Pdd, או הפרעות התפתחותיות רחבות היקף, הן שם כולל לקבוצת הפרעות הנמצאות על הרצף האוטיסטי. Pdd הן הפרעות נוירולוגיות-התפתחותיות מולדות אשר מביאות לפגיעה בשני היבטים התפתחותיים משמעותיים. ההיבט הראשון הוא היכולת לתקשר באופן תקין ולייצר קשרים בין אישיים משמעותיים, וההיבט השני הוא קיומם של דפוסי התנהגות יוצאי דופן ובלתי מסתגלים.
מאחר ו-Pdd היא קבוצת הפרעות ולא הפרעה יחידה, קיימת שונות רבה בסימפטומים וברמת החומרה של אנשים המאובחנים כבעלי Pdd. חלק מהסובלים מ-Pdd יתמודדו עם לקויות תקשורת קלות יסית, כקושי בהבנת ניואנסים חברתיים ותקשורת מתוחכמת כהומור ואירוניה, ונטייה לעיסוק מוגזם בתחום התעניינות ספציפי. כך, למשל, יש שטוענים כי מדענים מפורסמים כאלברט איינשטיין סבלו מהפרעת Pdd אשר אמנם הביאה למוזרות ופגיעה מסוימת בתפקוד החברתי - אך לא לפגיעה ביכולת האינטלקטואלית וביכולת התפקוד היומיומית. בקצה השני של רצף הפרעות ה-Pdd נמצאים אנשים אשר סובלים מסימפטומים חמורים אשר אינם מאפשרים להם לתפקד באופן עצמאי, פוגעים באופן מהותי ביכולות התקשורת שלהם ומביאים להתנהגויות מוזרות ביותר. על אנשים אלו אנו חושבים בדרך כלל כאשר אנו חושבים על "אוטיסטים".
כאמור, Pdd הן הפרעות מולדות. ארבעה מכל אלף תינוקות יוולדו עם הפרעת Pdd, כאשר בנים נוטים לסבול ממנה יותר מבנות. לא ניתן לאבחן Pdd בהיריון, ומרבית הילדים הסובלים ממנו יאובחנו בילדות המוקדמת - בדרך כלל בגילאי שנה וחצי עד שלוש. עם זאת, הורים רבים לילדים המתמודדים עם Pdd מתארים כי זיהו מוזרות וקשיים מסוימים בתקשורת הבין אישית כבר בשבועות חייו הראשונים של התינוק. כך, למשל, הורים רבים לילדים עם Pdd מתארים כי ביחס לילדיהם הבריאים, תינוקות שאובחנו בהמשך כסובלים מ-pdd לא יצרו קשר עין ונראה היה כי הם מגלים עניין מועט ביותר בהוריהם.
אבחון Pdd נערך בדרך כלל כאשר ההורים, צוות טיפת חלב או צוות המעון/גן מזהים כי התפתחותו המוטורית, השפתית, הרגשית והתקשורתית של הילד אינה תואמת את המצופה ממנו על פי גילו. כך, למשל, הם עשויים לדווח על עיכובים בהתפתחות המוטורית והתפקודית (זחילה והליכה, אכילה עצמאית, גמילה מחיתול) על היעדר עניין בסביבה, אדישות או ניסיון להימנע מאינטראקציות בין אישיות, ועל דפוסי תנועה והתנהגות מוזרים כהתנדנדות, הטחת הראש בעריסה או נשיכה עצמית. אבחון Pdd יכלול איסוף מידע מההורים על התפתחותו של הילד בהיבטים הרגשיים, הקוגניטיביים, המוטוריים וההתנהגותיים, ותצפית ישירה בהתנהגותו של הילד.
אבחנה של Pdd תינתן כאשר הילד יענה על הקריטריונים הבאים, המשתייכים לשתי קבוצות סימפטומים מרכזיות:
1. קשיים מקיפים ומשמעותיים בתקשורת ובאינטראקציה הבין אישית הבאים לידי ביטוי ב:
• לקות בהדדיות בחברתית: הילד אינו יוזם ואינו מגיב לאינטראקציות חברתיות, אינו מגלה עניין בשיתוף אנשים אחרים בחוויותיו, מתקשה לנהל תקשורת התואמת את גילו ומביע רגשות באופן מצומצם ביותר.
