נעה ביימן
פסיכותרפיה נרטיבית היא גישה אשר פותחה על ידי מייקל ווייט ודייויד אפסטון במהלך שנות ה-70, והחלה לצבור תאוצה כפרקטיקה רווחת במהלך שנות ה-90 (White & Epston, 1990). הפסיכותרפיה הנרטיבית נשענת על רעיונות פוסט-מודרניים של מגוון הוגים ופילוסופים, ביניהם גרגורי בייטסון אשר כתב על אופייה הסובייקטיבי של תפיסת המציאות של בני האדם, ומישל פוקו אשר התייחס בהגותו למושג ״שיח״ כמערכת של ידע וכוח המבנה את המציאות.
ההנחה המרכזית של הטיפול הנרטיבי הינה כי בני אדם עוסקים באופן עקבי בהבניית סיפורים אשר משפיעים באופן עמוק על התפיסות והבחירות שלהם. בתוך כך, הסיפור שאדם מספר לעצמו לגבי עצמו עוזר לו להכיר את עצמו ולכוון את התנהגותו בעתיד. בהתחשב ברעיונותיו של פוקו בנוגע לאופן בו החברה ויחסי הכוחות שבה מבנים את השיח, מבקש הטיפול הנרטיבי לאפשר למטופל לספר את הסיפור של עצמו, וכך לחיות את החיים בהתאם להשקפותיו ולא רק בהתאם לסטנדרטים חיצוניים שמקורם בחברה.
טיפול נרטיבי הוא טיפול פוסט-מודרני, שיתופי ובמידה מסוימת יש בו גם אמירה פוליטית. על כן, יותר מכפי משמדובר בסט של טכניקות, מדובר בהשקפת עולם טיפולית – דרך לראות, לשמוע ולחשוב את המטופל ואת הבעיות עמן הוא מתמודד. מתוך כך, טיפול נרטיבי יכול להתאים לטיפול במגוון קשיים – למשל, חרדה, וויסות רגשי, הפרעות אכילה, טראומה; ובמגוון סוגים של התערבויות – התערבויות פרטניות, זוגיות ומשפחתיות.
המחקר בנוגע ליעילות של טיפול נרטיבי עודנו בחיתוליו, הן מפני שמדובר בגישה צעירה יחסית, והן מאחר שההנחה הבסיסית של הגישה הנרטיבית – לפיה לא קיימת אמת אחת – הינה מנוגדת להנחות היסוד של המחקר האמפירי, ולכן ישנם קשיים מתודולוגיים במחקר כזה. למרות זאת, קיימות עדויות מחקריות לכך שטיפול נרטיבי יכול להועיל להתמודדות עם מגוון בעיות, בעיקר במסגרת של התערבויות משפחתיות: אלימות במשפחה, קשיים בבית הספר, קשיים חברתיים, קונפליקטים של הורה-ילד, התמודדות עם אבל, ועוד. ההתאמה לסטינג המשפחתי נובעת בין היתר מתוך ההנחה הקיימת בטיפול המשפחתי כי קשיים רבים המלווים את בני המשפחה נובעים מדפוסים בעייתיים של התנהגות ותקשורת, ולא, כפי שמשפחות רבות מניחות, מתוך קושי שמייצר בן משפחה אחד. הטיפול הנרטיבי מאפשר לזהות דפוסי התנהגות בעייתיים אלו, אשר עשויים לנבוע מתוך נרטיב צר, ולהעשיר את הנרטיב באמצעות הקשבה לכלל הסיפורים המסופרים במשפחה.
בטרם נצלול אל הטיפול הנרטיבי, נכיר את מושגי המפתח אשר עליהם מתבססת הגישה הנרטיבית:
1. שפה (Language): לפי הגישה הנרטיבית, שפה אינה רק ייצוג של מחשבות ורגשות, אלא היא גם כוח המעצב באופן פעיל מחשבות, רגשות ואת החיים בכללותם. בתוך כך, המילים שאנחנו בוחרים קובעות כיצד אנחנו מציגים את עצמנו בעולם, כיצד אנחנו מתנהלים בעולם, וכיצד אנחנו חיים את חיינו.
