אור שמש ואריאלה גרין מיסק
ביום שישי ה-27 לינואר התכנסנו באולם מלא עד אפס מקום, כדי ללמוד על המפגש האינטרסובייקטיבי עם אזור הטראומה. את הכנס יזם וארגן מכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית תל אביב יפו. ד"ר שרון זיו ביימן, מנהלת מכון מפרשים, הציגה את משתתפי הכנס: ד"ר דני לוי – פסיכיאטר ופסיכותרפיסט, מורה ומדריך בתכנית לפסיכותרפיה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב; ד"ר בעז שלגי – פסיכולוג קליני, ראש התוכנית לפסיכותרפיה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בר אילן; וגב' עדית ניר – פסיכולוגית קלינית מדריכה, מורה ומדריכה בתכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית, קנדידטית במכון תל אביב לפסיכואליזה בת זמנינו.
הרציונל ליום עיון זה, כפי שהגדיר אותו ד"ר בועז שלגי, כרוך ברצון להבין את השפה הטראומטית ואת החשיבה הטראומטית במפגש האינטרסובייקטיבי שבין מטפל למטופל.
יום העיון נפתח בהצגת שתי וינייטות טיפוליות מחדר הטיפולים של ד"ר לוי וד"ר שלגי, שלא יובאו בסקירה זאת בשל חיסיון המטופלים. הוינייטות הוצגו כחומר גלם והיו מרתקות. המרצים הציגו את הקשרים שלהם עם המטופלים ואת תגובותיהם האישיות, האמוציונאליות ולעיתים הלא רציונאליות בתוך הקונטקסט הטיפולי. מאוחר יותר, הציגו, כל אחד בתורו, הבנות והבניות תיאורטיות שלהם בהקשר לתכני המקרים.
בהרצאתו ביקש ד"ר דני לוי לתאר את שדה הטראומה, את היווצרותו ואת האופן בו הוא מתגלה ומתקיים בטיפול, והציע מחשבות על האופן בו ניתן לשהות בתוך שדה הטראומה בטיפול יחד עם המטופל וכך להתחיל לחולל בשדה זה שינוי.
הטראומה היא מבנה נפשי המתקיים בכולנו – מטופלים ומטפלים כאחד. מבנה זה הוא מהותי ויסודי ומהווה תוצר של חוויות בלתי נסבלות העוברות דיסוציאציה. הדיסוציאציה המנתקת את החוויה הטראומטית מרצף התודעה, יוצרת גם מנגנון הגנה וגם מבנה. המבנה מכיל מרכיבים דיסוציאטיביים אשר התקשורת איתם איננה אפשרית באמצעים "קונבנציונאליים" כגון: אינטרפרטציות, קלריפיקציות וקונפרונטציות. אם כן, כיצד בכל זאת ניתן ליצור קשר עם חלקים דיסוציאטיביים, מה מתרחש כאשר המטופל והמטפל פוגשים את שדה הטראומה? מה מאפשר למטפל להיכנס לשדה? וכיצד אנו כמטפלים יכולים לסייע למטופלים באזורים האלו ?
כיצד נוצר שדה הטראומה?
בהרצאתו, שרטט ד"ר לוי כיצד נוצר שדה הטראומה. הוא הסביר כי פעוטות נולדים עם יכולת להבחין בין מה שטוב ונעים להם למה שאינו טוב להם – בין טוב לרע. כאשר פעוט מתקיים בסביבה מיטיבה, היכולת הזו שלו להבחין מה טוב ומה רע לו תישמר. לעומת זאת, כאשר פעוט גדל בסביבה פוגענית, כאשר דמות הורית פוגעת בו באופן כלשהו, הוא נאלץ לבחור בין הקשר עם הדמות ההורית לידיעה של מה שנכון וטוב עבורו. כיוון שהחיבור לדמות ההורית הוא החשוב מכל להישרדותו, הפעוט ילמד לנתק את הידיעה המולדת שלו המבדילה בין טוב לרע. כלומר – התינוק ילמד להתנתק מחלק מרכזי של העצמי שלו. חלק זה לא יעלם, אלא ימשיך להתקיים בצורה שאינה נגישה לעצמי באופן יעיל – כלומר באופן דיסוציאטיבי. החלק הדיסוציאטיבי הזה ימשיך לפעול כחלק המזהה זיוף, רוע ומניפולציות של אחרים, אך בלי יכולת לחיבור להשפעת ההתנהלות הזו על העצמי וכן ללא יכולת הגנה יעילה מול פוגענות האחר.
זאת ועוד, החוויה הטראומטית המקורית, שנחוותה אך לא עברה עיבוד, נשמרת בצורה גולמית – חסרת מילים ומשמעות, מנותקת מציר הזמן כך שהזמן עבורה עומד מלכת. במצב זה, בו היא לא יכולה לקבל משמעות שכן קבלת משמעות תגרום לפירוק, היא תמשיך להוות מקור לכאב וקושי אין-סופיים. זהו הבסיס לשדה הטראומטי – מרחב-זמן שיש לו חוקים משלו והוא מתקיים בהווה מתמשך בלבד – הזמן עומד בו מלכת.
