פורום טיפול נפשי

שלום.לפני כמה שנים גילית שגיסי האינסטלטור עבד עליי פעם אחד בוודאות ופעם קודמת בחשד גדול.הוא ניפח מחיר התיקונים שביצע בנצלו שלא יכולתי להגיע פיסית ורק הדייר היה שם.מאז בכל פעם שאחותי הזמינה אותי לפסח וראש השנה מצאתי תירוץ אחר ולפעמים דומה של נסיעה או ידידים.השבוע לא התקשרה אז היום ערב פסח שלחתי הודעת ווטסאפ של איחול לחג ואחרי כמה שעות התקשרה ואמרה שנוסעת לחמתה של ביתה ואם רוצה להצטרף ואמרתי לא וכמו כן שבעלה מפריע בהערות שלו ופעם פעציים יש גם בלי חולצה.היא חזרה על זה בנוכחותו ואחרי שיחה על בעיותיה ועל האב שנפטר הוא קרא בקול רם ,חג שמח ואיפה נעלמת.היא העבירה אליי זאת ועניתי תמסרי חזרה ואז העבירה הטלפון אליו.שאלתי מה הבעיה וענה "אמרתי חג שמח, עניתי: עניתי לך חזרה ואז שאל מה נשמע וזהו.אציין מאז המקרים ההם לא הערתי לו שידוע לי שהוא רימה וכן לא ספרתי לאחותימפאת אי הנעימיות לא נזפתי בה למה העבירה אליו .הייתי צריך להעיר לה כשהוא נמצא ומקשיב?כמו כן חזרה אליי הדילמה הכואבת לחשוף את התרמית בפניה אבל בפועל חושש שזה יצור מהומה מסוימת במשפחה הזו כי היא דכאונית ושתי האחיות האחרות די חששות מריב בגלל מצבה ובגלל שלא מבינות מה זה ייתן לי.מה דעתך?אם הייתי בזמנו צעיר לו ואומר לו שאשלם חצי ממה שדרש אומנם היה מתווכח וכועס אבל לפחות היה נרתע מלשחק אותה חביב.באותו הזמן אחת מהאחיות אמרה לי לשלם לו מה שמבקש ויותר לא לזמן אותו כדי לא ליצור מהומה.לא בטוח שעשיתי הדבר הנכון שקבלתי עצתה.מה דעתך?יש פה כמה שאלות.
תודה

עלה חשד שבני בן ה30 , מצד פסיכולוג ופסיכיאטר שהוא בטיפולם הינו על הרצף בתפקוד מאד גבוה, היכן ניתן לבצע אבחון, מהם השלבים, ועלות?
פניתי במייל לשיבא ולבני ציון מחכה לתשןבה מצפה שאקבל תשובה לאחר פסח , אשמח למידע

היי,

אני בן 46, רווק, ללא חברים וידידות.

לצערי אני לא מצליח להחזיק במקום עבודה. היו הצלחות מעטות לאורך הדרך, אבל בדרך כלל אני מתפטר תוך כמה ימים או שבועות, עקב תחושת פגיעה אחרי שמנהל או מישהו אחר צועק עלי, או עקב אי הצלחה להבין ולהתמודד עם המטלות ותהליכי העבודה.

צריך לציין שלמדתי מספר שנים מקצוע וסיימתי בהצלחה, אבל לא הצלחתי למצוא עבודה במקצוע כך שאני ממשיך לעבוד בעבודות של אחרי צבא, ואני מרגיש שככל שעובר הזמן ואני מחליף עבודות אני נשחק עוד יותר. אני גם מתוסכל מהמצב האישי שלי, וגם מהעובדה שאני לא מצליח להחזיק במקום עבודה. המצב הכלכלי בהתאם.


ברקע יש דיכאון, חרדה, OCD ו ADHD. אני מלווה על ידי ביטוח לאומי וסל שיקום, אבל אין להם פתרונות.

תפקידים שניסיתי עד היום הם בעיקר מוקדי מכירות, שירות לקוחות ותמיכה טכנית, ושם סבלתי והתפטרתי הרבה. תפקיד שהצליח בעבר הוא כשתקופה קצרה נתנו לי לעבוד במקצוע שלמדתי, בסביבה פיזית פתוחה ולא עמוסה, עם צוות מקיף ידידותי מאוד שרובם עבדו בתחומים אחרים, כך שהיה לי את המרחב הפיזי והמקצועי שלי ואת השקט שלי. זאת הייתה הזדמנות נדירה ולא יצא לי מאז לראות אפשרויות דומות. כיום כמעט כל המשרות במקצוע שלמדתי דורשות ניסיון, והשוק מוצף בבוגרים ללא עבודה במקצוע.