• תקשורת לא מילולית פגועה: קיימת לקות משמעותית בשימוש של הילד במחוות לא מילוליות תואמות גיל כיצירה ושמירה על קשר עין, שימוש בהבעות פנים תואמות לחוויה הרגשית ושימוש במחוות מקובלות חברתית (הצבעה על חפצים, נענוע הראש לשלילה).
• יחסים חברתיים פגועים: קיים קושי משמעותי ביצירת ושימור יחסים חברתיים תואמי גיל. למשל, ילדים עם הילד Pdd עשויים להתקשות מאוד במשחק משותף, ולהעדיף לשחק לבד.
2. מתקיימים דפוסי התנהגות, עניין ופעילות מוגבלים, חזרתיים ויוצאי דופן המתבטאים בשניים ומעלה מהבאים:
• דפוסים מוטוריים חזרתיים ו/או סטריאוטיפיים: הילד משתמש באופן קבוע בדפוסים מוטוריים יוצאי דופן ולא מקובלים חברתית. למשל, ילדים עם Pdd עשויים להתנדנד, לנפנף בידיהם, לחזור על דברי אחרים או על קולות, להשמיע קולות יוצאי דופן, לקפוץ באופן מוזר וכן הלאה.
• התנהגות נוקשה: הילד מקפיד על השגרה באופן נוקשה ויוצא דופן, ומתקשה ביותר להתמודד עם שינויי שגרה, חוויות ואנשים חדשים. כך, למשל, ילדים עם Pdd עשויים להביע התנגדות ואפילו סבל במהלך טיולים, מסיבות יום הולדת וארוחות חג אשר שוברים את השגרה, ולהביע מצוקה עזה לנוכח שינויים מינוריים כשינוי מסלול ההליכה לגן, הצעה להתלבש לפני צחצוח השיניים וכד'.
• עיסוק ועניין בתחומים מוגבלים וקבועים: רבים מהילדים הסובלים מ-Pdd עשויים "להידבק" לתחום עניין ספציפי ולדבר עליו ולעסוק בו באופן בלעדי ובלתי מסתגל חברתית. כך, למשל, ילד עם Pdd עשוי להיות עסוק באופן אובססיבי בזיהוי דגמי מכוניות ולהתקשות לנהל שיחה על נושאים אחרים.
• בעיות בוויסות החושי: רבים מהילדים המתמודדים עם Pdd סובלים מרגישות חושית מוגברת המביאה לרגישות יתר לריחות, רעשים או מרקמים, או מרגישות חושית מופחתת המביאה להיעדר תגובתיות לגירויים חושיים. למשל, ילדים עם Pdd הסובלים מרגישות חושית מופחתת עשויים להיות אדישים לכאב או להזדקק למגעים חזקים מאוד בכדי שיחוו כמשמעותיים.
מתן אבחנה של Pdd כוללת גם התייחסות לרמת החומרה של ההפרעה, אשר נקבעת על סמך המידה בה הסימפטומים גורמים לפגיעה בתפקודו של הילד וביכולתו להסתגל לסביבתו.
הגורמים הגנטיים, הביולוגיים והפסיכולוגיים להיווצרותן של הפרעות Pdd נחקרו רבות אך גם כיום הידע בנושא מוגבל. עם זאת, מוסכם על חוקרים רבים כי Pdd נוצר על רקע גורמים גנטיים, נוירולוגיים וביולוגיים ו/או על רקע גורמים המשפיעים על העובר במהלך ההיריון. גורמים פסיכולוגיים וסביבתיים נחשבים לבעלי השפעה רבה על יכולתו של הילד הסובל מ-Pdd להתפתח ולממש את הפוטנציאל שלו אך בניגוד לעבר - גורמים אלו אינם נחשבים לגורמים בעלי השפעה בלעדית על התפתחות Pdd.
עד כה לא זוהו גן יחיד עליו ניתן להצביע כגורם להיווצרות Pdd. עם זאת, מרבית החוקרים בתחום מאמינים כי היווצרות Pdd קשורה באינטראקציה בין גנים ספציפיים רבים. למחקר העוסק בגנטיקה של הפרעות Pdd נודעת חשיבות רבה, מאחר וכפי שמוכיחים מחקרים שנערכו על אחים, ל-Pdd יש בסיס גנטי חזק ביותר. כך, למשל, נמצא כי כאשר תאום אחד מבין תאומים זהים מאובחן כסובל מ-Pdd, לתאום השני יש סיכוי של 60% לסבול גם כן מהפרעת Pdd. בקרב אחים שאינם תאומים, הסיכון של ילד לסבול מ-Pdd גדל ל-6% במידה ויש לו אח הסובל מהפרעת Pdd.