ד"ר לוי הציע כי בתהליך זה נוצרים, במונחיו של ברומברג, שני מצבי בסיס של הנפש: קונפליקטואלי ודיסוציאטיבי. המצב הקונפליקטואלי הוא מצב קיומי בו יש לוגיקה, סיבתיות, סדר, משמעות וזמן. בעולם זה אפשר לנהל משא ומתן ודיאלוג בין עמדות שונות באופן שאינו מסכן חיים. המצב הדיסוציאטיבי, לעומת זאת, הוא המצב שנועד להתמודד עם החלקים והחומרים הבלתי נסבלים, עם הטראומה שעלולה לפרק את הנפש. זהו מצב בו על מנת להתמודד עם הבלתי נסבל החוויה מפורקת ומוקפאת בזמן והמשמעויות שלה מותקפות ומורחקות ככל האפשר מהחיים.
בשדה הטראומה פועלים שני כוחות מנוגדים – הדיסוציאציה וכפיית החזרה
הדיסוציאציה פועלת כדי לנתק את החוויה הטראומטית מהעצמי על מנת לשמור על שלמות העצמי מפירוק וכאב בלתי נסבלים.
כפיית החזרה, לדידו של ד"ר לוי, מנסה ליצור אינטגרציה וחיבור מחדש של החוויה הטראומטית המנותקת. היא מבקשת לחבר אותה מחדש אל ציר הזמן, אל המקום ולבני האדם.
שני הכוחות הללו יוצרים שתי אמיתות הפועלות בו זמנית בנוגע לכל דבר המתקיים בשדה. מנגנון זה יוצר פרדוקסים רבים.
פרדוקסים – אחד המאפיינים הבולטים בשדה הטראומה
כיוון שחוקיו של שדה הטראומה לא מבוססים על ליניאריות, זמן או סיבתיות, פרדוקסים הם מהמאפיינים הבולטים בו. בשדה הטראומה דברים מתקיימים בו זמנית גם אם הם סותרים זה את זה ועדיין יש להם תוקף ועוצמה. הסתירה איננה מבטלת אף אחד מהם, אלא להפך, מעצימה אותם. דוגמאות לפרדוקסים בשדה הטראומה:
השפה – קו הגבול בין העולם הרגיל לשדה הטראומה
את שני המצבים של ברומברג התאים ד"ר לוי לשני עולמות – עולם סימבולי – עולמו של המצב הקונפליקטואלי ועולם דיאבולי – עולמו של המצב הדיסוציאטיבי הפועל לפי חוקים לא אנושיים, ללא צדק, אמון, אמת ואחריות. העולמות הללו מדברים בשפות שונות – העולם הסימבולי מדבר בשפה הטבעית לנו – הלוגית, הליניארית, הסיבתית, שמצייתת לחוקי זמן ומרחב. זוהי השפה בה אנו המטפלים נוטים לדבר בה, זוהי השפה בה הספרות המקצועית שלנו מדברת – שפה של פרשנות ועיבוד. אך העולם הדיאבולי סובב סביב שפת הטראומה, השיגעון, הזוועה וההשתקה. התקשורת בעולם זה אינה מילולית ולא סימבולית.
כמטפלים (שאינם מטפלים באומנות או עובדים עם הגוף), אנו משתמשים בשפה הסימבולית כדי ליצור שינוי במטופל ולכן קשה ביותר הן להיות והן לתאר תהליך טיפולי באזורים הדיאבוליים, בהם השפה הסימבולית לא מועילה. זאת ועוד, ההימצאות בעולם הדיאבולי ולמידת שפתו היא קשה ומסוכנת – הן עבורנו המטפלים והן עבור המטופלים ולכן הנטייה היא להתרחק ממנה ומעולמה.
מתוך כך, הציע לוי כי בספרות מקצועית וכן בתיאורי מקרה קליניים, קשה למצוא עדויות להימצאות של המטפל והמטופל בעולם הדיאבולי, בשדה הטראומה; קשה למצוא תיאור ואף איזכור של התהומות בהם שהו המטופל והמטפל במהלך הטיפול. במקום זאת, רבים "קופצים" מיד לתיאור התערבות של פרשנות מילולית בעלת ערך – לעולם הסימבולי. לוי הסביר כי לדעתו, בשלב זה למעשה דבר מה סמוי ובעל ערך כבר קרה בטיפול, וההתערבות רק מסכמת, ממשיגה ומארגנת את מה שהתרחש בטיפול כדי שיהיה ניתן לחשוב ולהחזיק אותו.
אם כן, חשוב לשאול – מהו הדבר הסמוי ובעל הערך שמתרחש בטיפול בטראומה ועוזר למטופל הנמצא בשדה הטראומה?
