פורום טיפול נפשי

היי אני לא יודעת אם זה טעות שאני משתפת פה ואם כן אז תמחקו את זה אבל אני חושבת שאמא שלי אולי בדיכאון..
אחת הסיבות לכך זה שהיא מאוד לא אוהבת את מקום המגורים שלנו.. היא כבר תקופה ארוכה אומרת שהיא לא רוצה לגור בבית הזה ולעבור(הגיוני שזה היה כבר שנים ורק עכשיו היא מוציאה את זה).
היא עם רוב התסמינים של דיכאון, חוסר אנרגיה, בעיות פיזיות שנובעות מלחץ, אכילה ריגשית, עצבים, הסתגרות עם עצמה, חוסר התייחסות למשפחה הגרעינית אבל לעומת אחים שלה שאליהם היא מעריפה אהבה, אנרגיה פתאומית ואז ירידה קיצונית באנרגיה.. התסמינים קיימים והיא כבר לא מסתירה אותם אבל היא לא מכירה בהם בכלל.
היא הייתה בכל מיני טיפולים וזה לא עזר כי היא אף פעם לא סיימה אותם עד הסוף..
היא כל יומיים בערך נוסעת לסבתא שלי(אציין שסבתא שלי גרושה ושהגירושים השפיעו על אמא שלי למרות שהיא כבר הייתה נשואה וגדולה יחסית)
והיא רק עם דודה שלי ובעלה ומתייחסת רק אליהם ומשתפת רק את דודה וסבתא שלי במה שהיא מרגישה- היא הפסיקה לשתף את אבא שלי ורק מאשימה אותו או כועסת עליו וא חסרת סבלנות ומזלזלת..
עכשיו אני יודעת שאולי אני רק בת 19 והיא רואה בי רק ילדה אבל זה משפיע בצורה לא טובה בכלל על הבית ועל המצב המשפחתי.. היא כמעט כבר לא מתקשרת איתנו כמו שצריך או שפתאום היא יכולה לצחוק ולהתייחס ו10 דקות אחרי להתעצבן ולעלות לחדר ולהיסגר עם עצמה..

זה דיכאון לכל דבר אין לי ספק ואני לא מתביישת בה או חלילה מתייחסת לזה כאל משהו לא בסדר אבל היא לא בסדר, היא עוברת משהו והיא לא מוכנה לנסות בשבילנו או בשביל עצמה ללכת לטיפול..
אני אובדת עצות, ואני אעשה הכל בשבילה אבל אני לא יודעת מה לעשות.

מה שאני מנסה לשאול בתור הבת שלה ובכללי כמשפחה איך אני מנסה לדבר על ליבה שהיא תנסה ללכת לטיפול ולסיים אותו עד הסוף?
וגם מאוד חשוב לי לדעת ולקבל תשובה על זה - אם זה שנעבור דירה והיא לא תלך לטיפול זה באמת יעזור לה? זה מרגיש לי שזה יהיה כמו לשים פלסטר על פצע פתוח..
בבקשה אננ יודעת שזה לא תחליף לייעוץ אבל אני נואשת .. אשמח להתייחסות ..
תודה

אני בחורה מאוד נאה יחסית אבל אני לא רוצה להראות את התמונה שלי בפרופיל בואצאפ או באתרי הכרויות או סתם בקבוצה של החברות אני מראה רק למשפחה כי אני חוששת שלא ירצו לדבר איתי בין אם זה שידוך או ראיון עבודה ואז יראו אותי בתמונה ולא ירצו לדבר איתי כ אני נראית מוזר או עצובה או משהו בהבעה מונע אותי לפרסם כי אין לי חוש ענייו בפריטים מה אפשר לעשות תוכלי לעודד או לתת לי טיפ(אני גם יגיד בטיפול את זה אבל בלי כל קשר מה את מציעה) תודה .