Pdd נמצא קשור בשני גורמים נוירולוגיים מרכזיים אשר מסבירים את הפגיעה בתקשורת ודפוסי ההתנהגות יוצאי הדופן.
גורם אחד קשור בקבוצת נוירונים המכונה נוירוני מראה, אשר מחקרים מצביעים על כך שתפקודה שונה בקרב אנשים עם Pdd ביחס לאנשים ללא Pdd. פעילות תקינה של נוירוני המראה קשורה בשתי יכולות מרכזיות וחיוניות להתפתחות התקינה: היכולת לחקות בני אדם אחרים וללמוד מהם, והיכולת לשער מה מתרחש בתודעתו של האחר במונחים של מחשבות, כוונות ורצונות. פגיעה בתפקודם של נוירוני המראה מגביל את יכולתו המולדת של הפעוט ללמוד מסביבתו כישורים וקודים של שפה, תקשורת והתנהגות, ולהבין כיצד לקרא את המפה החברתית ולנהוג בהתאם. כך, למשל, ילד עם Pdd עשוי להתקשות להבין מה הקשר בין בכיו של ילד אחר לבין גערה של מורה או אובדן צעצוע, ולהתקשות לדמיין מה יכול היה להקל עליו.
היבט נוירולוגי-ביולוגי ביולוגי נוסף הקשור ב- Pdd נוגע לתפקוד האמיגדלה - אזור במוח האחראי בין היתר על התיווך בין המערכת הלימבית האחראית על חוויות רגשיות וחושיות בסיסיות ביותר, לבין קליפת המוח הנחשבת לאזור האחראי על תפקודים אנושיים מתוחכמים ו"גבוהים" שביניהם שימוש בשפה, חשיבה גבוהה ווויסות התנהגותי. הפגיעה באמיגדלה הנפוצה בקרב אנשים הסובלים מ-Pdd מביאה לפגיעה בקשר בין שתי מערכות אלו באופן שמסביר את תגובתם העוצמתית של רבים מבעלי ה-Pdd לגירויים שונים, ואת חוסר יכולתם להשתמש בשפה ובחשיבה כדי לווסת את חוויה החושית-רגשית העוצמתית. מאחר שכך, ילדים עם Pdd עשויים לחוות את העולם באופן מציף ומעורר חושית-רגשית אשר גורם להם סבל רב, ומביא פעמים רבות לדבקות בשגרה, הרגלים ודפוסים מוטוריים המווסתים את ההצפה הרגשית. כך, למשל, ילד עם Pdd עשוי להעדיף לבלות את רב שעות היום בבית ולהימנע מגן שעשועים, מסיבת יום הולדת או מפגש חברתי מאחר והוא מתקשה לווסת את התרגשות והגרייה החושית אשר להן הוא נחשף במסגרת אירועים אלו.
אחת התיאוריות הפופולריות של זמננו היא התיאוריה של התודעה (TOM - Theory of mind): תיאוריה נוירו-פסיכולוגית המציעה הסבר להיווצרות Pdd. על פי התיאוריה של התודעה, כדי לייצר תקשורת בין אישית משמעותית ולהסתגל היטב לסביבתנו החברתית עלינו לרכוש מיומנות של מנטליזציה: יכולת לשער מה מתרחש בתודעת האחר, להבין מצבים מנטאליים כרגשות, מחשבות, רצונות וכוונות, ולפרש התנהגויות על בסיס מצבים אלו. כך, למשל, כדי שילד יוכל ליהנות ממשחק בסיסי כמחבואים עליו לדמיין היכן הפרטנר שלו למשחק לא יוכל לראות אותו, וכדי שיוכל להתחבר עם ילדים אחרים עליו ללמוד לפרש מחוות והתנהגויות חברתיות כשעמום, עלבון, כעס וכן הלאה. על פי תיאורית התודעה, Pdd הוא תוצר של פגיעה משמעותית ביכולת זו ואכן, אחד הסימפטומים המרכזיים של הפרעות Pdd הוא קושי מהותי בקריאת המפה החברתית, הבנת ניואנסים חברתיים ואימוץ התנהגויות התואמות הבנות אלו. כך, למשל, ילד עם Pdd עשוי להתקשות להבחין בין "עקיצה" ידידותית לבין עלבון, להבין הומור של ילדים אחרים ולזהות האם דבריו מעניינים או משעממים את בן שיחו.