יכולה להתאים לי עבודה בתיוק וסריקת מסמכים, אבל כמעט ואני לא רואה משרות כאלה. חשבתי על עבודה בסידור סחורה בסופרמרקט. האם לדעתכם עבודה כזו יכולה להתאים? עד כמה היא רגועה ותהליכי העבודה בה הם פשוטים?

אני מנסה להתפרנס כדי שאוכל לשלם חשבונות וכרגע זה כל מה שחשוב. אני יכול לעבוד בשכר מינימום, בעבודה פשוטה ורגועה ללא עימותים וללא תהליכי עבודה מורכבים. זה אבסורד שכשאני לוקח איזשהו קורס ולומד, זה בדרך כלל הולך טוב, אבל כשאני מנסה לעבוד בעבודה כללית, לא מקצועית, צצים אינספור קשיים ואני מתפטר.

אני יכול לקחת את זה לכיוון של עבודה במפעל מוגן, ושם התנאים יכולים להתאים למגבלות, אבל השכר נמוך משמעותית משכר המינימום. אני מנסה כן להשתלב בשוק החופשי, עד כמה שאפשר.

לסיום, אם יש לכם המלצה על עבודה שיכולה להתאים, או רעיון אחר כיצד להתקדם, אשמח.

תודה רבה מראש על העזרה,


רונן

האם זה נכון שאתערב ואשקף לביתי בת ה32 דברים שאני רואה בהתנהלות שלה ודברים הקשורים באירוח שאחותה בת ה30 שיתפה אותי והיא לא רוצה לפתוח את זה מולה בגלל שהיא יודעת מה תהיה התגובה. (חוסר קבלה והרגשה של ביקורת ואפילו ריב).

דוגמא- בת ה30 הלכה לישון מספר ימים אצל בת ה32 ובעלה (היו לה פגישות קרוב לביתם)היא שיתפה אותי שלא היה שום אוכל או הרגשה של "אירוח" היא ציפתה שאם מישהו מגיע אליהם הביתה שהם ידאגו שיהיה משהו קטן לאכול, לנשנש. אני מבינה שהם עובדים וחוזרים אחרי יום עבודה אך בכל זאת.....

חשוב לי לציין כי לביתי בת ה32 יש קצת עניין של "קמצנות" חוסר ידע בשפע
מה גם כשנמצאים אצלה לפעמים היא יכולה לתת תחושה לא נעימה, במידה ומישהו הפיל אוכל בטעות על השטיח או הספה, ביתי לפעמים גורמת להרגיש חוסר נוחות

אצלינו בבית תמיד גדלו בשפע, השולחן מלא בכל טוב, כשאורחים או משפחה מגיעים תמיד יש הרגשה של בית. אני לא מבינה מאיפה זה בא..
מה עליי לעשות בנדון?

שלום אנשים יקרים ! כיום בן 30 , בגיל 19 עישנתי חשיש שגרם לי לחרדות ולתקופה של דיכאון התחלתי לשתות פריזמה בגיל 19 בגלל החרדות והדכאון שזה גרם לי , ליפני 3 שנים בגיל 27 היה לי התקף חרדה מאוד חזק בזמן תקופת הקורונה הרגשתי חולה וממש פחדתי על עצמי שיש לי קורונה מה שהוביל לחרדה חזקה
השאלה שלי היא כזאת האם שקורים מקרים ואני מרגיש שמאז הרגשות החזקים האלה שקרו לו אני מאוד בלופ ותמיד בתוך כל הנושא הזה

מה בעצם החיים האלה זה לקבל את הדברים שקרו ולנסות להמשיך הלאה בלי לנסות לחשוב ולנסות כמה שיותר לחיות בהווה?
האם זה נכון בעצם לחזור לעבר ולהתחיל לעבוד על מה שקרה שמה ולנסות רק להסתכל על הטוב ולהכיר תודה , כי אני באמת מרגיש סוג של מועקה בגוף ובנפש
השאלה שאני לא מבין זה שאם אני בעצם כל הזמן בטיפול סביב העבר אז אני בעצם נשאר תמיד בלופ הזה של החרדה ושל מה שקרה אז אני כל הזמן סוחב את זה ונמצא בתדר הזה