2. ידע (Knowledge): מנקודת מבט נרטיבית, הידע הוא משהו שבני אדם מייצרים, ולא משהו שניתן להם. ההבנה הפוסט-מודרנית של המונח ידע מניחה כי ישנו ריבוי אמיתות, ומה שאמיתי ונכון עבור אדם אחד יכול להיתפס כטעות עבור אדם אחר. ההשלכה הטיפולית של ההבנה הזו היא שהמטופל הוא המומחה לחייו.
3. כוח (Power): לפי מישל פוקו, קיים קשר הדוק בין מבני כוח לבין השיח השגור בחברה. יחסי הכוח מעצבים את השיח, והכוח שיש לאנשים נגזר ממידת השליטה שיש להם על עיצוב השיח. פוקו חקר את האופן בו אנשים בעולם המערבי קוטלגו לאורך השנים כ״אחר״, ותיאר כיצד השפה מבנה את הקונספטים של ״שיגעון״, ״מחלה״, ״פשע״ ו״מיניות״, וכתוצאה מכך אילו אנשים מקוטלגים כ״משוגעים״, ״חולים״, ״פושעים״ או ״סוטים״. בטיפול הנרטיבי המטפל שם דגש מיוחד על הניסיון לסייע לאנשים לחמוק מהאחיזה הלופתת של השיח הדומיננטי בחברה, אשר לא בהכרח מתאים לקונטקסט האישי של המטופל. השחרור מהשיח הדומיננטי יכול להתקיים על ידי פירוק סיפורי ״אמת אחת״ אשר מכתיבים כיצד אנשים צריכים להתנהג ולחיות. המטרה היא להעביר את הכוח לכתוב את הסיפור האישי של המטופל לידיו שלו עצמו.
4. עצמי (Self): בגישה הנרטיבית, העצמי אינו מובן כמבנה ״בתוך״ האדם, אלא כתהליך או פעולה אשר מתקיימת במרחב שבין אנשים. לכן, ההנחה היא שיש לאנשים תפקיד חשוב בעיצוב העצמי שלהם, אך לא שליטה מלאה על התוצאות, ולכן אנחנו לא יכולים ״פשוט להחליט״ מי נהיה. ההמשגה הזו של העצמי שמה דגש רב על הקונטקסט ועל נסיבות החיים, ועל תפקידם כמעצבים משמעותיים של האדם, אך בו בזמן משאירה מקום חשוב לסוכנות וליכולת הבחירה.
ο טיפול נרטיבי בניצול שואה לקראת סוף חייו: סקירת ניתוח מקרה
ο כלים ורעיונות מהגישה הנרטיבית להתמודדות עם טראומה ואובדן
ο קנוניה דיסוציאטיבית: חיבור מחודש בזוגיות של מטופלים עם היסטוריה של טראומה
לפי הגישה הנרטיבית, אנשים בדרך כלל מגיעים לטיפול משום שהם מתמודדים עם נרטיב חיים שלילי ופוגעני, אשר נוצר מתוך הקונטקסט בו הם חיים ומתוך השיח הרווח סביבם. נרטיב שלילי מתבטא בדרך כלל במיקוד יתר בבעיה ובקושי, באופן אשר מגביל את היכולת של האדם לחוש תקווה ולהרגיש כי הוא "אדון לחייו". במצב כזה, האדם עלול לעיתים קרובות להרגיש ששינוי הוא בלתי אפשרי. למשל, אדם יכול להחזיק בנרטיב שלילי לגבי עצמו לפיו הוא פחדן, חסר אמביציה, וחסר יכולת. אדם אחר עלול להחזיק בנרטיב לפיו הוא חסר ערך, משעמם ולא ראוי לאהבה. כך, המפתח לשינוי על פי הגישה הנרטיבית, הוא כתיבה מחדש של הנרטיב. אם כן, בטיפול הנרטיבי המטרה אינה למצוא ״פתרון״ לבעיה, אלא לעזור למטופל לתבוע מחדש את הסמכות לכתוב את סיפור חייו.
הגישה הנרטיבית מניחה כי האדם אינו אחד עם הבעיה שלו, כלומר, האדם והבעיה נפרדים זה מזו. כך, כבר בפגישות הראשונות בטיפול ינסה המטפל להבין את שלבי ההתפתחות של הבעיה, להבין כיצד היא משפיעה על חייו של המטופל, ולהתייצב יחדיו, מטפל ומטופל, למול הבעיה. בהנחה שהתמקמות זו מתרחשת בצורה יעילה, בעקבותיה יכול המטופל לבחור האם הוא רוצה להתמודד עם סיפור הבעיה הנוכחי, או לנסות לכתוב סיפור אלטרנטיבי.