תיאורית התודעה נחשבת לתיאוריה נוירו-פסיכולוגית מאחר והתומכים בה מציעים כי הקושי של הסובלים מ- Pdd לבסס שליטה במיומנויות מנטליזציה קשור בתפקוד לקוי של נוירוני המראה- נוירונים האחראים, כאמור, ליכולתנו ללמוד דרך התבוננות, חיקוי וחשיפה ולשער את המתרחש בתודעתו של האחר על סמך התנהגויותיו. פגיעה נוירולוגית זו מביאה ללקות בתפקוד הפסיכו-חברתי של הסובלים מ- Pdd: אנשים עם Pdd יזדקקו במרבית המקרים לעזרה ותיווך רבים בהבנת סיטואציות חברתיות אשר ילדים ללא Pdd ידעו להתמודד עמן באופן טבעי, מתוך למידה וחיקוי של התנהגויות המבוגרים ומתוך יכולת להבין את חוויתו של האחר. כך, למשל, ילדים צעירים מאוד יכולים לגשת וללטף ילד שקיבל מכה פשוט מפני שראו כיצד המבוגרים מטפלים בהם עצמם כאשר הם נופלים, ואילו ילד עם Pdd עשוי להזדקק להוראות ברורות וקונקרטיות לגבי אופן בו יש להגיב כאשר חבר נופל ומקבל כה.
תקופת ההיריון וההתפתחות העוברית היא התקופה בה נוצרים מבני המוח הבסיסיים. התפתחות עוברית תקינה היא שאחראית לכך שהעובר יגיע אל העולם כאשר הוא מצויד באמצעים הקוגניטיביים אשר יאפשרו לו, באמצעות חשיפה וגרייה סביבתית מתאימה, לרכוש יכולות מוטוריות, רגשיות, חברתיות ושכליות. מחקרים רבים מצביעים על כך שההיריון, ובפרט שלושת החודשים הראשונים של ההיריון, הם תקופה רגישה במיוחד: תינוקות אשר אימהותיהם סבלו מזיהומים, נגיפים ומחלות מסוימות, או השתמשו בסמים ואלכוהול בתקופה זו היו פגיעים במיוחד להיווצרות מומים, הפרעות נפשיות כסכיזופרניה והפרעות התפתחותיות כפיגור שכלי. בדומה, נמצא כי זיהומים נגיפיים מסוימים במהלך ההיריון, ובפרט בטרימסטר הראשון, הגבירו את הסיכון להיווצרות Pdd. גורם נוסף אשר קשור בהיווצרות Pdd הוא חוסר התאמה קיצוני בין המערכת החיסונית של האם לזו של העובר. כמו כן, נמצא כי עישון במהלך ההיריון הגדיל גם הוא את הסיכון ללידת ילד הסובל מ- Pdd. מספר מחקרים הצביעו גם על הקשר בין הפרעות Pdd לבין גילם של האם והאב בעת ההיריון, משך ההיריון וסיבוכים סביב הלידה, אך תוצאותיהם של מחקרים אלו שנויות במחלוקת.
מאחר וקיימת שונות גבוהה ביותר בסימפטומים וברמות התפקוד של ילדים הסובלים מ- Pdd, קיימת שונות גדולה מאוד בשיטות הטיפול המתאימות להם. באופן כללי ניתן לומר כי ככל שהסימפטומים חמורים יותר ופוגעים באופן משמעותי יותר בתפקודו של הילד, כך יש צורך בטיפול אינטנסיבי, מקיף וממושך יותר.