הבעיה היא הפתרון – הפרדוקס הגדול של שדה הטראומה בטיפול והדרך בה המטפל יכול להיות עם המטופל בשדה זה
כאמור, המטופל בשדה הטראומה מונע על ידי שני כוחות – הדיסוציאציה וכפיית החזרה. המשיכה של שני הכוחות הללו יוצרים את הפרדוקס הבא – המטופל אינו יכול לעבד ולהבין את הטראומה, אך הוא נכפה לשחזרה. את הפרדוקס הזה אי אפשר לפתור בדרך לוגית, אלא צריך לחיות אותו עד אשר לא יהיה בו צורך עוד. כך, המטופל יוצר בטיפול משבר, כי רק כך יתאפשר שחזור של הטראומה שבו יש תקווה לשינוי. בשחזור טמונה כמובן סכנה גדולה, אך גם תקווה גדולה – שהתהליך יוביל לתוצאות שונות מהטראומה המקורית.
כך הבעיה – כלומר השחזור היוצר משבר בטיפול, הופכת להיות הפתרון למצבו של המטופל.
כיצד נוצר המשבר בטיפול בשדה הטראומה?
בשדה הטראומה המטופל הוא המיומן, מי שמכיר את החוקים והמטפל מבולבל, אבוד וחסר אונים.
בתהליך הטיפולי, החלק של המטופל המזהה את הזיוף והרוע של אחרים יסרוק באופן דקדקני את המטפל ויזהה (במודע או שלא במודע) את החלקים הפוגעניים שלו – אזורי הטראומה והקושי של המטפל, החלקים שהמטפל מנותק מהם. אך גם לאחר שזיהה חלקים אלו, המטופל לא ידע כיצד להתייחס לזיהוי החלקים הללו ולתקשרם – לעצמו ולמטפל. במצב זה המטפל הופך להיות חלק מהבעיה ונוצר אנאקטמנט – דיסוציאציה הדדית בה החוויה הטראומטית המקורית משוחזרת. המטפל הופך להיות המוקד לחקירת המטופל, והמטפל והמטופל נמצאים שניהם בסכנת התמוטטות (דבואן וגודילייר). ככל שהמטופל פגוע יותֳר ומגיע מאזורי טראומה קשים, כך הוא יזהה בצורה בהירה יותר את אזורי הטראומה של המטפל וירצה יותר לדבר על קיומם.
עבור המטופל, הדיבור על חלקיו של המטפל שקשורים לשחזור החוויה הטראומטית של המטופל הוא הכרחי. ההכרה של המטפל בדבריו של המטופל והעבודה שהוא עושה עם החומר שהמטופל מגיש לו הנם קריטיים לצליחת שדה הטראומה. כך, המוכנות של המטפל לפגוש את השדים הפרטיים שלו המתעוררים מהמפגש עם המטופל והיכולת שלו לקחת אחריות עליהם בחשיפה אישית מותאמת הינה הכרחית להצלחת הטיפול בשדה הטראומה.
התמודדות עם המשבר הטיפולי: שימוש בפרשנות, סימבוליזציה או עבודה עם התנגדות לא יועיל בעבודה בשדה הטראומטי
כאמור, בעולם הדיאבולי – בשדה הטראומה, לשפה הסימבולית אין משמעות ולכן פרשנות, סימבוליזציה או ניסיון לעבודה עם התנגדות שהמטפל יציע מול המשבר שנוצר עם המטופל לא יועילו ואף יחוו כפוגעניים.
ד"ר לוי הציע כי התערבויות אלו עלולות להיחוות כפוגעניות כי הן עלולות לשחזר פגיעה ראשונית שנחוותה כאשר הדמות ההורית לא הייתה מסוגלת לתקף את החוויה של הילד, ולכן עיוותה אותה או שיבשה אותה, והילד היה חייב לקבל את הגרסה של המציאות שניתנה לו על ידי הדמות ההורית, על מנת שלא לאבדה. בדומה לכך, כאשר המטפל מציע פרשנות, הוא מציע גרסה לחוויית המציאות של המטופל, שהמטופל אינו חווה כאמיתית. גם אם הפרשנות מדויקת, כל עוד החומר מנותק, המטופל חווה את הגרסה כשקרית. כך, נוצר מצב בו המטפל יודע על המטופל משהו שהמטופל אינו יודע, וכדי לשמר את הקשר עם המטפל, כדי להמשיך ולהתקיים, על המטופל לקבל את ידיעת המטפל.
על חשיבותן של אי הידיעה, החקירה והיכולת לשאת את החוויה בשדה הטראומטי
על מנת לנסות ולהבין מה המטפל יכול לעשות בשדה הטראומה כדי להועיל, פנה ד"ר לוי הן לניסיונו הטיפולי, בתיאור מקרה שלא יובא כאן בשל חיסיון, והן לחשיבה תיאורטית על הקשר הראשוני בין האם לתינוק והשוואתו לקשר הטיפולי. ד"ר לוי הציע כי אמנם בתהליך המתקיים בין התינוק לאם, האם מפרשת לתינוק את העולם ואת עצמו, אך בכדי שהפירוש יהיה מדויק ונאמן לחוויית התינוק, עליה קודם לא לדעת ולהכיר בכך שהיא אינה יודעת. עליה לשאול את התינוק, לבדוק, לחפש, לטעות, לתקן ובסופו של דבר להגיע להבנה מתוך מסע חקירה משותף.