חשוב לזכור כי הרבה מן הבעיות אשר מביאות אנשים לטיפול קשורות בדרך כזו או אחרת בפגיעה בתחושת הסוכנות שלהם, אשר מותירה אותם בתחושה שהם חסרי אונים ופסיביים בחייהם כך שאין להם ברירה אלא להתמודד עם הבעיה כפי שהיא. במובן זה, כדי לתבוע מחדש את הבעלות על הסיפור האישי, הטיפול הנרטיבי יישאף בתור התחלה למצוא סיפורים אלטרנטיביים, מפני שריבוי האלטרנטיבות יאפשר למטופל יותר חופש בכתיבת הסיפור שלו, וכתוצאה מכך יסייע לו להבנות מחדש את הבעיה עמה הוא מתמודד.
תהליך הכתיבה מחדש של הסיפור הוא לב ליבו של הטיפול הנרטיבי, וישנן מגוון טכניקות אשר יכולות לקדם תהליך זה. נפרט ונרחיב על כמה מהן, אך חשוב לזכור כי הרשימה המובאת כאן היא חלקית ואינה ממצה את כלל הטכניקות העומדות לרשות המטפל בטיפול הנרטיבי. בתוך כך, יש שיגידו כי הטיפול הנרטיבי אינו עוקב אחר ״נוסחה״ קבועה, ובהרבה מקרים ייעשה שימוש גם בטכניקות בסיסיות אחרות כגון שאילת שאלות, שיקוף ותיקוף, כאשר גם באמצעותן המטרה היא לסייע למטופל להקשיב לסיפור של עצמו, ולהיות קהל לסיפור חייו.
1. החצנה (Externalizing conversations) אחד הכלים החשובים בטיפול הנרטיבי הוא החצנת הבעיה, במטרה ליצור הפרדה בין המטופל לבין הבעיה עמה הוא מתמודד. אפשר להציע למטופל לחשוב על הבעיה כאובייקט שנמצא במקום אחר בחדר, למשל על כיסא נפרד או אפילו על כתפו של המטפל.
בתהליך ההחצנה ישנה חשיבות רבה לבחירת המילים כאשר מדברים על הבעיה. למשל, למטופל שמספר שהוא ״חש בודד ועצוב״, אפשר להשיב בשאלה ״כמה זמן הבדידות והעצב משפיעים עליך?״ – ניסוח מסוג זה למשל, מדגיש את הנפרדות שבין המטופל לבין תחושותיו. טכניקות נוספות של החצנה, אשר יכולות להיות יעילות במיוחד עם ילדים, הן מתן שם לבעיה (״מתי 'גברת מלחיצי' הכי מציקה לך?״), או יצירת ציור שלה.
להחצנת הבעיה עשויות להיות השפעות חשובות הן עבור המטפל והן עבור המטופל – המטפל יכול להקשיב היטב לטענות המטופל ולחשוב על הבעיה מבלי ״למעוד״ להסקת מסקנות שבלונית הנובעת מתוך הגדרות פורמליות של פתולוגיה; ואילו המטופל יכול להתבונן על הבעיה דרך נקודת מבט חדשה, אשר מאפשרת לו לשנות את מערכת היחסים עם הבעיה, לחזק את תחושת הסוכנות שלו ולעורר תקווה.
2. זיהוי תוצאות ייחודיות (Unique outcomes)מתוך ההנחה כי הבעיה נפרדת מן האדם, ניתן להניח גם כי הבעיה אינה שולטת בכל רגע ורגע מחייו של המטופל. כלומר, גם אדם המתמודד עם דיכאון יכול לחוות רגעים שאינם ״מסתדרים״ עם סיפור הדיכאון – אלו הן, לפי הגישה הנרטיבית, תוצאות ייחודיות (unique outcomes). המונח ״תוצאות ייחודיות״ מתייחס לכל אותן תוצאות, הישגים ומאפיינים בחייו של האדם אשר אינם עולים בקנה אחד עם הנרטיב הבעייתי, ויכולים לתמוך בנרטיב חלופי. בטיפול נרטיבי, המטפל ינסה למצוא את התוצאות הייחודיות אשר מהוות "סדקים" בסיפור הבעיה, ובעזרת טכניקה של שאילת שאלות, יבקש לחקור את הרגעים בהם הבעיה לא שלטה על המצב. זאת, על מנת להכיר יחד עם המטופל את המאפיינים של הרגעים יוצאי הדופן הללו, להגביר את תשומת הלב המופנית אליהם, ולהפוך אותם ליותר בולטים ונגישים עבור המטופל. בסופו של דבר, המטרה היא שהתוצאות הייחודיות יתכנסו לכדי סיפור אלטרנטיבי, אשר בכוחו לדחוק הצידה את סיפור הבעיה.