הייתי רוצה לנסות להבין קצת וסליחה אם למישהו לא מובן אנסה לנסח את עצמי יותר

שלום, אני שואלת את השאלה ממש בזהירות ...
הבן שלי בן 24 וחצי בתקופה האחרונה מביא כל ערב מישהי אלינו הביתה (אנחנו לא פוגשים את הבנות) יש לו את החדר שלו שנמצא רחוק מהחדרים שלנו , זה לא מפריע לנו בכלל, והוא מעדכן אותנו. העניין הוא שאני מרגישה שהוא נכנס קצת ללופ של כל פעם מישהי אחרת ואני לא אוהבת את זה.
כן חשוב לי לציין שהבן שלי מאוד רגיש לאחרים, בחור טוב, מאוד ערכי, מה גם שיש לו 3 אחיות גדולות ממנו ותמיד חינכנו אותו להתייחס לבנות כמו שהוא רוצה שייתייחסו לאחיות שלו.וכמובן עוד כשהיה מתבגר שוחחנו איתו על אמצעי מניעה....
הוא תמיד חיפש קשר מחייב .
בזמן שירותו הצבאי היה בקשר זוגי במשך שנתיים ואחר כך יצא עם מישהי כחצי שנה.
מאז שהשתחרר אין לו זוגיות רצינית
בשנה האחרונה התחיל להיפגש כמעט כל יום עם מישהי אחרת.
האם זה נורמלי? אני לא יודעת איך להגיב לזה......
אני יודעת שהעניין לא בשליטתי והוא בוגר מספיק להחליט את ההחלטות שלו

ליטל למה קשה לי ככ
אוף אני לא יודעת למה אני רוצה לחזור לאישפוזים למרות שאני יודעת שאם אני מתאשפזת אין לי בית לחזור אליו
שוב פגעתי בעצמי שוב אני מזמינה פלאשבקים כי עובר זמן ואף אחד מהרעים לא חי רע רק אני סובלת
מצד אחד אני רוצה לדבר על הכאב
שלא יהיה ככ עמוק בפנים ומוסתר מאחורי אלף הגנות
מצד שני כשאני מנסה לגעת בו אני הופכת בעצמי להיות כאב
והילדה הקטנה רוצה רק לעשות בלגן כואב והורס חיים כי כואב לה
אני רוצה להתקדם לנסות למצא מטרות קטנות ולהחזיק בהם
לפסוע בפסיעות פיציות ובטוחות אבל בפועל עושה צעדים מגושמים גדולים ולא מותאמים
אני רוצה לעשות דברים בהדרגה
להחשף בהדרגה
לא לעשות הכל בבום כי אז אני מתגלשת כמו במשחק סולמות וחבלים ישר עד למטה
אני רוצה לדבר על הטראומה בטיפול כי היא נוכחת בתוכי אבל באופן מבוקר כזה שיגע בכאב אבל לא יהפוך אותי לגוש כאב
שאני יצליח לדובב את הילדה הקטנה ולהזכיר לה שמותר שיכאב
זה לא דבר אסור
אני רוצה שגם ההתקדמויות יהיו עדינות איטיות ולא מסוכנות
אני רוצה לבנות לי יומן כזה שכל חודש אני יעשה משו קטן חדש שלא עשיתי עד היום
משו קטן פרור פצפון
כי אני מרגישה שבחודשיים האחרונים עליתי על אוטוסטרדה ואני מנסה לרדת בצורה מאוזנת ולא ממש מצליחה
אני רוצה להחזיר את הילדה שבי הביתה כי בחודש האחרון היא היתה מוסתרת מאחורי מלא הגנות
מלא ססמאות של אני צריכה עבודה אני צריכה להתנדב כשבפועל הכל בריחה אחת גדולה
אני צריכה לעשות דברים לאט
לא בטוח שקשה לי להתחייב
עבדתי בחיים שלי לא מעט
פשוט קשה לי שהכל קורה בבום
אני כל הזמן מרגישה שאני יוצאת לעולם בסערה והסערה הזאת סוגרת עלי ואז אני מרגישה פחד מצמית
ללכת לקניון עם הילדים למשל או ללכת לארועים גדולים זה טיפשי מאד
אתמול היה לי ארוע והלכתי והיה לי כיף ושמח ולא פחדתי כי לקחתי קלונקס כמה שעות לפני והייתי רפויה ונינוחה
אולי זה הפתרון
לפני כל יציאה לקחת קלונקס
לפעמים אפילו לגינה קשה לי לצאת
יצאתי בהתקף היפו מאניה לעןלם ועכשיו אני מנסה לרדת בהדרגה כי פתאם אני מפחדת לצאת מהבית
כי הכל קרה בצורה לא מווסתת
אני לא יודעת למה חזרתי לפגוע בעצמי וחזרתי לרצות אישפוז ושישמרו עלי
מה אני צריכה את זה בכלל