שיטת ABA היא שיטת טיפול המתאימה לילדים הסובלים מסימפטומים של Pdd הפוגעים באופן משמעותי בתפקודם היומיומי, התנהגותם ויכולות השפה שלהם. שיטת ABA היא שיטת טיפול באמצעות עיצוב התנהגות אשר בבסיסה עומדת ההנחה כי ניתן לשפר את תפקודו של הילדים בתחומים שונים באמצעות מתן ומניעת חיזוקים על התנהגויות רצויות ובלתי רצויות, בהתאמה. שיטת ABA יוצאת מהנחה כי ילדים עם תסמיני Pdd משמעותיים מתקשים לבצע ולהוציא לפועל תהליכי למידה בסיסיים אשר יאפשרו להם לאמץ התנהגויות חיוביות (אכילה עצמאית, הליכה לשירותים, הימנעות מהתנהגויות ביזאריות ואלימות) ומיומנויות תקשורת חיוניות. במסגרת שיטת ABA, מתקיימים מדי יום מפגשים קבועים של הילד עם מספר מטפלים קבועים. המטפלים, המונחים על ידי מנחת ABA ומתואמים ביניהם, מנחים את הילד לבצע הוראות בסיסיות, מחזקים אותן כאשר הן מבוצעות ונמנעים ממתן חיזוק כאשר הילד אינו מבצע אותן. השגרה הקבועה של עיצוב התנהגות חזרתי מאפשרת לילד לרכוש באופן הדרגתי יכולות ומיומנויות אשר מקנות לו שליטה בתפקודים ומיומנויות תקשורת חיוניות.
שיטת טיפול נפוצה ב- Pdd היא שיטת DIR. שיטה זו היא שיטה רב מערכתית המשלבת התערבויות טיפוליות שונות בהתאם לצרכי הילד- קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק, טיפול תרופתי, פסיכותרפיה ועוד. בלב שיטת DIR עומד השימוש ב"זמן רצפה" או "זמן יחד": מפגשים יזומים של הילד עם הוריו או מטפליו, המכוונים לעבודה אינטנסיבית על התחום הבין אישי. במסגרת מפגשים אלו, האורכים בין 20-30 דקות ומתקיימים 6-8 פעמים ביום, הדגש אינו מושם על עיצוב או שיפור מיומנויותיו או התנהגותו של הילד אלא על חווית היחד. זאת, מתוך הנחה שהתפתחויות נפשיות, המביאות עמן גם שינוי שפתי והתנהגותי, מתרחשות במסגרת קשר בין אישי מותאם לצרכיו של הילד. במסגרת מפגשי ה"זמן יחד" ההורה או המטפל הנמצאים עם הילד חוברים אליו בכל פעילות שמעסיקה אותו ועם הזמן, בהדרגה ובהתאם ליכולותיו של הילד, מאתגר יותר ויותר את יכולתו להיות באינטראקציה בין אישית משמעותית. כך, למשל, בשלבים המוקדמים של הטיפול ייתכן והמטפל יוכל רק להסתובב עם הילד במעגלים, ולאט לאט יוכל "להציע" גם תנועות משלו אשר יהפכו לאט לאט למשחק של תנועה וריקוד משותפים.
ילדים עם Pdd, ובפרט ילדים עם תסמיני Pdd חמורים, עשויים להיראות סגורים בעולמם הפנימי באופן שאינו מאפשר להם להיעזר בפסיכותרפיה. ואכן, ילדים עם Pdd אינם משתמשים בטיפול הפסיכולוגי כפי שמשתמשים בו ילדים בריאים המתמודדים עם קשיים או קונפליקטים ספציפיים: תרומתה המרכזית של פסיכותרפיה לילדים עם Pdd חמור היא ביצירת קשר טיפולי המחזק את יכולתו של ילד לצאת מה"בועה" האוטיסטית וליצור קשר בין אישי רגשי, למרות נטייתו להימנע בדיוק מסוג זה של קשרים. ילדים עם תסמיני Pdd חמורים פחות יכולים להשתמש בטיפול הן באופן זה והן באופנים סטנדרטיים יותר. כך, למשל, ילדים עם Pdd קל אשר יכולות התקשורת שלהם טובות יכולים להתמודד בעזרת הטיפול עם חרדות, קשיים חברתיים וקשיים רגשיים ספציפיים המעסיקים אותם.
Pdd אינו ניתן לריפוי או טיפול באמצעות תרופות, אך טיפולים תרופתיים עשויים לסייע לחלק מהילדים המתמודדים עם Pdd להתמודד עם סימפטומים ספציפיים. כך, למשל, ילדים, מתבגרים ובוגרים עם תסמיני Pdd משמעותיים הנוטים להתפרצויות זעם, אלימות או קשיי שליטה עצמית יכולים להיעזר בתרופות הרגעה שונות. כמו כן, חלק מהילדים, המתבגרים והבוגרים המתמודדים עם סימפטומים של Pdd סובלים ממצבי דיכאון או הפרעות חרדה אשר ניתן להקל עליהם באמצעות תרופות אנטי חרדתיות ואנטי דיכאוניות.
