמצתי קודם. צריך מקום בטוח גם לטעויות.
אין דבר שמחמיא לי יותר, מאשר לשמוע את אחד מילדיי אומר שאני "מכשפה טובה".

פרק בונוס: "מדריך המכשפות" למטפלים

מכשפות בקליניקה: חדר הטיפול אמור להיות, ללא ספק, אחד ממועדוני המכשפות המשמעותיים ביותר – מרחב מוגן ובטוח, במשמעות הפסיכולוגית שהוצגה בחלק התיאורטי.
בשפה הטיפולית, כללי המועדון, כביכול, מובנים מאליהם: אמפתיה, הקשבה, קבלה לא שיפוטית, הכלה, דיסקרטיות וכו'. המושגים והכללים בסיפור, יכולים לשמש מתווה-דרך בהקשבה ובהתערבות, גם עבור המטפל המנוסה:

שלב ראשון – ללמד את עצמנו שוב ושוב, להקשיב מעמדה לא שיפוטית ולא מתערבת. להשתהות בעולם הפנימי של המטופל ושל עצמנו ולהשהות את הצורך להגיב או לפעול.

שלב שני – לתת משמעות או "תרגום" למה שהקשבנו לו בשלב הראשון. כמו שעושה הדודה טלי לדבריה של רז בסיפור: "פשוט ממש כעסת עליה, אז ככה הרגשת. לא התכוונת באמת שתמות".

שלב שלישי – לחבר את החוויה למציאות ולעזור למטופל לכוון את עצמו ולפעול בעולם החיצוני. כך למשל, הכלל של פרטיות מנחה לא להזין את החוויה השלילית על-ידי הצפה לא מובחנת (רז: "אם אגיד את זה כל הזמן לכולם, זה לא יעבור"), אלא להיעזר בשיתוף ממוקד ומתוחם, עם מי שאנחנו בוחרים.

המתווה המתואר הוא אמנם פשטני, אך הוא משרטט עבורנו כמטפלים, דרך ל"התערבות מעברית" מהעולם הפנימי לחיצוני.

טיפול בילדים: כל האמור לעיל מתייחס גם לעבודה הטיפולית עם ילדים, אלא שעם ילדים ניתן, בנוסף, להשתמש באופן קונקרטי בסיפור: להקריאו לילד או לקרוא אותו יחד ודרכו לפתח שיחה על דמויות ומצבים בחיי הילד, ואף לצאת למשחקי תפקידים, כיד הדמיון הטובה והמשותפת. השאלות המכוונות להורים רלוונטיות גם פה, כולל ההכוונה ההתנהגותית לילד ליצור ולחזק "מכשפות טובות" ביחסיו הבינאישיים (הצעת חברות, כרטיסי מועדון וכו').

מכשפות (CBT (CBT-Cognitive Behavioral Therapy מטפלים בגישה של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי יוכלו לזהות מרכיבים רבים מגישה זו בתוך הסיפור, בין השאר, ההבחנה הבסיסית בין רגשות, מחשבות והתנהגות והשימוש בהבניה ובכללים מנחים.

יותר מכול, מודגש הרעיון של פתיחות וקשב בלתי-שיפוטיים לחוויה, ושל קבלה של אירועים פסיכולוגיים – מחשבות, רגשות ותחושות, מבלי להתווכח אתם. רעיון זה הוא לב הטיפול בגישת ACT (Acceptance and Commitment Therapy), טיפול באמצעות קבלה ומחויבות, הנחשב לבולט והמשפיע, מבין מה שמכונה "טיפולי הגל השלישי" ב-CBT (יפתח יובל, 2011). על-פי גישה זו, קבלה של החוויות השליליות, במקום ניסיונות בלתי-יעילים להימנע מהן או לגרש אותן, היא הדרך היחידה להשתחרר מאחיזתן, ולאפשר לאדם לנוע לקראת הדברים החשובים לו. גישת ACT מדגישה כי לקבל רגש שלילי, אין פירושו לרצות או לאהוב אותו. בנוסף, הקבלה היא של האירועים הפנימיים, שמידת השליטה בהם פחותה יותר, ולא של אירועים, התנהגויות ומצבים מזיקים, הניתנים לשינוי במציאות.

במועדון המכשפות מייצגים הכללים את עקרונות גישת ACT. בכלל הראשון של המועדון, מוצג עקרון הקבלה הלא-שיפוטית: "מקשיבים למה שאמיתי ולא משנה אם זה טוב או רע. פה לא מתווכחים עם רגשות..." בהמשך, מודגשת ההפרדה בין ההתרחשות הפנימית (עלבון וכעס של רז כלפי המורה), לבין ההתנהגות, המערבת לקיחת אחריות ומחויבות לערכים. רז מנסה להשתיק את כעסה כלפי המורה ומרגישה אשמה על מחשבותיה הרעות. נעם מקבלת את עצם הכעס של רז ולא מנסה לשנותו ("אז מה אם את שונאת אותה"). היא והדודה טלי, המכשפות, אף מצטרפות לרגש הכעס באמפתיה ובהומור, באופן שמנרמל את הרגש ומנטרל אותו, אבל מתייחסות בשלילה להתנהגות שיכולה לנבוע מהכעס הזה ("זה רע אם היית אומרת את זה למורה יהודית בעצמה"). הרציונל הטיפולי לפי גישת ACT, בא לידי ביטוי בסיפור: "אם מקשיבים ולא נבהלים, זה דווקא עוזר לרגשות ולמחשבות לעבור הלאה, מבלי להיתקע בפנים..."

על מנת לעודד את הקבלה, משתמשת גישת ה-ACT בטכניקות של Mindfulness – קשיבות, שעיקרן, לכוון להתבוננות מודעת ולא שיפוטית, לכל האירועים הפנימיים (מחשבות, רגשות, תחושות גוף) ברגע מסוים. אם אנו עובדים עם ילדים, אפשר להשתמש בסיפור על מנת להציע לילד טכניקות קשיבות המותאמות לו, ככלי שדרכו יוכל להתאמן בכלל הראשון של המועדון – להקשיב מבלי לשפוט.

בשלב ראשון, אפשר לבקש מהילד לדמיין שהוא נכנס לראש של הדמויות במצבים המתוארים בסיפור, ולהתבונן בכל העובר עליהן מבפנים (מה הן חושבות, מרגישות, חשות), כאשר תפקידו רק לשים לב ולסמן לעצמו במה הבחין, מבלי לשנות את מה שהבחין בו או להתייחס אליו כטוב או רע. בשלב שני, אפשר להזמין אותו להיזכר במצבים שונים מחייו שלו ובאותו אופן, לשלוח אותו להתבונן פנימה, הפעם בתוך עצמו, ולסמן את כל מה שעולה בתוכו בעקבות ההיזכרות.

היתרון בשימוש בסיפור, הוא הקונטקסט המשחקי והחווייתי שהוא מייצר, החיוני ללמידה והפנמה אצל ילדים.

למידע נוסף על הספר ורכישה

על הכותבת – עירית סדן

פסיכולוגית קלינית וארגונית ומנחת קבוצות, נשואה ואמא לשלושה ילדים. זהו ספרה הראשון לילדים. אורי סדן, בתה בת הארבע-עשרה, איירה את הספר.