ד"ר לוי הציע שבדומה לכך, בטיפול, לפני הפירוש, צריך להתקיים פרק של אי ידיעה, חקירה, בלבול, תסכול, הליכה לאיבוד ויכולת לשאת את החוויה הזו מבלי להפסיק אותה טרם זמנה באמצעות פרשנות מוקדמת. הוא תמך ברעיונות אלו בעזרת רעיונותיהן של דבואן וגודילייר שהציעו כי תפקידו של המטפל הוא למעשה להיות המשנה של המטופל – מי שמכיר את כאביו וקשייו ומלווה אותו בקשיים, אך מאפשר למטופל להוביל. כלומר, על המטפל לצמצם עצמו ולשהות במרחב המאיים של שדה הטראומה. כאשר המטפל יאפשר למטופל להוביל, הוא יגיע לשדה הטראומה, בו הוא יהפוך את המטפל למוקד החקירה שלו ויווצר אינאקטמנט.
האינאקטמנט, לפי ד"ר לוי, הינו דיסוציאציה הדדית. זוהי דיסוציאציה בשדה משותף שבה כל אחד תורם את חלקו לחוויה הדיסוציאטיבית, והמידע הטראומטי מתחיל לזרום. אומנם בשלב זה אי אפשר להבין את המידע, אך הוא ידוע לגמרי – בגוף, ברגש, במבט. ברגע זה המטפל מוזמן לפעול בשדה. דיבור לא יועיל – אין משמעות בדיבור על החוויה הזו בשלב זה – צריך לפעול או לשתוק. הפעולה איננה מתוכננת, המטפל איננו יודע מראש מהם הדברים שיגיד. מה שיקרה, יקרה מתוך הדחיפות והמידיות המהווים תשתית לשדה הטראומה. המשבר ידחוף את המטפל לקצה ושאלתו של המטופל המופנית אל המטפל תהדהד בחדר: "ומה יש לך לומר?" בנקודה זו, בכדי למנוע התדרדרות נוספת, יצטרך המטפל לדבר מתוך מחוזות הטראומה שלו. אין הכוונה שידבר על הטראומות שלו, אלא מתוכן. לדיבור הזה קורא ראסל: הדחיפות של המטפל. דיבור זה מתרחש מהחלקים הילדיים הפגועים של המטפל אל החלקים הפגועים של המטופל.
זאת ועוד, לעיתים קרובות, הציע לוי, התרחשות משמעותית בשדה הטראומה מתרחשת כאשר מטופל מזמין את המטפל למרחב שאין בו חוקים – למפגש טיפולי שאין לו נושא או מטרה מוצהרת. המטופל אינו מביא חומרים למפגש ונוצר חור שחור בו המטופל שותק והמטפל מנסה לפלס דרך. כאן ד"ר לוי מספר שהוא אינו מפרש אלא מנסה לגשש דרך אל המטופל. זהו מטופל שלא חווה בילדותו את החוויה של דמות מטפלת שעושה מאמץ להכירו וליצור חיבור, או אף כפתה השתלטות על חוויית הפעוט. לכן ישנה חשיבות עצומה לגישוש העדין ולניסיון לחיבור, מבלי הצעת פרשנות.
תהליכים אלו קשים מאוד לחוויה כמובן, אך בנוסף לכך ד"ר לוי מציע שגם כמעט בלתי אפשרי לתאר אותם במילים, ובוודאי שבתיאורי מקרה, שכן המילים עושות עוול לחוויה – מצמצמות, משנות ומעוותות אותה. זאת ועוד, בכתיבה המטפל יצטרך לחשוף את עצמו ולחשוף את קשייו, התנגדויותיו והטראומות הכואבות שלו – דברים שיקשו על החשיפה והכתיבה. מתוך כך, לוי מציע כי במקום להיסמך על הספרות המקצועית ברגעים כאלו, על המטפל להקשיב למטופל המיומן והבקיא בשדה הטראומה ובהילכותיו.
התהליך הטיפולי בשדה הטראומטי – סיכום
בהרצאתו עסק ד"ר בעז שלגי בצורת ההתקיימות הטראומטית ובאופנים השונים בהם אנו יכולים להיות עם המטופל הנמצא בצורת ההתקיימות הטראומטית. הוא הסביר מהי צורת ההתקיימות הטראומטית לתפיסתו ואז המשיך והבהיר כיצד מטפלים יכולים להיענות למצב ההתקיימות הטראומטית אצל המטופל. בהרצאתו חתר שלגי לעבר הצעתו למטפלים, שכאשר הם נתקלים במטופל הנמצא בצורת ההתקיימות הטראומטית, במצבים מסוימים כדאי לרגע אחד להצטרף למטופל במצב התקיימות זה ולוותר באותו הרגע על דרך הטיפול האינטואיטיבית, על מה שלמדו, על הניסיון ליצור משמעות בטיפול ואף על התחושה היציבה של ההיגיון הבריא שלהם.
מהי צורת ההתקיימות הטראומטית?