כאמור, ילדים ומתבגרים עם תסמיני Pdd מתונים יכולים להשתלב במסגרות לימודיות-חברתיות רגילות. עם זאת, הם עשויים לחוות קשיים חברתיים הנובעים מנטייתם להימנע מקשרים בין אישיים, מקשיי התקשורת שלהם ומהקושי שלם להבין ניואנסים וסיטואציות חברתיות ובין אישיות מורכבות. בהתאם, ילדים ומתבגרים עם תסמיני Pdd קלים יכולים להיעזר בקבוצות טיפוליות המספקות הדרכה והכוונה לרכישת מיומנויות בין אישיות. מאחר ובקבוצה משתתפים ילדים ובני נוער נוספים, הקבוצה מספקת הזדמנות להתנסות ותרגול מעשיים באינטראקציות חברתיות, כאשר מנחה הקבוצה יכול לסייע לילד ללמוד ולתקן התנהגויות חברתיות בלתי מותאמות.
רבים מהילדים המתמודדים עם סימפטומים קלים או חמורים של Pdd מתמודדים עם לקויות מוטוריות, שפתיות ותפקודיות שונות. בהתאם ילדים רבים עם Pdd נתרמים מטיפולים פרא פסיכולוגיים שונים שהמרכזיים ביניהם הם:
קלינאות תקשורת: קשיי שפה ותקשורת הם היבט מהותי של Pdd ובהתאם, רבים מהילדים המתמודדים עם Pdd נעזרים בקלינאית תקשורת. חלקם זקוקים לעזרה מינורית יחסית סביב שיפור ההגייה, חלקם לשכלול היכולת השפתית והרחבת הנכונות לקיום אינטראקציות תקשורתיות ואחרים, ובמיוחד ילדים עם סימפטומים חמורים של Pdd, זקוקים לטיפול מקיף ומעמיק הכולל רכישת מיומנויות שפה בסיסיות. במקרים בהם תסמיני ה- Pdd אינם מאפשרים לילד לרכוש כל כישורי שפה מילוליים, הטיפול אצל קלינאית תקשורת יכוון לרכישת שליטה בתקשורת חליפית ותומכת, למשל באמצעות "לוח תקשורת" אשר הילד לומד להצביע על ציורים שבו כדי להביע את רצונותיו, צרכיו וכוונתו.
ריפוי בעיסוק: ריפוי בעיסוק הוא טיפול שכיח לילדים עם Pdd, אשר במסגרתו הילד זוכה להדרכה צמודה ומותאמת המאפשר לו להתגבר על קשיים מוטוריים, קוגניטיביים ופסיכולוגיים המונעים ממנו לרכוש מיומנויות תפקודיות בסיסיות (צחצוח שיניים, רכיסת רוכסן, אכילה עצמאית).
רכיבה טיפולית: רכיבה טיפולית היא מתודת טיפול פופולרית לילדים עם Pdd, המכוונת להגברת ביטחונו העצמי של הילד, תרגול יכולות מוטוריות, התנסות ביצירת מקום וקשר בטוח, חיזוק יכולותיו התקשורתיות (דרך תקשורת עם המדריך או קבוצת הילדים בטיפול), תרגול מיומנויות של וויסות ולשיטה עצמיים ועוד.
הידרותרפיה: הידרותרפיה היא טכניקה טיפולית אשר מאפשרת לילד להתנסות ולתרגל מיומנויות שונות בהן הוא מתקשה. הידרותרפיה מסייעת לילד לתרגל יכולות מוטוריות שונות, ליצור קשר בין אישי עם המטפל, לחזק את יכולות השליטה והוויסות העצמיים שלו ועוד. כמו כן, עבור חלק מהילדים המתמודדים עם Pdd השהות במים היא חוויה חושית מנה ומרגיעה במיוחד.
לאור השונות הרבה בחומרת הסימפטומים ורמת התפקוד של ילדים עם Pdd, קיימת גם שונות רבה במסגרות החינוכיות אשר יכולות להתאים להם.