ליטל אני כותבת את ההודעה עם דמעות בעינים
אני בוכה רב הזמן
בבוקר ובערב בצהריים אני עם הילדים אז לא
אני בוכה כשאני רואה נטפליקס
וישלי יריות בלב
אני בוכה במיטה בבוקר
אני בוכה ברחוב עם האזניות.
אני בוכה בערב
רע לי מיואש לי קשה לי
אני מרגישה שאני שונאת את עצמי מלקה את עצמי מאשימה נורא אין לי קורת גג אצלי ואני פשוט כאובה כל הזמן
אתמול הלכתי לרופאה כי כבר שבוע שכואב לי כל יום במקום אחר
ובדרך פשוט הרגשתי שעוד שניה אני צורחת כמו משוגעת וכולם יגלו שמאחורי העקבים והגקט נמצאת נשמה פצועה שמשוגעת כבר מכל המסע הזה
אני מתמידה לקחת למיקטל אבל זה נראה שהמצב מחריף ולא מתייצב בכלל
כואב לי כואב לי כואב לי
באלי להוציא את הבטריות של הלב
ולא להרגיש כלום
הפסיכו שלי טוענת שאני צריכה לצאת לעבוד כדי לקבל משמעות ולא להתבוסס בדמי כל הזמן
אבל אין לי אנרגיה פיזית ונפשית לעבוד
אין לי כח להחשף לאנשים חדשים להלחם על המקום הראשון למצא את עצמי מספרת להם עלי הכל בחצי שעה הראשונה להכרות שלנו
אין ליכח לתחרות מלחמות השוואות
אין לי כח ואנרגיה לבוס על הראש
והיא מתעקשת
היא מנסה בכל כוחה לעזור לי אבל אני מרגישה בתוך כלא צינוק אימתני קשורה בסבך של כאב והיא מושיטה לי יד אבל הידים שלי כבןלות
אי מפחדת שהיא תתיאש ממני כמו שאני מתייאשת ממני
היא אמרה לי שהיא מחזיקה עבורי את האמון והיא מתפללת עלי
אבל לי כבר אין כח לסחוב
מה עושים ליטל
אין לי כח כבר אין לי כח כבר!@!!!

אני בן 21.5 ולהערכתי עד כה עברתי דרך חיים מורכבת למדי. אני נוטה להגדיר את עצמי כאדם הסובל מרמות גבוהות של חרדה. יש לי תחושה תמידית של אי שקט, קושי לחיות בהווה ונטייה להרגיש טרוד, דואג ולחוץ.

יש לי נטייה חזקה לנתח אנשים באופן מוגזם בעת שיחה או צפייה בהם. אני חש שזה חזק ממני, כאילו איני יכול להיות קשוב לתוכן השיחה ב100% ונמצא באינטרוספקציה וניתוח חברתי תמידיים בנוסף לטורדניות המשתנה. אני נוטה להשתמש במנגנונים של רציונליזציה, אינטלקטואליזציה ולעיתים גם השלכה.

אירוע כלשהו בחיי גרם לי להבין שהחוויות והתחושות שאני חש שונות מהמקובל בגילי. גילוי זה הוביל אותי לנסות ולחקור את עצמי, אך עדיין מצאתי רק הסברים זמניים לקשיים שאני חווה.

ניסיתי טיפולים אלטרנטיביים רבים כדי להקל על סימפטומים, אך אינני בטוח ביעילותם. כאדם רציונלי, קשה לי למצוא נחמה באמונות מופשטות.
פילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות פיתחו אצלי חרדה קיומית שעברה עם הזמן. ניסיתי /מנסה סטואיציזם כדרך חיים, מסע ארוך ומפרך. כנראה שאני גרוע בו.

יש לי יחסים מורכבים עם הוריי בשל הבדלי תפיסות, מה שגורם לי לתחושת ניתוק מסוימת. אני שואף לחיים פשוטים יותר, אך החרדה הכרונית שלי מהווה מכשול. אני עומד לפני פגישה עם פסיכיאטר ומשער שייתכן שאובחן עם הפרעת חרדה כללית, בנוסף להפרעת קשב וריכוז שאובחנה אצלי בעבר.

בסך הכל אני שואף לשיפור איכות שנתי ויכולת תפקוד יומיומי ללא הפרעה קשה של חרדה ולחץ. אני מקווה למצוא דרכי התמודדות מתאימות שיאפשרו לי חיים פשוטים ומאושרים יותר.