כבסיס לרעיונותיו, בתחילה הסביר שלגי מהי צורת התקיימות באופן כללי. לדידו, צורת התקיימות הינה דבר מה תשתיתי הקשור לעצם ההתקיימות של האדם. צורת התקיימות הינה טרומית לתוכן – מעין מבנה גיאולוגי. מתוך כך, הציע ד"ר שלגי, כי צורות התקיימות אינן יכולות להכיל אחת את השנייה, אלא בעלות יחס של הנגדה אחת כלפי השנייה.
כעת פנה שלגי להסביר את צורת ההתקיימות הטראומטית. לשם כך, היה עליו להסביר בקצרה רעיון מהפילוסופיה של הלשון, עליו נשענה ההרצאה כולה: ד"ר שלגי הסביר את ההבחנה בין מובן להוראה, שהציע גוטלוב פרגה ב-1892. מובן הינו אוסף ההקשרים היוצרים את התוכן המחשבתי-מושגי של הדבר עליו מדברים, בעוד הוראה מצביעה על קיומו של האובייקט הממשי בעולם. כך למשל, במשפט "המטפל שלי מבין אותי" המילה "מטפל" מקבלת מובן באמצעות כל האסוציאציות, המחשבות והדימויים שלנו על מהו מטפל. לעומת זאת, ההוראה תהיה המטפל הממשי של האדם האומר את המשפט.
שלגי סיפר כי פילוסופים עסקו רבות במצבים בהם יש מובן, אך אין הוראה – כלומר, כולנו יודעים על מה מדברים, אבל אין משהו ממשי אמיתי בעולם עליו אנו מדברים. דוגמא קלאסית לכך היא חד-קרן – אנחנו מבינים על מה מדברים כשאומרים חד קרן, אך אין הוראה לחד קרן כי אין חדי קרן אמיתיים בעולם. בעוד שזהו מצב מקובל, מצב בו קיימת הוראה אך לא קיים מובן, לא נראה לנו הגיוני – כיצד נוכל לדבר על משהו אמיתי מבלי שיהיה לנו שום הבנה על מה אנחנו מדברים?
אך גם אם מבחינה לוגית הדבר לא נראה אפשרי, ד"ר שלגי הציע כי העוסקים בבריאות הנפש, ובמיוחד בעולם הטראומה, לעיתים קרובות מגלים שמצבים כאלו מתרחשים במציאות, ואף אינם נדירים. שלגי הסביר כי הוא מדבר בכך על מצבים בהם אנחנו יודעים שהמטופל מדבר על משהו אמיתי וממשי בעולם, אבל אנחנו וגם הוא לא מצליחים ליצור כל מובן מדבריו.
מצבים אלו הם כמובן מתסכלים ביותר ואף מעוררי אימה אצל שני הצדדים – אין אנו יכולים לארגן את המחשבה שלנו ולתת מובן למילים שאנחנו שומעים או אומרים, או לדברים שאנחנו חושבים ומרגישים.
אלו הם מצבים שאנשים שחוו טראומה חווים כל הזמן: הם מנסים לדבר על משהו. הם יודעים שהם מדברים על משהו, אבל אין להם כול יכולת ליצור מובן למה שהם אומרים. אין להם מילים כדי לדבר את הדבר הזה. במצב כזה, חלק מהם באים לטיפול, והם מנסים, ממלמלים, מתחילים לבטא משהו מתוך עצמם. כאשר אנחנו מקשיבים להם, אנחנו חווים את חוסר המובן.
מה אנו כמטפלים עושים כשאנו נפגשים בצורת ההתקיימות הטראומטית?
מה אנו עושים כשאנו נפגשים במטופל מהדוגמא לעיל? מטופל שמגיע אלינו ואנחנו חווים שאין מובן ומשמעות לדבריו?
אנחנו מנסים בכל זאת לתת מובן, כי זה מה שאינטואיטיבי לעשות, זה מה שההיגיון שלנו אומר לנו וזה מה שלמדנו לעשות. אנחנו שואלים שאלות, מחברים חיבורים, מבהירים דברים.
הבעיה, על פי ד"ר שלגי, היא שככל שאנו עושים זאת המטופל מרגיש יותר בודד, מתפרק יותר. ואנחנו? אנחנו לא מבינים, מתוסכלים, לעיתים מתנתקים ולעיתים מתערערים.
שלגי הדגיש כי הגישה שלנו כמטפלים אל מצבים אלה, בהם המטופל חווה משהו אמיתי בעולם אך הוא אינו מסוגל לתת לו מובן, היא בעלת ערך עצום בניסיון להתמודד עם סבלם הנפשי של בני האדם, ובמיוחד עם מי שסבלו מטראומה.
אך האם וכיצד ניתן להגיע למצבים אלו, לשהות בהם, ללמוד אותם כשפה, כצורת התקיימות? שלגי התחיל את החיפוש למענה לשאלות אלו בכתביו של פרויד.