3. תיעוד טיפולי (Therapeutic documenting)כאמור, התמקדות בתוצאות ייחודיות מטרתה לייצר סיפור אלטרנטיבי. אולם, נדרשת עבודה נוספת כדי לעבות את הסיפור האלטרנטיבי ולהפוך אותו למוחשי יותר עבור המטופל. התיעוד הטיפולי יכול לסייע במטרה זו באמצעות תיעוד עדויות אשר מתכתבות עם הסיפור האלטרנטיבי ומחזקות אותו. לשם כך, יחד עם המטופל, ניתן לעשות שימוש בהקלטות, סרטונים, ציורים, תעודות, מכתבים, מסמכים או כל צורת תיעוד אחרת העולה על הדעת.
למשל, בהינתן שהמטפל מבקש את רשות המטופל, הוא יכול לתעד נקודות במהלך הפגישה אשר מחזקות את הסיפור האלטרנטיבי, ולהקריא אותן למטופל, או לכתוב לו אותן במכתב. אפשרות אחרת היא להכין תעודות או פרסים אשר מסמלים אירוע חשוב של תוצאות ייחודיות (למשל, תעודה שמסמלת את הפעם הראשונה שמטופל המתמודד עם דיכאון יצא לארוחה משפחתית). העדויות המוחשיות מספקות עוגן עבור המטופל, וניתן להשתמש בהן גם כדי לשתף את התוצאות הייחודיות עם אנשים חשובים בחייו.
4. שיתוף הקהל (Audience)דרך נוספת לספר את הסיפור החדש שהמטופל מבקש לעצב בחייו, היא לשתף אותו עם קהל – משפחה, חברים, בני זוג, או כל אדם קרוב אחר אשר יכול לתמוך בסיפור החדש המתגבש. שיתוף הקהל יכול להתבצע בדמיון (למשל, לדמיין מה המורה הייתה חושבת לנוכח השינוי שהמטופל עובר), או קונקרטית יותר (למשל, לכתוב מכתב לחברה, או להזמין את ההורים לפגישה).
מטפל נרטיבי נדרש לאמץ גישה אופטימית, מכבדת וסקרנית בטיפול. עליו להיות מודע לכוחה של השפה בעיצוב המחשבות והמעשים של אנשים, ולכן לבחור את מילותיו בקפידה. כך למשל, מונחים כמו ״אינטייק״ או ״אבחנה״ מייצרים דינמיקה של כוח, ומעניקים לבעל המקצוע מעמד של דמות יודעת-כל, המחזיקה אצלה את האמת. עמדה כזו מנוגדת לגישה הנרטיבית, המבקשת לראות במטופל את המומחה לחייו, ואת התהליך הטיפולי כמרחב של שיתוף פעולה בו המטפל והמטופל כותבים יחדיו את סיפור החיים של המטופל.
זאת ועוד, המטפל הנרטיבי יימנע מלהתייחס אל עצמו כ״מומחה״ (expert), וישתדל להיות מודע לתשוקה שלו לעזור, אשר הינה תשוקה רווחת בקרב מטפלים. התשוקה לעזור עלולה לגרום למטפל להתמקד בחיפוש אחר המקומות בהם המטופל זקוק לו, במקום להתמקד בהזדמנויות בהן המטופל יכול להתחבר אל עצמו, אל היכולות ואל הכשרונות שלו. לכן, באופן פרדוקסלי, התשוקה לעזור עלולה לעוור את המטפל לנקודות החוזקה של המטופל, ולגרום לו לראות רק את עצמו כדמות הקומפטנטית בצמד הטיפולי. במקום זאת, על המטפל הנרטיבי להאמין בסוכנות של המטופל ובחשיבות של שיתוף פעולה אמיתי לעיצוב מחדש של השיח. אין המשמעות היא שהמטפל מוותר על הסוכנות שלו עצמו, או שהוא הופך לניטרלי, אלא שהוא משתמש בעמדה הטיפולית כדי לסייע למטופל לחזק את תחושת הסוכנות שלו עצמו.