יש לי גם קושי באותנטיות עם אחרים ונטייה להציג עצמי באופן שאינו מדויק. אני מודע לכך שההערכה העצמית שלי עשויה להיות מוטה.

אני מניח שאזדקק לטיפול תרופתי ופסיכולוגי. הייתי שמח לקבל משוב מקצועי על מצבי ודרכי התמודדות אפשריות, תוך מודעות למידע החלקי שיכולתי לספק כאן. אני מחפש אור קטן של תקווה שהמצב שלי פתיר אני סובל

שלום ליטל,

אני נמצא מזה כשנה וחצי בטיפול. הקושי העיקרי שלי הוא דיבור ושיתוף. המטפלת מנסה בכל דרך. בפגישה האחרונה הרגשתי שמשהו שבר אותה לגמרי והיא תקפה אותי. קשה לה שאני לא מדבר והיא חושבת שאני משחק איתה משחקים. היא הייתה תקיפה מאוד ורוצה שאני אעשה דברים שאני לא רגיל לעשות - לדבר, אחרת אין טעם להמשיך.
האם מקובל שמטפל שם מראה מול המטופל כדי לגרום למטופל להבין איך המטפל מרגיש?

שלום, בתנו בת ה30 מתנהגת אלינו בחוסר כבוד וגורמת לבן זוגה להתנהג אלינו בדיוק כך, הם מגיעים אלינו הביתה פעם בחודש וחצי מתנהגים כאלו לא שייכים למשפחה, , יושבים וכל הזמן בוחנים אותנו, אנחנו מרגישים שתמיד צריך ללכת על "ביצים" מול הבת ועכשיו מול בן זוגה. כשיש לסדר, לארגן , אחרי ארוחה, הבת תמיד מוצאת להעלם ולחזור אחרי שכמעט חצי מהדברים מאורגנים. עוד מגיל ההתבגרות החלו קשיים מול הבת והייתה מבדלת את עצמה מולנו ומול אחותה שקטנה ממנה בשנה ומול אח שלה שקטן ממנה בשלוש שנים. בשנים האחרונות היא יותר התקרבה לאחים שלה, אך עדיין כלפינו יש יחס פוגע. היא מתקשרת אלינו רק כשיש לה צורך במשהו מאיתנו . מה גם שהיא חושבת שהיא הצודקת ואנחנו אלו שלא בסדר. לאחרונה היא ובן זוגה התארסו והחליטו לא לקיים חתונה כדת וכדין אלא להתחתן נישואים אזרחיים, לקחנו את זה מאוד קשה מכיוון שגם אני וגם בעלי הגענו ממשפחות מסורתיות. דברנו איתם ואמרנו את דעתנו ומאז היחס התקרר עוד יותר. הם מגיעים אלינו והמתח ניכר וגם הריחוק.......אנחנו הורים שתמיד דואגים לילדים שלנו, עוזרים להם, לא הורים שמתערבים ומחפשים בעיות ויש הרבה דברים שאנחנו שותקים עליהם ומבליגים בהתנהלות של הבת והבן זוג שלה מולנו ...מה עלינו לעשות?

אני כחצי שנה בטיפול דינמי
ראיתי המון שיפור במהלך הטיפול
אבל לאחרונה נוצר לי כעס על המטפלת שלי
אני מרגישה ממנה התנשאות
אם עולה נושא לדיון במהלך השיחה היא ישר
תמיד יודעת מה הכי נכון ותגבה במחקרים וכו

אותי אישית זה מתיש
ברמה שאוותר על דעתי כי אין לי כח להתווכח איתה
כי היא יותר חכמה ויודעת ממני
וזה גורם לי להרגיש ה״טיפשה״ ולא יודעת

חשוב לי לציין שאני לא נתקלת בהרגשה הזאת בעוד סיטואציות בחיים

אני יודעת שהכי נכון יהייה לפתוח את זה מולה
אבל די ברור לי שזה ישר יושלך עלי
מה כביכול ״בעייתי״ אצלי שגרם לי להרגיש ככה
מעין לופ כזה שבו תמיד הבעייה תהייה אצלי