פעוטות עם תסמיני Pdd קשים יתקשו בדרך כלל להשתלב במסגרות החינוך הרגילות ויתרמו באופן משמעותי מהשתלבות בגני תקשורת אשר מציעים מערך חינוכי-טיפולי מקיף. בגן התקשורת נבנית תכנית טיפולית-חינוכית אישית הכוללת היבטים התנהגותיים ורגשיים המכוונים לקדם את הילד סביב היבטים התפתחותיים בסיסיים. בהתאם, גני התקשורת מביאים פעמים רבות להתקדמות דרמטית ביכולותיו התפקודיות של הילד (אכילה עצמאית, הרחבת מגוון המאכלים שהילד צורך, גמילה מחיתול), ביכולותיו השפתיות (הפסקת דרכי תקשורת בלתי רצויות כצרחות או מכות, הרחבת אוצר המילים, חיזוק המוטיבציה והתגובתיות לתקשורת בין אישית) ובהיבטים התנהגותיים (הימנעות מאלימות, למידת קודים חברתיים כעמידה בתור לנדנדה). תפקודם ויכולותיהם השפתיות של חלק מהילדים משתפרות עד כדי כך שהם יכולים לקחת חלק בימי שילוב בגנים רגילים ולאחר מכן אף להשתלב בגנים וכיתות רגילים. במקרים אחרים, הילד ממשיך מגן התקשורת לבית ספר לחינוך מיוחדת המיועד להפרעות Pdd, בו נמשכת עבודה הטיפולית-חינוכית במתכונת דומה למתכונת של גני התקשורת.
פעוטות המתמודדים עם תסמיני Pdd מתונים, או ילדים אשר תסמיני ה- Pdd שלהם השתפרו משמעותית לאחר השהות בגן תקשורת, יכולים להשתלב בגנים משולבים או בגנים רגילים. חלק מהילדים יוכלו להשתלב במסגרת החינוכית ללא עזרה מיוחדת, וימשיכו לקבל טיפול תומך ומקדם לאחר שעות הן או בית הספר. במקרים אחרים, הילד ילווה בסייעת אשר תסייע לו להתמודד עם המטלות הלימודיות והתפקודיות, אך בעיקר עם מטלות הנוגעות לתחום החברתי. כך, למשל, סייעת יכולה ללוות ולסייע לילד עם Pdd לרכוש מיומנויות כעמידה על שלו, הצטרפות לקבוצת ילדים, הימנעות מהתנהגויות מוזרות המרתיעות ילדים אחרים וקריאה נכונה יותר של סיטואציות חברתיות.
הפרעות Pdd הן הפרעות המעוררות סקרנות רבה עקב מאפייניהן הייחודיים. בהתאם, לאורך השנים הצטברו מגוון מיתוסים לגבי הפרעות Pdd, היווצרותן ומאפייניהן. להלן כמה מהשאלות והמיתוסים הנפוצים:
האם Pdd יכול להיגרם על ידי טיפול הורי לקוי? לא. במשך שנים רבות אימהות לילדים עם Pdd הואשמו בכך שהפרעות ה- Pdd נבעו מיחסן הקר והעוין כלפי הילד, או מטיפול אימהי חודרני אשר גרם לילד להסתגר ב"בועה" אוטיסטית. בפועל, Pdd הוא הפרעה מולדת: איכות ההורות ומידת ההשקעה ההורית בילד יכולה לאפשר או למנוע מילד עם Pdd לממש את הפוטנציאל האישי שלו, אך לא לגרום להתפתחות Pdd. יחד עם זאת, חלק קטן מהילדים המציגים תסמינים דומים מאוד לתסמינים של Pdd הם למעשה ילדים הסובלים לא מ- Pdd אלא מהפרעת התקשרות- הפרעה בה טיפול לקוי בילד, הזנחה או התעללות אכן גורמים להסתגרות של הילד בעולמו הפנימי ולפגיעה בתפקודו הנפשי. חשוב לציין כי הפרעות אלו שכיחות בעיקר בקרב ילדים אשר גדלו בתנאי הזנחה קשים (למשל, במוסדות ובתי יתומים) ו/או עברו בין דמויות טיפוליות רבות.