פרויד ושפת הלא-מודע
את תחילת העיסוק בשפה שאין לה מובן הציע פרויד. הוא הבחין כי שפת הנפש שונה באופן מהותי מהשפה המוכרת לנו. פרויד תיאר את שפת הנפש בצורה ענפה וקרא לה שפת הלא-מודע, שכן על פניו היא חסרת מובן. הוא אפיין אותה בשנת 1915 באמצעות חמישה מאפיינים עיקריים שד"ר שלגי מנה:
למרות שפרויד הצליח לאפיין שפה זו, הוא לא ייחס לשפת הלא-מודע חשיבות כשהיא עומדת לכשעצמה ולא ניסה לדבר בה או לחבור אליה. הוא ביקש אך ורק לפרש אותה – לתת לה מובן.
בעוד שד"ר שלגי הבהיר כי כמובן יש חשיבות גדולה ליצירת מובן ומשמעות בטיפול, הוא הציע כי במקביל לכך, הניסיון למצוא משמעות ופשר של מצב ההתקיימות הטראומטי גם יוצר הרחקה ומחיקה של צורת ההתקיימות בה אי אפשר ליצור הבנה או מובן. כך, כאשר אנחנו יוצרים היגיון בדבריו של המטופל באמצעות פרשנות שנותנת מובן, שלגי הציע כי אנו מותירים חלק של המטופל בודד ואפילו מוחקים חלק זה.
כיצד חווים בטיפול את שפת הלא מודע? – צוללים אל שפת הסימטריה של איגניסיו מאטה-בלאנקו
בשלב זה ביקש להבין שלגי כיצד יכולים אנו ללמוד את שפת הלא מודע? איך אנו יכולים לשהות בה ולחיות אותה?
לדידו, כדי לעשות זאת יש ללמוד מהפסיכואנליטיקאי הצ'יליאני איגניסיו מאטה-בלאנקו שביקש להכיר את שפת הלא מודע ולשהות בה. מאטה-בלאנקו קרא לשפת הלא-מודע "לוגיקה סימטרית" וד"ר שלגי כינה אותה, בעקבותיו – שפת הסימטריה.
הלוגיקה הנורמטיבית, שאנו מכירים וחשים בטוחים בה, לדידו של מאטה-בלאנקו, היא לוגיקה א-סימטרית, שבה לעיתים היחסים הם סימטריים ולעיתים הם א-סימטריים. מערכת יחסים סימטרית היא כזו בה אם נחליף את הצדדים של שני הגורמים – היחס יישאר זהה. כך למשל – ביחסי אחאות. אם רמי הוא אח של רוני – נוכל להחליף בין הצדדים אך היחס עדין זהה. לעומת זאת, יחסים א-סימטריים הם כאלו בהם אם נחליף את הצדדים – היחס יהיה שונה לגמרי. כך למשל, יחסי הורה ילד אינם סימטריים, שכן למשל, אם רמי הוא אביו של רוני, רוני אינו יכול להיות אביו של רמי. בלוגיקה א-סימטרית, שבה יכולים היחסים להיות סימטריים או א-סימטריים, אנו חשים היגיון ושפיות. זהו הסדר הטבעי של הדברים.
לעומת זאת, לוגיקה סימטרית, היא כזו שבה היחסים בין שני גורמים הם תמיד בעלי מערכת יחסים סימטרית. כאשר היחסים הינם תמיד סימטריים, נוצר ערעור של שלושה מושגים שהם הבסיסים ביותר לחשיבה שלנו: מרחב, זמן ותנועה. אין גדול וקטן, אין לפני ואחרי – אין כל משמעות לזמן. ישנו חוסר ארגון מוחלט במבנה החשיבה. ישנו קיום בו-זמני של מחשבה וסתירתה. כלומר: כל מחשבה מלווה, כמעט באופן בלתי נמנע, במחשבה ההפוכה לה. זאת ועוד, סיבה ותוצאה מקבלות יחס דו כיווני כך שהסיבה היא התוצאה והתוצאה היא הסיבה. לבסוף, חשיבה וחוסר-חשיבה מתקיימות בו זמנית. כך, הלוגיקה הסימטרית, או השפה הסימטרית, מתקיפה את הסדר הטבעי, את מה שהגיוני לנו, או למעשה – את ההיגיון עצמו.
ד"ר שלגי הבהיר כי מאטה-בלאנקו עסק באופנים השונים בהם שפת הסימטריה (לא-מודע) ושפת הא-סימטריה (מודע) משתלבות זו בזו ויוצרות אופני חוויה שונים:
דוגמאות קליניות: להיות או לא להיות בשפה הטראומטית עם המטופל
דוגמא ראשונה – לא להיות עם המטופל – ביון
ד"ר שלגי הציג דוגמא קלינית מתוך הסמינר ה-16 של ביון (1978). בדוגמא זו המטופלת מדברת בשפה טראומטית, המערבת שפה סימטרית וא-סימטרית – היא מבלבלת בין דמויות, אין בדבריה הבחנה בין פנים וחוץ, בין חלום למציאות. אל מול דברים אלו, הן המטפלת והן ביון מתעקשים לדבר בשפה א-סימטרית, לוגית ולמצוא משמעות לדבריה של המטופלת. כל אחד מהם עושה את זה באופן הייחודי לו, אבל שניהם מחפשים משמעות בדבריה, כפי שטבעי לכולנו לעשות.