ההימנעות ממונחים כמו ״אינטייק״, ״אבחנה״ או ״מומחה״, אין משמעה שהמטפל הנרטיבי אינו בעל ידע רב, או שהוא יימנע מביצוע תהליכי הערכה. משמעות הדבר היא שהחוזה הטיפולי לא יהיה מושתת על ההנחה כי למטפל יש פריבילגיה הנובעת מהידע שלו (כלומר, שהוא ״יודע טוב יותר״). לצד זאת, על המטפל להכיר בכך שגם אם יבחר בקפידה את מילותיו, עדיין קיימים יחסי כוח בטיפול אשר נובעים בראש ובראשונה מכך שהמטופל משלם למטפל כסף (ובחלק מהמקרים, גם מתוך סוגיות של מעמד סוציו-אקונומי, השכלה, גזע, דת, מגדר, אוריינטציה מינית ועוד).
כמו כן, על אף שניתן להיעזר בהמשגות קליניות ובאבחנות פסיכיאטריות, המטפל הנרטיבי ישתדל שלא לחשוב על המטופלים מתוך הפריזמה הצרה של התאמה מקטלגת לאבחנה (״היא אנורקסית״), אלא מתוך מחשבה על מגוון היכולות, החוזקות והמאפיינים של המטופל או המטופלת הספציפיים העומדים מולו. עמדה טיפולית זו מתכתבת עם ההנחה של הגישה הנרטיבית כי האדם אינו הבעיה שלו, וכי יש ליצור הבחנה בין המטופל לבין הקושי עמו הוא מתמודד.
מטופלים הפונים לטיפול לאחר טראומה חשים לעיתים קרובות תחושות של ריקנות, בידוד וייאוש. הם עלולים להרגיש חסרי תקווה, ולהאמין כי אין דבר שביכולתם לעשות כדי לשנות את חייהם או את ההשפעה של האירוע הטראומטי עליהם. רבים מהם חשים כי איבדו קשר עם תחושת העצמי שלהם, ועם החלקים שהם מעריכים בעצמם ובחייהם. מייקל ווייט טען במאמרו ״Working with people who are suffering the consequences of multiple trauma: A narrative perspective״ כי מאחר שטראומה פוגעת בדברים שאנשים מעריכים בחייהם (תחושת ביטחון, חופש, שלמות הגוף והנפש), היא יכולה לפגוע במטרות החיים שלהם וביכולת לחוש תשוקה לחיות. לכן, אצל מטופלים שחוו טראומה, עלול להיווצר קושי משמעותי למצוא מחדש את הדברים שהם מעריכים בחייהם, ולחשוב מחדש על מה שחשוב להם. בהתאם, טיפול נרטיבי באנשים שחוו טראומה יתחיל במטרה הראשונה – למצוא מה חשוב לאדם.
כדוגמה לעבודה נרטיבית עם טראומה, תיאר ווייט במאמרו את הטיפול בג׳ולי, אישה אשר עברה התעללות ארוכת שנים מצד אביה ומצד שכן של המשפחה, אשר נמצאת גם בזמן הטיפול עם וויט במערכת יחסים אלימה. ג׳ולי אובחנה עם הפרעת אישיות גבולית, ודיווחה על תחושת ריקנות וייאוש. היא תיארה את עצמה כפסיבית וחשה שאין לה שום יכולת להשפיע על מציאות חייה. לפי וויט, והיה נראה כי היא חסרת תחושת סוכנות לחלוטין וכי היא מתקשה לזהות אף לא דבר אחד שהיא מעריכה בחייה או בעצמה.