האם Pdd יכול להיגרם מהחיסון המשולש? לא. אחד המיתוסים השכיחים הנוגעים להפרעות Pdd הוא המיתוס הקושר בינן לבין קבלת החיסון המשולש (חיסון מפני חצבת, אדמת וחזרת) בגיל שנה. מקור המיתוס הוא במאמר שפורסם ב-1988 בבריטניה, ובו הועלתה השערה כי קיים קשר בין החיסון המשולש לבין הופעת תסמיני Pdd בקרב תינוקות אשר התפתחותם היתה נורמטיבית קודם לקבלת החיסון. במחקר זה התגלו, בדיעבד, בעיות אתיות ומתודולוגיות רבות שהבולטת ביניהן היא עריכת המחקר על ידי חוקר אשר קיבל תשלום מראש על עריכת מחקר אשר יוכיח את הקשר בין החיסון המשולש לבין הופעת תסמיני Pdd. בעיות אתיות ומתודולוגיות אלו היו חמורות עד כדי כך שהמחקר נמחק מארכיון המאמרים של כתב העת אשר פרסם אותו מלכתחילה. עם זאת, בטרם גניזת המאמר, פרסומו והצהרותיו של אחד המחברים בפני כלי התקשורת הביאה להפצתו והתבססותו של המיתוס הקושר בין החיסון המשולש לבין תסמיני Pdd. בהתאם, החל משנת פרסומו של המאמר ועד היום ישנם הורים הטוענים כי מתן החיסון הביא לפריצת תסמיני Pdd שלא התקיימו לפני החיסון, וחלק מההורים נמנעים מלחסן את ילדיהם מתוך חשש זה.
האם ילדים עם Pdd הם תמיד "גאונים" או בעלי יכולות מיוחדות? לא. אחת הסברות הנוגעות ל- Pdd היא שאזורים מסוימים במוחם התפתחו על חשבון אזורים אחרים. מקורה של סברה זו הוא בכך שחלק מהילדים המתמודדים עם Pdd הם בעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד ו/או יכולות יוצאות דופן כזיכרון פנומנלי, זיכרון צילומי ייחודי או יכולת חישובית יוצאת דופן. עם זאת, מרבית הילדים המתמודדים עם הפרעות Pdd אינם בעלי כישורים ייחודיים: חלקם בעלי אינטליגנציה נורמלית, וחלקם (בעיקר בעלי Pdd בתפקוד נמוך) סובלים גם מפיגור שכלי.
האם אנשים עם Pdd קשה הם מסוכנים? לא. הביזאריות והדפוס המוטורי המוזר המאפיין אנשים עם תסמיני Pdd חמורים מעוררים לא פעם חשש ורתיעה אך בפועל, מרבית המתמודדים עם Pdd אינם אלימים. חלק מהמתמודדים עם Pdd חמור עשויים להיות אלימים כלפי מטפליהם בעת תסכול או כעס, אך בדרך כלל מדובר באנשים המכונסים בעולמם הפנימי ואינם מהווים סכנה לאיש. אנשים המתמודדים עם תסמיני Pdd קלים נוטים עוד פחות לאלימות, מאחר ויכולתם להפנים קודים חברתיים בסיסיים טובה למדי.
האם אפשר לגלות Pdd בהיריון? לא. אמנם חוקרים הצליחו לזהות גנים ספציפיים ואינטראקציות מסוימות בין גניים אשר קשורים בהפרעות Pdd, אך מכלול הגנים המעורבים בהיווצרות הפרעות עדיין אינו ברור, ולא קיימת בדיקת היריון אשר מצביעה על כך שהעובר סובל מ- Pdd.
האם אפשר לרפא Pdd? לא. Pdd היא הפרעה הקשורה בלקות נוירולוגית מולדת אותה לא ניתן לתקן או לרפא. יחד עם זאת, ניתן להביא לשיפור דרמטי ומשמעותי ביותר בסימפטומים הנלווים ל- Pdd באמצעות טיפול, הדרכה והשקעה הורית רבה.
ומה לגבי הורים שמדווחים על כך שילדם אובחן כסובל מ-Pdd ולאחר מכן האבחנה הוסרה? למרבה הצער, מקרים אלו מתייחסים בדרך כלל לילדים אשר אובחנו מלכתחילה כמקרים גבוליים או מינוריים ביותר של Pdd, או לילדים אשר סבלו מסימפטומים רגשיים דמויי Pdd, ולא מהפרעות Pdd הנובעות מגורמים נוירולוגיים מולדים.