כך, למרות מאמצי המטפלת, ככל שהיא מנסה לעזור למטופלת להירגע ולמצוא משמעות ופשר בדבריה, כך הדיבור של המטופלת נעשה מפורק, מבוהל, מבולבל וכאוטי: "המטופלת אומרת למטפלת, כממשיכה לתאר חלום: ....'ראיתי דלת שלא ראיתי קודם לכן, פתחתי אותה ומצאתי צמח מת. פחדתי שבעלת הבית תכעס שלא טיפלתי בו. ניסית להחזיר אותו לחיים בעזרת לחש הקסם שהשתמשה בו היא, אך לא הצלחתי'. אז היא החלה לצעוק שוב: 'מה את עושה שם? את שקרנית. את עושה משהו שאת לא רוצה לספר לי עליו. אני שונאת אותך. אני רוצה להרוס אותך, לקרוע אותך לחתיכות ולהשליך אותן לכול עבר'. היא כעסה מאוד מאוד". הדברים מבולבלים, מאיימים, לא ברור מי היא אותה "היא" – המטפלת, המטופלת או בעלת הבית.
המטפלת מנסה להיצמד לשפיות, להיגיון – למשמעות ההגיונית. נראה שביון מבחין כי המטופלת סובלת מאוד מהתנהלות זו של חיפוש משמעות ואומר כי "אני חושב שהיא [המטופלת] מודאגת ממה שאת עושה לה....". אך בכל זאת, ביון רואה את ההתנהלות הזו כדרך בה המטפלת צריכה לבחור – "אף שזה איום ונורא עבור המטופלת, טוב שהאנליטיקאית תישאר מסוגלת לחשוב....עלינו להיות מסוגלים להרגיש רגשות עזים ולהיות מסוגלים להמשיך לחשוב בצלילות גם כשאנו מרגישים אותם". בכך ביון מדגיש את החשיבות של תפקוד המטפל כפונקציית אלפא – כמיכל מייצר משמעות.
ד"ר שלגי לא חלק על חשיבותו של תפקוד המטפל כמייצר משמעות, אך הוא טען כי בדוגמה זו ניתן לראות כיצד כאשר מטופל נמצא בצורת קיום טראומטית ובשפה סימטרית, והמטפל מנסה להמשיך לחשוב בצלילות ובהיגיון ולתת משמעות – כלומר לדבר בשפה א-סימטרית, המטפל שולל את צורת הקיום הטראומטית ועלול להשאיר את המטופל לבד.
דוגמא שניה – להיות עם המטופל – ויניקוט
בדוגמא השנייה, הלקוחה מתוך "משחק ומציאות" של ויניקוט (1975), ויניקוט והמטופל מצליחים לשהות לרגע יחד בשפת הסימטריה, בהתקיימות הטראומטית.
וכך ויניקוט מספר: "ביום שישי אחד, בא המטופל לפגישה ודיווח כהרגלו. הדבר שעורר את תשומת-לבי באותו יום שישי היה, שהמטופל דיבר על קנאת פין. אני משתמש במונח זה בשיקול דעת, ועלי לבקש את הסכמת הקורא לעובדה שהמונח מתאים כאן... ברור שהמונח 'קנאת פין' אינו משמש בדרך כלל בתיאור של גבר... השינוי שחל בשלב המסוים הזה, מתגלה בדרך שבה טיפלתי בדבר. במקרה המסוים הזה אמרתי לו: 'אני מקשיב לנערה (girl). ידוע לי היטב שאתה גבר, אבל אני מקשיב לנערה ואני מדבר אל נערה'. אני אומר לנערה הזו: 'את מדברת על קנאת פין'".
לדברים הללו השפעה טובה על המטופל. נראה כי משהו עמוק מאוד ננגע בו. לאחר זמן-מה הוא אומר לויניקוט: "אילו סיפרתי למישהו על הנערה הזו, הייתי נחשב למשוגע". המטופל מאוד מודה לויניקוט.
ויניקוט נותן פרשנות למצב הזה, והוא מוצא אותו ביחס אמו של המטופל שראתה בתחילה בילדה תינוקת, ורק בהמשך החלה לראות בו תינוק. אך אז ויניקוט ממשיך: "אפשר היה להניח את הדבר כמות שהוא, אבל אני שמח, לאור האירועים שקרו אחר-כך, שהמשכתי הלאה. הערתי הבאה היא שהפתיעה אותי, והיא שהכריעה את העניין... אמרתי: 'לא אתה הוא שסיפרת זאת למישהו; אני הוא שרואה נערה ושומע נערה מדברת בשעה שעל הספה שלי נמצא בעצם גבר. המשוגע הוא אני עצמי'" ("The mad person is myself") (עמ' 96).
ד"ר שלגי עסק בוינייטה זו והדגיש כמה חלקים בה:
ראשית, ויניקוט הופתע מההערה האחרונה שלו – היא הגיעה ממקום לא מעובד, לא מתוכנן ואף לא מודע.