יש לי צלקות (די הרבה..) מתקופה של פגיעה עצמית כשהייתי נערה.
כיום אני מטופלת כבר כמה שנים ובמקום אחר לגמרי מבחינה נפשית
אבל מתמודדת עם פחד מאוד גדול מלצאת לדייטים או להיכנס לזוגיות, בגלל שאז אצטרך לחשוף את הצלקות ולדבר עליהן.
איך כדאי להעלות את הנושא הזה בדייטים? ואיך אפשר להתמודד עם החרדה מהתגובה של הצד השני לכך?

שלום,

אני גבר בן 38 מטופל פסיכיאטרית ובשיחות (טיפול דינמי) בגלל דכאון מתמשך, חרדות, מחשבות אובדניות ייאוש מהעתיד וOCD. לאחרונה מנסה להבין האם אני יכול להסתדר לבד, ללא השיחות.

אני מרגיש שהמטפלת טובה, מכילה ומתקפת ושיש משהו נוח במקום לדבר בו. אבל העלות הגבוהה של טיפול נפשי פרטי בעייתית לאורך זמן (מטופל אצלה כשנה ולפני זה לא הייתי בטיפול שיחתי משך זמן ארוך), במיוחד כשאני מתקשה לעבוד במשרה מלאה.

מלחיצה אותי המחשבה שאני תלוי בטיפול. אני יודע שהבעיות שלי לא יעברו אף פעם, גם אם יש תקופות קצת יותר רגועות, הקשיים תמיד שם ותמיד יחזרו ואני לא רוצה להיות מטופל כל החיים. הרבה מהמחשבות האובדניות שלי הן סביב זה, הרצון פשוט לסיים את הדבר הכואב הזה שנקרא חיים כדי לא להיות מטופל או תלוי.

העליתי מספר פעמים בשיחות את המחשבה להפסיק את הטיפול. אני מניח שלמטפלת אין אינטרס כזה כי בסופו של דבר זו מערכת יחסית כלכלית בשבילה (ואני לקוח "טוב" שמגיע בזמן, משלם, לא חורג מהסטינג). אבל היא גם רוצה את טובתי וכמובן תקבל כל בחירה שלי. אני מבין שזו החלטה שלי, אבל לא מצליחה להחליט.

בפגישות האחרונות הגעתי עם החלטה שהיום אני מודיע לה שאני מעדיף לסיים את הטיפול, אבל ברגע האחרון נסוג

בן 37.
עובד ומתפרנס, אובחן כילד עם בעיות תקשורת אך לא קיבל טיפול רציף כל השנים, היה מבודד חברתית ומתבודד.

חי לבד, ללא חברים, ללא מערכת חברתית.
רוצה למצוא זוגיות אך מתקשה להבין מצבים, ולא מצליח ליצור דייטים.
לאן כדאי להפנותו?
האם יש גופים שנותנים תמיכה לאנשים עם קושי תפקודי?
אשמח לקבל תשובה.
תודה
רינת

ילד אחד על הרצף השני קטן יותר אבל מראה סימנים גם.
אני מתקשה בלילות אחרי יום עבודה ארוך ולפעמים מוציא עצבים על הבית.
ניסיתי לבד לפתור לא מצליח. מחפש באזור רמת גן בלבד.
לא מבין בתחום ואיזה סוג מטפל לחפש.

להרגשה טובה ובריאות נפשית וחיים טובים?
האם זה מוכח מחקרית? בכנות בבקשה.