באחת הפגישות, שאל ווייט את ג׳ולי לגבי אירוע טראומטי שארע לאחרונה – ג׳ולי הייתה עדה לתאונה בה ילד נפגע מרכב. ג׳ולי סיפרה כי הרגישה משותקת כך שבעוד האנשים סביבה הגישו עזרה לילד והזעיקו אמבולנס, היא נותרה קפואה. כאשר תיארה את הדברים, חש וויט כי יש גוון של בושה בקולה. בכל הסיפורים הקודמים שסיפרה ג׳ולי, מעולם לא הביעה רגש קודם לכן. ווייט שאל את ג׳ולי אם הוא צודק שזיהה טון של בושה בדבריה, וג׳ולי השיבה כי מעולם לא חשבה על כך קודם, אך היא מניחה שאכן חשה בושה מכך שאכזבה את הילד. ווייט המשיך ושאל את ג'ולי מהי מידת הבושה שחוותה – קלה, בינונית או קשה, תוך שקיווה כי מדובר בבושה בינונית לפחות, שכן ביטוי רגשי שכזה יכול להצביע על דבר מה שחשוב לג׳ולי בחיים. מתוך חקירה משותפת של תחושת הבושה, אשר התבררה כעוצמתית, הבינו ווייט וג׳ולי כי אחד הדברים שג׳ולי מחשיבה כחשובים במיוחד הוא חיים של ילדים. הדבר הניח את הקרקע לעבודה טיפולית משמעותית אשר התוותה את הדרך לניסוח סיפור חיים חדש.
הדוגמה של ג'ולי מחדדת את האופן בו, לפי הגישה הנרטיבית, מציאת דבר מה בעל ערך עבור המטופל הינה הבסיס להתפתחות הסיפור העשיר של חייו, ובמקרה של התמודדות עם טראומה – סיפור אשר אינו עובר רדוקציה לאירוע הטראומטי בלבד. במצבים אלו בטיפול נרטיבי, לאחר מציאת דבר בעל ערך, המטרה הטיפולית תהיה למצוא דרכי פעולה שונות המתכתבות עם הדבר שהמטופל מעריך. במקרה של ג׳ולי למשל, על המטפל לחשוב אילו דברים שג׳ולי עשתה בחייה יכולים להתכתב עם המטרה של שמירה על חיי ילדים, ולפעול כדי להראות לה כיצד לאורך חייה היא המשיכה, לפחות בחלק מהפעמים, לפעול באופן העולה בקנה אחד עם הדברים שהיא מעריכה ביותר בחיים. הפניית הזרקור לאירועים ופעולות אלו, מחזקת את הסיפור האלטרנטיבי, ומאפשרת לבנות מחדש את תחושת הסוכנות של המטופל. בה בעת, היא מאפשרת למטופל זיהוי של מקומות בחייו בהם הוא אינו אחד עם הטראומה שלו אלא פועל מתוך מקומות אחרים בתוכו הנפרדים מהבעיה עמה הוא מתמודד.
כפי שאנשים יכולים להחזיק בנרטיבים שונים אודות עצמם, גם משפחות שלמות יכולות להחזיק בנרטיבים משפחתיים. למשל, משפחה יכולה להחזיק בנרטיב אודות עצמה לפיו המשפחה היא קרובה וחמה, או לחילופין חטטנית ומעיקה. במקביל לכך, משפחות יכולות גם להחזיק בנרטיבים משפחתיים בנוגע לבני משפחה מסוימים בתוכה. במובן זה, המטרה בטיפול נרטיבי משפחתי הינה לפרק נרטיבים בעייתיים, לספר נרטיבים מועדפים, ולהיות עדים לסיפורים המשפחתיים ולסיפורים האישיים של בני המשפחה השונים.
אחד הקשיים המרכזיים בטיפול משפחתי הוא כי לעיתים קרובות בני המשפחה המגיעים לטיפול מקווים שהמטפל יהווה צד שלישי ניטרלי אשר יכול להסתכל מבחוץ על הקונפליקטים המשפחתיים ולהכריע מי צודק או כיצד יש לפתור את הבעיות. בפועל, לא זו המטרה בטיפול משפחתי בכלל ובטיפול הנרטיבי בפרט. בטיפול משפחתי בגישה נרטיבית המטפל יפעל כדי לאפשר לכל אחד מבני המשפחה לספר את הסיפור שלו, כאשר יתר בני המשפחה והמטפל עצמו מקשיבים ומהווים עדים לסיפור. במקביל, המטפל ינסה לערער ולפרק נרטיבים בעיתיים על ידי החצנת הבעיה, הצבעה על פערים בסיפור והדגשת תוצאות ייחודיות.