שנית, שלגי הדגיש כי בתחילת דבריו, ויניקוט מדבר בצורה שיכולה להתפרש כסימבולית – הוא פונה לחלק במטופל שמרגיש כאילו הוא נערה, והוא מבקש לתת לו קול ולחבר את המטופל לחלק זה. בשלב זה הוא עדין נותן פשר ומשמעות לחוויה של המטופל. אך בהמשך דבריו ויניקוט מגיע למקום בו הנערה והגבר מתחלפים זה בזה (Alassi), מתקיימים זה לצד זה (Simassi) וניתן לראות כי הדמויות מתרבות ומצטמצמות לחילופין (Tridim). אין כאן סימליות – ויניקוט חווה נערה בתוך גבר. הוא חווה נערה וגבר מתאחדים, נפרדים ומתחלפים למולו. הוא חווה את שחווה והרגיש שהוא משוגע. וכך הוא נכנס עם המטופל לעולם של השיגעון, לשפה הסימטרית, הטראומטית – לצורת ההתקיימות הטראומטית.
ד"ר שלגי מאמין כי אם ויניקוט היה ממשיך לדבר באופן סימבולי, המטופל לא היה חווה רגע משחרר עמוק, אלא רגע הרסני. ויניקוט באמת התכוון לתחושה שהוא משוגע באותו הרגע. אין כאן מטאפורה או קלות ראש, שכן אם היה כזה, מציע שלגי – המטופל היה נפגע, נסגר ומתנתק, שכן לדידו של שלגי, מטופלים מתרחקים, נסגרים ומתנתקים כאשר מקלים ראש בצורת הקיום הטראומטי שלהם, או כשמשתמשים בשפתם הסימטרית כמשהו סימבולי או מטאפורי.
לרגע, מציג שלגי, שגעונו של המטופל הפך לשפה היחידה האפשרית בחדר, ווניקוט, מתוך התמסרות לה, נתן לנפש שלו להיווצר באופן שבו היא צריכה להיות עם המטופל הזה, והיה מוכן לוותר על שפיותו. נראה שהוא נכנס למצב נפשי שבו הוא לא יודע אם הוא מדבר אל נערה או אל גבר. ברגע זה גם ההפרדה בין המטופל לויניקוט מתערערת: מי המשוגע? מי השפוי? אך מול מצב מבהיל זה, ויניקוט אינו מנסה לחזור לשפה המוכרת. הוא נשאר בשפתו של המטופל.
שלגי מתאר כי בהמשך כמובן חוזרים ויניקוט והמטופל לשפה המוכרת, למשמעות, לא-לוגיות, לשפיות. או אז שניהם נרגעים. זאת כי אנחנו לא באמת יכולים לחיות הרבה זמן בצורת ההתקיימות הטראומטית, בשפה הסימטרית. אנחנו לא באמת יכולים לוותר לזמן רב על הצורך לחיות בעולם של משמעות. אנחנו לא יכולים, לא ליותר מרגע, לוותר לחלוטין על קיומן של משמעויות סימבוליות ומאורגנות, אנחנו לא יכולים, ליותר מרגע, לוותר על עולם הא-סמטריה ועל חוקי הלוגיקה הבסיסיים שהם בגרעין מהותנו. אבל אנחנו יכולים, לפעמים, לעשות זאת לרגע. זה קשה, זה נחווה כהיתנתקות מעצמנו, ואפילו, הציע ד"ר שלגי, כקטיעת היד שלנו מעצמנו.
אבל במקביל, אנחנו מתחברים למקום בנו בעצמנו שהוא הכי שלנו ובאותו הזמן למקום במטופל שהוא הכי שלו. מקום שהוא שלו אבל שהוא חי בו מבולבל ובודד לאורך זמן רב עד שהוא לא היה בטוח שמקום זה, שמצב התקיימות זה אפילו קיים. שם אנחנו מחפשים את המטופל ומאשרים לו שהשפה הזו קיימת, שהקיום שלו אמיתי, שהוא באמת קיים.
בסיום יום העיון, מילותיהם והרעיונות המורכבים והחשובים של ד"ר שלגי וד"ר לוי נשארו עמנו, בעוצמתם וחשיבותם, ואנו מאמינות שהם ילוו אותנו בדרכנו כמטפלות ויסייעו לנו בטיפול במחוזות הטראומה.
אור שמש אור ב. שמש הינה פסיכולוגית קלינית מתמחה הפועלת ביחידה לתגובת קרב בצה"ל, יחידה המציעה טיפול פסיכולוגי ללא תשלום לכל אזרח שהשתתף בלחימה כחייל צה"ל סדיר או מילואים וסובל מקשיים כתוצאה מההתמודדות עם השלכות הלחימה, תוך דגש על טיפול בפוסט טראומה.
אריאלה גרין מיסק היא פסיכולוגית קלינית מומחית, מטפלת בנוער ובמבוגרים בקליניקה במושב בית עובד. טל': 054-9439798, אתר אינטרנט: www.psychologit.co.il