שלום רב. הבת שלי עם פגיעות עצמיות בעבר וגם בהווה לפרקים ללא מסוכנות.
עברה אבחון פסיכיטרי של 30 דקות ועוד אבחון של זמן דומה באשפוז.
הייתה בטיפטל רגשי שכבר זמן מה הפסיק לעבוד עבורה .
לפני כחודשיים הרגישה שאינה יכולה לשאת את הכאב [ פרידה מחבר- אני בחול והיא עם אביה] והתעקשה לאשפז את עצמה. נתנו לה כדורים שלקחה למשך שלושה בועות והפסיקה.
אני אובדת עצות . רוצה להתאים לה טיפול מתאים אבל עם אבחנה שאינה נמשכת במפגש אחד. מה עושים? כרגע אינה לומדת במעבר לבית ספר חינוך מיוחד. היא כבר שנים בחוסר מוטיבציה לכלום ומתפקדת לכאורה.

אני מבקשת לדעת מה לעשות? אל מי פונים? לא בפגישה חד פעמית
אציין שאני אם חד הורית [ מפרנסת יחידה]
אז אשמח לפרטים באופו פרטי אבל גם במימון המדינה.

שלום ליטל


צריכה בבקשה ייעוץ והכוונה מול משהו שקורה בטיפול שלי, ואני מתקשה מולו.

אני מטופלת שנתיים אצל פסיכולוגית קלינית.

אני שמה לב לכך שהרבה פעמים, אני משתמשת בתוך הטיפול בקשר ביננו ו/ בתכנים שאני מביאה לטיפול שנוגעים לחיים שלי שבגינם גם פניתי לטיפול, בדברים שאני יודעת על המטפלת מכל מיני מקומות (פייסבוק, מידע שהיא כתבה על עצמה באתר שלה, פרסומים מקצועיים וכו)

ובטיפול עצמו אני מזכירה דברים שהבנתי לגביה, אך בדרכים אחרות.
למשל, אני יודעת שלבן זוגה קוראים נדב (שם בדוי) אני מדברת על אחרים שקוראים להם נדב (ואכן קוראים להם ככה), אומרת כל מיני דברים על זה (וזה עוד החלק "הקל" בעניין, עניין השם). או שאני יודעת פרטים נוספים, אני בזה להם, מביאה את זה כלעג רק בדרך אחרת שהיא לא תעלה על זה.
אבל אולי כדי שזה ישפיע עליה? לרוב הדברים מובאים לצד שלילי (הקטנה, בוז וכו).

מאחר ורוצה לשמור על אנונימיות, אני לא אפרט אך מרגישה ויודעת שיש הסלמה בדברים ואני מרגישה שאני עוברת גבול. שיש משהו חודרני, שרוצה אולי להכאיב (אולי מקנאה בה?)

אני חוששת לדבר על כך מאוד. אני לא בטוחה אם בכלל מתאים לדבר על זה ואולי אני צריכה להשתדל לא לעשות את זה (לא תמיד מצליחה) ולדלג על זה.
חוששת שתשים לי גבול ברור. שלא אוכל להסתכל לה בעיניים, אחרי שנדבר על זה.

למה אני עושה את זה? ומה את מייעצת לי לעשות בעניין?

תודה רבה!

ליטל
הלכתי לעוסית מטעם עזר מציון כדי שתעזור לי עם הסל שיקום והיא המליצה לי קודם כל על אישפוז יום או על בית מאזן
המטפלת שלי בעד ואני כנראה הולכת על זה
אבל זה אומר שאני אצטרך לא להגיע למטפלת שלי כל תקופת זמן האישפוז יום כי יש שם מטפלים ופסיכיאטריים משלהם ואני ממש ממשש פוחדת וגם לא סומכת
אני לא יודעת כמה זמן יקח הטיפול יום ואיך אני אצא ממנו
זה קשוח לי ממש לחשוב על זה
אני גם לא יודעת ומפחיד אותי לחשוב מה יהיה עם הקשר עם המטפלת ואם אני אצא והקשר יהיה מרוחק יותר ופחות קרוב?
ואולי אני אקבל לגיטימציה לפגוע בעצמי ולעשות מלא שטויות רעות כי אני כבר לא במסגרת הטיפול? למרות שאני מחויבת אליה במסגרת הקשר שלנו שהוא כבר לא רק הטיפול אלא הרבה מעבר אבל עדיין
ואם אני אגלה שאני מסתדרת בלעדיה הרבה יותר טוב
זה מפחיד