יש מצב שזה באמת נכון והבעיה אצלי
כי בכ״א אני המטופלת
והיא המטפלת יודעת יותר

אבל זה גורם לי ממש ריחוק
עד לרצון להפסקת הטיפול
מה אפשר לעשות?
אשמח לעצה

יש לי בן ,בן 37, הוא השתחרר מצבא קבע לפני כשלוש שנים, התגייס לצנחנים ולחם במלחמת לבנון השניה. אחרי המלחמה עשה הסבה לחיל האויר ושירת כנווט קרב שנים , במקביל עבד גם ביחידת 8200 . מלח הארץ , גאון , שכל מה שנגע בו הביא ציוני מצטיין ,ומצטיין יתרה מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה, כולם הימרו שיגיע לגדולות. השתחרר בדרגת רב סרן , עם שני תארים אקדמאים בהצטיינות יתרה. התנדב בעמותות רבות תוך כדי שירות צבאי .
אחרי השיחרור הוא השתנה מהקצה לקצה, ניתק כל קשר עם המשפחה, ניתק קשרים עם מאות החברים שהיו לו מכל המסגרות, לא עבד אפילו יום אחד, עוברת מדירה שכורה לשניה בכל כמה ימים, בורח מחברת בני אדם, רוצה להיות לבד כל הזמן, לא יכול לשמוע טיפת רעש אפילו לא של טלפון, אנשים שהיו קרובים אליו מסדרים אותו ,אחד מכר לו רכב גרוטאה שהתפרק כעבור כשנה, סוכן ביטוח עשה לו ביטוחים כפולים תוך ניצול חוסר האונים שלו. הוא רזה, נעשה מגבר נאה ומחוזר ,לבחור מוזנח , לא אוכל טוב ולא ישן טוב.לא מודע לחומרת מצבו, ומסרב לשתף פעולה עם כל גורם או מי מחבריו שניסה לדבר איתו. הוא בטוח שלכולם השתבשה עליהם דעתם והוא הכי בסדר. העיסוק היחידי שהוא מוכן לשמוע עליו ולהיות בו זה פעם בשבוע בערך מילואים בקריה, עכשיו במלחמה זה מעט יותר, אחרי השיחרור קיבל הצעות מטורפות ומפתות מכל גורמי הביטחון וההייטק והוא דחה את כולן , לא מודע לתסבוכת שבו אין לו הכנסות, אין לו פנסיה, לא היה ביטוח בריאות , ביטוח חיים , ביטוח לאומי, רק אני הכרחתי אותו לפחות את זה לעשות. נעלם לימים רבים , אני היחידה שהוא יוצר איתי קשר בווטס אפ מידי כמה ימים ורק כשאני מודאגת שהוא לא יוצר קשר. מה עושים, איך מתמודדים, אני אשה מבוגרת ונמצאת במצוקה אמיתית שהוא לא משתף פעולה, אני מאוד דואגת לו ולא מבינה מדוע אין שום גוף במדינה, במשרד הביטון, או בצבא שמטפל בפסטראומטים שאינם משתפים פעולה ולא מגיעים ביוזמתם לקבל טיפול או שיקום . הם והמשפחות שלהם נזרקים הצידה עד שחלילה הם פוגעים בעצמם . אודה להתייחסותכם

שלום רב,
הסיפור קצת מורכב וארוך ובכז אשאל:

יש לי מטפל שאני מכיר מזה שנים רבות, היינו בקשר טוב והוא היה מקצועי ומיוחד עד שהוא עזב את מקום המגורים ונאלצנו להיפרד, אם כי היו סיבות נוספות כמו ההרגשה שהטיפול דורך במקום. לאחרונה, חזרתי אליו, לאחר שנים שבהם שמרנו על קשר בווטסאפ מידי פעם כמוסכם בסיים הטיפול.

