רבים מאתנו חווים רמה מסוימת של חרדה וחשש סביב האופן בו אנו נתפסים בסיטואציות חברתיות חדשות, ועשויים לחוות "סימפטומים" כרעד בקול, דיבור שקט, ביישנות או תחושות פיסיות ורגשיות של לחץ. אנשים המתמודדים עם חרדה חברתית חווים סיטואציות חברתיות שונות כמעוררות חרדה, מצוקה וקושי בעוצמות גבוהות ביותר. בכתבה זו נציג את הקריטריונים לאבחון חרדה חברתית ואת האופן בו חרדה חברתית באה לידי ביטוי בחיי היום יום. כמו כן, נציג את הגורמים להיווצרות חרדה חברתית ואת דרכי הטיפול בהפרעת חרדה חברתית.
כמעט כולנו מכירים את התחושות האלו: פרפרים בבטן לפני הצגת מצגת חשובה בעבודה, המבוכה ואי הנוחות שמלווים את הכניסה לקבוצה חברתית חדשה, החשש שנגיד משהו מביך בדיוק במקום בו אנחנו רוצים ליצור רושם טוב. בעוד מרבית האנשים חשים כי הם מסוגלים לשאת את רמת המצוקה המתונה המתעוררת בסיטואציות אלו, ומתמודדים היטב עם סיטואציה גם אם היא כרוכה באי נעימות מסוימת, אנשים המתמודדים עם חרדה חברתית חווים סיטואציות חברתיות שונות כמעוררות חרדה, מצוקה וקושי בעוצמות גבוהות ביותר.
על פי הקריטריונים של ה-DSM-5, המדריך הפסיכיאטרי הרשמי של ארה"ב, חרדה חברתית תאובחן כאשר האדם עונה על הקריטריונים הבאים:
* קיים פחד אחד או יותר מסיטואציות או ביצוע פעולות מסוימות בציבור בהן האדם חשוף לאנשים זרים או לביקורת של אחרים. פחד זה מלווה בפחד של האדם שיתנהג באופן שיגרום לו מבוכה או השפלה, ו/או בכך שהסימפטומים של החרדה יחשפו.
* חשיפה לסיטואציות המפחידות את האדם מעוררת בדרך כלל חרדה אשר יכולה לבוא לידי ביטוי בהתקפי פאניקה.
* האדם ער לכך שהפחד שלו מוגזם או בלתי רציונלי.
* האדם נוטה להימנע מהסיטואציות המאיימות, או לחוות במהלכן מצוקה וחרדה משמעותיות.
* ההימנעות מסיטואציות חברתיות, הפחד מהחרדה או המצוקה שהאדם חווה במהלך הסיטואציה החברתית מביאים לפגיעה בתפקודו של האדם בתחום התעסוקתי, האקדמי או החברתי.
* הפחד, החרדה וההימנעות הם קבועים ומתמשכים, ונמשכים בדרך כלל חצי שנה ומעלה.
* הפחד או ההימנעות אינם נובעים מגורמים אחרים כשימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים (סמים, תרופות) או ממצב רפואי אחר המסביר באופן טוב יותר את הסימפטומים.
כיצד נראית חרדה חברתית בפועל, מתחת לקריטריונים ה"יבשים"? התשובה לכך משתנה מאדם לאדם, אך באופן כללי, ניתן לומר שאנשים המתמודדים עם חרדה חברתית נוטים לחוות את העולם שסביבתם כמקום מאיים, עוין וביקורתי למדי. החוויה הבסיסית של אנשים עם חרדה חברתית היא שהם מצויים כמעט בכל רגע על סיפה של קטסטרופה בין אישית: עוד רגע הם יגידו משהו מגוחך ויעשו מעצמם צחוק, האנשים שסביבם בוודאי לא מחבבים אותם ואם מישהו יראה אותם אוכלים/ישמע אותם בשירותים וכד'- הם לא יוכלו יותר להראות את הפנים שלהם בעבודה.