לדוגמה, בספרה ״ What is narrative therapy? An easy-to-read introduction״ מתארת אליס מורגן תיאור מקרה של טיפול משפחתי במשפחת קרקסטון. במקרה זה, ההורים פנו לטיפול כדי להתמודד עם בנם שון, אשר נתפס בגניבה. ההורים הסבירו כי הם מודאגים לגבי שון, ותיארו: ״שון גנב כמה פעמים ועל אף שניסינו לעצור אותו, הוא ממשיך. הוא תמיד היה ילד בעייתי, כבר מאז שהיה קטן. הוא לא קיבל מספיק תשומת לב, מפני שאמו, אן, הייתה חולה. מאז, הוא תמיד הסתבך בצרות בבית הספר, תמיד רב עם אחיו. כשהיה קטן, לא הצליח להיגמל מחיתולים. עכשיו, הוא גונב כדי לקבל תשומת לב״.
מורגן מציינת כי בסיפור המסופר על ידי ההורים, הגניבה של שון מפורשת כדרך להשיג תשומת לב, כאשר הנרטיב הזה נתמך באמצעות שזירה של כל מיני אירועים מן העבר אשר מתאימים לפרשנות הזו. ככל שההורים התסכלו על שון דרך הפריזמה הזו, יותר ויותר אירועים אשר תאמו את הסיפור הובלטו והצטרפו כעדויות התומכות בו. ככל שהעדויות נערמו, כך הנרטיב של שון כ״דורש תשומת לב״ התחזק. כמובן, שכדי לספר את הסיפור הספציפי הזה, אירועים רבים מן העבר ומן ההווה הושמטו, מפני שהם לא תואמים את הנרטיב. כחלק מכך, התוצאות הייחודיות – אותם אירועים אשר יכולים לספר סיפור אלטרנטיבי – נשארים לא מסופרים ולא מוכרים. לצד זאת, ההבנה החברתית הרחבה יותר של ההתנהגות של שון – במקרה הזה, העובדה שנערים רבים בגילו החיים בשכונה בה הוא חי נוהגים לגנוב – לא קיבלה התייחסות. כתוצאה מכך, כל הרבדים והמורכבויות של חייו של שון הושטחו והותאמו לתבנית צרה של נרטיב לפיו הוא ״מחפש תשומת לב״.
התיאור הצר של שון מטשטש את היכולת לזהות משמעויות אחרות אשר מסתתרות מאחורי ההתנהגות שלו. יתכן, כי הדבר האחרון ששון רצה הוא שהגניבה שלו תמשוך תשומת לב. אולי, אקט הגניבה הוא ניסיון להתחבר לבני גילו בשכונה, או ניסיון להיראות ״קשוח״. כאשר המטפל הנרטיבי נתקל בתיאור צר, המייצג סיפור בעייתי, הוא יחפש סיפורים אלטרנטיביים. הסיפור האלטרנטיבי צריך להיות כזה אשר המטופלים רוצים לחיות לפיו. במקרה של שון, סיפור אלטרנטיבי יכול להיות סיפור של התגברות על קשיים, סיפור על נחישות, או סיפור על יצירת קשרים. במהלך העבודה המשפחתית, המטפל יסייע למשפחה לזהות את הסיפורים שלא סופרו, אשר יכולים לתמוך בסיפור אלטרנטיבי. במקרה של שון, בטיפול ניתן דגש לטיפול המסור שלו בכלבו ראסטי – עדות שאינה מסתדרת עם הנרטיב שלו כ״דורש תשומת לב״, ותומכת בסיפור אלטרנטיבי כנער המוקיר קשרים קרובים ומטפח מערכות יחסים.
