הפרעות אכילה הן קבוצה של הפרעות הקשורות בדפוסי אכילה אבנורמליים, אשר משפיעים לרעה על מצבו הנפשי והגופני של האדם. קיימת אמונה מוטעית נפוצה, לפיה הפרעות אכילה הן בגדר בחירה של אורח חיים. אולם למעשה, מדובר בהפרעות פסיכולוגיות מורכבות, אשר נלווים אליהן קשיים רגשיים משמעותיים, ולעיתים קרובות גם סכנה גופנית. בעמוד זה תוכלו לקרוא אילו סוגי הפרעות אכילה קיימים? מה גורם להן? ומהן דרכי הטיפול?
.jpg)
הפרעות אכילה הן שם כולל למגוון הפרעות המתאפיינות בדפוסי אכילה אבנורמליים. במהדורה החמישית של מדריך האבחנות הפסיכיאטרי, ה-DSM, נמנים שישה סוגים של הפרעות אכילה:
אנורקסיה נרבוזה: אנורקסיה מתבטאת בהגבלת צריכת מזון ואימוץ דפוסי אכילה נוקשים, אשר מובילים לירידה דרסטית במשקל הגוף, עד לתת-משקל. אנשים הסובלים מאנורקסיה חשים פחד קיצוני מעלייה במשקל ומהשמנה, והם מתעסקים באוכל ובמשקל באובססיביות. כמו כן, אנורקסיה מתאפיינת בתפיסה עצמית גופנית מעוותת, וקושי להכיר בחומרת המצב הגופני.
בולימיה נרבוזה: בולימיה מתבטאת בדרך כלל בבולמוסי אכילה אשר נחווים כחסרי שליטה, אליהם נלוות התנהגויות מפצות, כמו צום, הקאות, שימוש במשלשלים או עיסוק בפעילות ספורטיבית אינטנסיבית, במטרה למנוע עלייה במשקל. בניגוד לאנורקסיה, אנשים הסובלים מבולימיה נותרים במשקל גוף תקין, ולפיכך האבחנה של בולימיה עשויה להיות חמקמקה יותר.
הפרעת אכילה כפייתית: הפרעת אכילה כפייתית מתבטאת בבולמוסי זלילה תכופים, במסגרתם נצרכת כמות מזון גדולה מהרגיל, ואחריהם האדם חווה מצוקה רגשית משמעותית. התקפי זלילה מאופיינים לרוב באכילה מהירה, עד תחושת מלאות בלתי נעימה, ולאחר מכן עולות בדרך כלל תחושות אשמה, מבוכה וגועל של האדם מעצמו. בניגוד לבולימיה, הפרעת אכילה כפייתית אינה כוללת התנהגויות מפצות.
תסמונת פיקה: פיקה היא הפרעת אכילה הפורצת לרוב בילדות, ומתבטאת באכילת חומרים שאינם מוצרי מזון (למשל, חול, סיד, נייר), לאחר גיל שנה.
העלאת גירה: הפרעה זו מתבטאת בלעיסה ובליעה חוזרות ונשנות של המזון, או ביריקת המזון אחרי הלעיסה. הפרעת העלאת גירה פורצת בדרך כלל בינקות.
הפרעת צריכת מזון נמנעת/מוגבלת (ARFID): הפרעת אכילה המתבטאת בהימנעות ממאכלים רבים, וצריכה של מספר מצומצם של מאכלים בלבד. הרגלי האכילה הללו יכולים להוביל לירידה דרסטית במשקל, אך בניגוד לאנרוקסיה ובולימיה, ב-AFRID המוטיבציה לצמצום האכילה אינה קשורה ברצון להרזייה, אלא לרוב נובעת מרגישות חושית מסוימת (למשל היגעלות ממרקם או ריח המאכל), או מפחד מהקאה או חנק.
הפרעות אכילה נחשבות להפרעות רגשיות מורכבות, אשר מתפתחות על רקע שילוב בין גורמים תרבותיים, אישיותיים ופסיכו-סוציאליים.
גורמים אישיותיים: ההיבטים האישיותיים שנמצאו קשורים להתפתחותן של הפרעות אכילה הם רבים ומגוונים. למשל, פרפקציוניזם ונוקשות מחשבתית נמצאו כגורמי סיכון לאנורקסיה, ואימפולסיביות וקשיי וויסות רגשי נמצאו כגורמי סיכון לבולימיה.
גורמים משפחתיים: נמצא כי לדינמיקות משפחתיות ישנה השפעה רבה על הסיכון להתפרצות הפרעת אכילה, ובפרט בגילאי הילדות וההתבגרות. כך, למשל, נמצא כי נערות מבתים כאוטיים המאופיינים בדפוסי תקשורת בעייתיים נמצאות בסיכון מוגבר להתפתחות בולימיה, ואילו נערות מבתים המאופיינים בהורות שתלטנית וסימביוטית, אשר מקשה על הנערה לפתח נפרדות נמצאות בסיכון גבוה להתפתחות הפרעות אכילה אנורקטיות.
גורמים חברתיים-תרבותיים: אידיאל היופי בחברה המערבית המתאפיין ברזון, גורם לנשים ונערות לשאוף לירידה במשקל, ועלול לתרום להתפתחותן של הפרעות אכילה. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי שאיפה לאידיאל יופי אינה הגורם המרכזי או הבלעדי להפתחות הפרעות אכילה, והוא נלווה לגורמים אישיותיים ופסיכו-סוציאליים.
טיפול במצבים של הפרעות אכילה כולל בדרך כלל שילוב בין טיפול פסיכולוגי לבין מעקב דיאטני. ישנו מגוון של גישות פסיכולוגיות שיכולות לסייע בטיפול בהפרעות אכילה, לדוגמה, טיפול פסיכודינמי יכול לסייע בהבנת המקורות הרגשיים שהובילו להתפתחות ההפרעה, וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי יכול לסייע ברכישת כלים לוויסות רגשי ובשינוי דפוסי מחשבה נוקשים.
טיפול באנורקסיה וטיפול בבולמיה נחשבים למאתגרים, מאחר שהפרעות אלו כוללות רכיב "התמכרותי", המקשה לוותר על ההפרעה ועל העיסוק האובססיבי באוכל ורזון. בהתאם, לעיתים קרובות נדרש טיפול אשר משלב מספר התערבויות טיפוליות. במקרים של הפרעות אכילה אצל ילדים, בדרך כלל תשולב בטיפול גם הדרכת הורים, ולעיתים קרובות מומלץ לפנות לטיפול משפחתי בהפרעות אכילה. זאת, מתוך הנחה לפיה שיפור ביחסים המשפחתיים יכול להשפיע לטובה גם על הסימפטומים של הפרעת האכילה.
בחלק מהמקרים, מומלץ לשלב טיפול תרופתי. הטיפול התרופתי אינו מכוון ישירות לסימפטומים של הפרעת האכילה אלא לסימפטומים הנלווים לה. כך, למשל, תרופות נגד חרדה או תרופות נגד דיכאון יכולות להביא להקלה בסימפטומים הדיכאוניים והחרדתיים, ולשפר את מצבו הרגשי של המטופל.