חזרנו כשהובא לידיעתו שאני בתקופה מורכבת ביותר, סוערת, ודרוש ממנו כמו פעם ויותר, תמיכה וגמישות כולל שיחות מחוץ לטיפול שמהוות השלמה כפי שהיה בעבר... אלא...

שהתנאים בהם התקיים ה"טיפול" הורעו והידרדרו מרגע לרגע...כשהוא מאלץ אותי כל מפגש לכוונן אותי אליו ולא ההפך, עד שהגענו למפגשי זום בלבד! במחירים יקרים!!! ההנחה שהוא נתן לי בתשלום ביחס להיסטוריה שלנו היתה עלובה... והוא מודע לכך שאני חי מקצבת נכות. הוא לא עמד בכך. השיא היה מבחינתי- כשאפילו סירב לשוחח או לכתוב לגורמים חיצוניים בתאונות שווא.

השאלה שלי היא אתית ואני מודע לאי נוחות שהיא עלולה לעורר. בכז:

האם סירוב, או רצון לתשלום נוסף לצורך שיחות עם גורמים כמו סל שיקום? או גורמים אחרים בחייו של המטופל שמבקשים גם לשמוע ולקרוא את איש המקצוע זה אתי?!
זה מקובל?

והאם כל ההתנהלות מעין זו המתוארת לעיל-ראויה למטפל שעוד מכיר שנים רבות את המטופל שבנה איתו מערכת אמון חזקה ועמוקה?

אשמח מאוד להבין.
תודה מראש.

ליטל כואב לי נורא נורא נורא
אתמול הייתי אצל הפסיכיאטרית
היא העלתה לי את הלמיקטל ל50 בנוסף לסרקןואל
היא אמרה שבנוסף לבורדרליין ולפיטיאסדי יש לי מאניה דפרסיה
האמת לא משנה לי הגדרות
אני כאובה נורא
ואין לי סיבה
הכל טוב בבית הזוגיות מהממת כולם אוהבים אותי בחברה אני אהובה ורצויה וכיפית ומלאת הומור
ואז כשאני לבד מתחילות החבטות והכאב המשוגע מתפוצץ לי בלב
כבר שבוע שאני נלחמת לא לפגוע בעצמי
והיום עשיתי את זה
כתבתי לפסיכו בבוקר שאני חייבת עזרה והיא לא ענתה לי
אני כועסת עליה היא היחידה שיודעת מהמצב שלי
כולם חושבים שהכל טוב בגלל המאניה
אני שחקנית 10
אף אחד לא מדמיין שהבית שלי לא נקי שהכלים משבת עוד בכיור
שיש לי ערמות כביסה לא מקופלת
שאני במיטה עד שצריך לקחת את הילדים
שכואב לי נורא
אני מפחדת להכנס שוב ללופ של פגיעה עצמית.
אבל זה משחרר לי את הכאב
זה עוזר לי לבכות
אני כועסת על הפסיכו שלי שלא ענתה לי כשהייתי צכה אותה
כואב לי
ככ כואב לי
לעזעזל
אני לא מאמינה שלפני שבוע או שבועיים הייתי בהיי מטורף ואושר
חשבתי שזהו זה מאחוריי
ושוב נפלתי
תעזרי לי ליטל.

הי ליטל, יש לי נטייה לבכות באמצע קיום יחסים. לא מתוך פחד או עצב אלא שאני מאוד מוצפת רגשית. המגע גורם לי להתרגש, אני מתחילה לדבר באמצע מונולוגים ולשפוך את הלב, ואז אני מתחילה לבכות (אני נבוכה מאוד מאוד). אני כאילו מתפרקת וצריך לאסוף אותי מהריצפה. התחושה שלי מאוד קשה.