בספרם ״Narrative therapy with couples… and a whole lot more!״ מתארים ג׳יל פרידמן וג׳ין קומבס את השימוש בגישה הנרטיבית לטיפול זוגי. ההנחה בטיפול נרטיבי זוגי הינה כי במערכת הזוגית מתקיימים בו-זמנית מספר נרטיבים, חלקם משותפים לשני בני הזוג, וחלקם לאו, אך כולם אמיתיים באותה מידה. הנרטיבים משפיעים באופן עמוק על חייהם של כל אחד מבני הזוג בנפרד, וכן על הזוגיות שלהם. המטרה בטיפול תהיה לכתוב ביחד סיפור משותף, כאשר השאיפה היא שהטיפול יהווה מרחב שיח בו שני בני הזוג יכולים לבטא את עצמם באופן בלתי שיפוטי, ולבחון יחדיו סיפורים בעייתיים אשר משפיעים על הנרטיבים שלהם. בנוסף לכתיבת סיפור משותף, הטיפול הזוגי הנרטיבי יכול להוות מקום בו בני הזוג חוקרים את הנרטיבים בהם מחזיקים בנוגע אחד לשני, ובנוגע לעצמם. כמו כו, בזוגיות, ביתר שאת מאשר במערכות יחסים אחרות, מתווספות גם סוגיות מגדריות וחברתיות אשר ניתן לבחון את ההשפעה שלהן על הנרטיבים בהם מחזיקים בני הזוג.
כדוגמה לטיפול נרטיבי זוגי, מציגים פרידמן וקומבס את הזוג טד וקרול. קרול התלוננה כי טד תמיד הולך לפניה והלינה כי כאשר הם הולכים לקניון, הוא תמיד מוביל אותם לחנויות שמעניינות אותו ולא לחנויות המועדפות עליה. בטיפול, קרול תהתה אם לטד לא אכפת ממנה ומההעדפות שלה. טד לעומת זאת, פשוט חשב שיש לו קצב הליכה מהיר.
כאשר המטפלים חקרו יחד עם הזוג את הנרטיבים התרבותיים המעצבים את האופן בו הם נוהגים ללכת, ניתן היה לזהות כי סוציאליזציה מגדרית גרמה לכך שמבלי לחשוב, טד התקבע כמי שמחליט על הקצב, ואילו קרול התקבעה כזו אשר משתרכת אחריו, אפילו שזה גרם לה להרגיש כמו ״ילדה קטנה״ או ״כלבלב״. השיח בטיפול הזוגי אפשר לקרול ולטד להפריד את עצמם מן הבעיה, להתבונן עליה ועל ההשפעות שיש לה על מערכת היחסים שלהם, ולבחון מחדש כיצד הם רוצים להתנהל.
הגישה הנרטיבית מניחה כי האופן בו האדם מספר לעצמו את סיפור חייו יעצב באופן עמוק את האופן בו הוא מתנהל, מרגיש וחושב. הטיפול הנרטיבי יבקש להתבונן בסיפור ככלי שמאפשר להבין ולשנות את חייהם של אנשים, ומטרת הטיפול הינה לסייע למטופל לקבל לידיו את הכוח לכתוב מחדש את סיפור חייו באופן שישרת אותו, תוך יצירת חציצה ברורה בין האדם לבין הקשיים עמם הוא מתמודד. בסקירה הנוכחית הובאו דוגמאות לאופן בו ניתן ליישם את הטיפול הנרטיבי לטיפול בטראומה, ולטיפולים זוגיים ומשפחתיים. אולם, העקרונות הנרטיביים יכולים להיות שימושיים עבור מגוון רחב הרבה יותר של מקרים: ניתן לשלב את הטכניקות הנרטיביות באופן אינטגרטיבי עם גישות טיפוליות שונות, ולסייע למטופלים המתמודדים עם מגוון של מצוקות הנוגעות לזהות, תחושת סוכנות, ערך עצמי ועוד.
בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה במגמה הקלינית של המבוגר באוניברסיטה העברית. מחקרה בתזה מתמקד בטיפול בגרייה מוחית ל-ADHD.
DeKruyf, L. (2008). An introduction to narrative therapy. The quick theory reference guide: A resource for expert and novice mental health professionals, 445-460
Freedman, J. (2014). Witnessing and positioning: Structuring narrative therapy with families and couples. Australian and New Zealand Journal of Family Therapy, 35(1), 20-30.
Freedman, J., & Combs, G. (2002). Narrative therapy with couples… and a whole lot more!. Dulwich Centre Publications
Morgan A. (2000). What is narrative therapy? An easy-to-read introduction. Dulwich Centre Publications
White, M. (2004). Working with people who are suffering the consequences of multiple trauma: A narrative perspective. International Journal of Narrative Therapy & Community Work, 2004(1), 45-76
White, M., & Epston, D. (1990). Narrative means to therapeutic ends. WW Norton