ליטל
אני כאובה ככ
מבפנים
מרגישה שהכל בתוכי שוב מרוסק
שפיצי הקטנה השתלטה על המרחב
שהתפטרתי מהתפקפיד של הגדולה והבוגרת
אני לא מאוזנת אני יודעת
עשיתי במהלך השבוע האחרון המון קניות לא מאוזנות
הרגשתי רע שקניתי
בכיתי וקניתי
הרגשתי חוסר שליטה מטורף
קניתי כפול קניתי מידות לא קשורות
העיקר לקנות
העברתי סכום כסף גדול לאישה שאני לא מכירה רק כי פרסמו שהיא צריכה עזרה
אני מרגישה שעליתי על רכבת שדוהרת לתהום
למרות שכלפי חוץ אפחד לא רואה
אני נראית באנרגיות שיא למרות שבתוכי שוב אני נובלת
אתמול הייתי בטיפול והפסיכו שלי אמרה שאולי זה מאניה דפרסיה בכלל
אולי זה שילוב של בורדרליין עם מאניה
אני לא יודעת
אין לי כח לכלום
ואני ככ כועסת
כי שבוע שעבר הכל היה אנרגטי ומטורף ודמעות של אושר וחשבתי שזהו לא יכול להיות טוב יותר
טעמתי את הטעם הכי טוב בעולם
ושוב נזרקתי
מגנעדן לגהנום
באחד הימים בהתקף פשוט גזרתי אץת כל השיער
ומשיער ארוך חי וגולש כמעט עד הישבן
יש לי קארה עקום עד האזנים
גזרתי בכעס גזרתי בכאב גזרתי בעצבים
זה הרגיש במקום פגיעה עצמית
אני ככ כועסת
אני ככ כאובה
איך ממשיכים מפה?

שלום, הנני הורה של צעיר בן 17 שהוא בדרך כלל עצבני(אבל נרגע מהר) , לאחרונה התחיל המצב להיות יותר קשה הוא נהיה עצבני יותר, שום דבר לא מוצא חן בעיניו לא הלימודים או בית הספר, מתעקש שאינו רוצה ללמוד, וכשהוא מתעצבן אז גם מתחיל לזרוק דברים לכל עבר.
האם ניתן לטפל בתמיסות טבעיות להרגעה או עדיפות לגשת לטיפול רגשי?

הי,
בני כמעט בן 12. ילד חכם מאוד, ספורטאי. אין לו המון חברים אבל הוא כן נפגש עם ילדים. חשבנו לפנות לפסיכולוג ילדים להתייעץ האם כדאי להתחיל בטיפול או בהדרכת הורים.
לפני כשבועיים חזר בוכה מאוד מביה״ס, ולא ידע להסביר למה. אחר כך חזר לעצמו.
היום בערב אספתי אותו עם חברים מהחוג, והוא התנהג ממש מוזר. אמר שהוא שמח וצחק צחוק לא מותאם ללא סיבה, העיר הערות לא קשורכ בשעת הארוחה היה שינוי קיצוני, כמעט נרדם על השולחן. אמנם אתמול הלך לישון מאוחר והבוקר קם מוקדם כרגיל, אך עדיין ההתנהגות הרגישה לי מאוד חריגה… נכנס למיטה ונרדם.
אני נשארתי מלאת חרדות. מתהפכת לי הבטן ואני כה מוטרדת … אשמח לחוות דעתך.
תודה רבה

שלום
מזה כ3 מפגשים,אני מרגישה שמשהו קורה לי בטיפול.
בדכ אני מאוד מפוקסת וממוקדת בנושא אותו אני מביאה או בנושא שעולה תוך כדי הפגישה.
בשלושת המפגשים האחרונים,אני לא מצליחה לעקוב אחרי השיח,הולכת בתוכו לאיבוד,פתאום לא מבינה על מה מדובר ואת ההקשרים שהמטפלת מנסה לעשות.
כשמסתיים הטיפול,אני מתקשה להיזכר על מה בכלל שוחחנו.זוכרת מקטעים,אך לא רצף וללא הגיון המשלים לי את התמונה כולה.
אני יודעת שמצב שכזה יכול להתרחש כאשר התוכן העולה,קשה מדי ואז זו דרכה של הנפש להתמודד.אך לא זה המצב ולכן אני מבולבלת ולא מבינה מה קורה.
לא נעים לי בכל מפגש לבקש מהמטפלת להזכיר לי על מה דיברנו ומה היה במהלך
המפגש.
אשמח אם יש לך הסבר שיעשה לי קצת סדר ויכניס הגיון.