במילים אחרות, אנשים המתמודדים עם חרדה חברתית מודעים יתר על המידה לאופן בו אנשים אחרים רואים אותם ומצפים לביקורת ותפיסה שלילית שלהם. בהתאם, הם נמצאים בדריכות תמידית בסיטואציות חברתיות ועשויים לחוות אפילו אינטראקציות בסיסיות עם מלצר או מוכר כבעלות פוטנציאל להשפלה ופגיעה בדימויים העצמי - ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסיטואציות משמעותיות כראיון עבודה, דיבור מול קהל או השתתפות בשיחה חברתית. באופן מובן, הסבל הרב הנלווה לכל סיטואציה חברתית מביא פעמים רבות לנסיגה וויתור על סיטואציות אלו: אנשים עם חרדה חברתית עשויים להרגיש שיציאה לדייט או מסיבה לא שווים את המצוקה הנלווית להכנה אליהם או להם עצמם, לדבוק בקבוצה חברתית מצומצמת כדי לא "להסתכן" בפידבק שלילי מאנשים חדשים או להימנע מ"הגדלת ראש" ולקיחת פרויקטים בעבודה מתוך חשש כי אלו יאלצו אותם להיחשף ולהתבלט.
באופן טבעי, קל לבלבל בין חרדה חברתית לבין ביישנות: גם אנשים המתמודדים עם חרדה חברתית וגם אנשים הנוטים לביישנות חווים סיטואציות חברתיות שונות כמאתגרות במיוחד. יחד עם זאת, חרדה חברתית נבדלת מביישנות הן בעוצמת החרדה הגבוהה הנלווית לה והן בפגיעה שהיא גורמת לאיכות החיים. אנשים עם חרדה חברתית יחוו את החרדה שלהם כפוגעת באיכות חייהם עקב המצוקה המשמעותית הנלווית לה וכבעלת השלכות שליליות על תפקודם, בעוד שאנשים הנוטים לביישנות יחוו את הביישנות כמעכבת ובלתי נעימה, אך לא מעבר לכך. חלק מהביישנים, ובפרט ביישנים בוגרים, יחוו את הביישנות כחלק טבעי מאישיותם אשר אינו מעורר מצוקה מיוחדת: הם יגדירו את עצמם לעיתים כ"מתחממים לאט" אך לא ירגישו שהביישנות פוגעת באיכות חייהם או בתפקודם באופן משמעותי.
למרות ההבדלים בין חרדה חברתית לבין ביישנות, קיימת חפיפה משמעותית בין השתיים, ורבים מהאנשים המתמודדים עם חרדה חברתית יהיו גם ביישנים באופיים.
בלבול שכיח נוסף מתרחש בין חרדה חברתית לבין הפרעת התקפי פאניקה. זאת, מאחר ואנשים המתמודדים עם כל אחת מההפרעות עשויים לחוות תחושות חזקות של חרדה בסיטואציות חברתיות. למרות זאת, מדובר בשתי הפרעות שונות אשר חשוב להבחין ביניהן כדי להציע להן את הטיפול המתאים.
חרדה חברתית יכולה להיות מלווה בהתקפי פאניקה אך אלו יהיו מקושרים תמיד לסיטואציה חברתית או לפחד מפניה. למשל, אדם המתמודד עם חרדה חברתית יכול לחוות התקף פאניקה בכנסה למסיבה או כאשר הוא מתכונן לריאיון חשוב. לעומת זאת, אנשים עם הפרעת התקפי פאניקה יחוו התקפים ספונטניים אשר על פניו לא יהיו קשורים ישירות לסיטואציה החברתית. כמו כן, אנשים המתמודדים עם הפרעת התקפי פאניקה לא יחוו פחד ישיר מסיטואציות חברתיות: הם עשויים לחשוש מפריצת התקף פאניקה בסיטואציה שתביך אותם (למשל, בזמן דייט או הרצאה), אך לא יחוו את הסיטואציות עצמן כמאיימות, ובדרך כלל לא יחששו מביקורת ויצירת רושם שלילי, בניגוד לאנשים עם חרדה חברתית.
גם במקרה זה, על אף ההבדל בין חרדה חברתית לבין הפרעת התקפי פאניקה תיתכן חפיפה בין ההפרעות. חרדה חברתית עשויה להתרחב לכדי הפרעת התקפי פאניקה בה פורצים התקפים גם כאשר האדם אינו מצוי בסיטואציה חברתית, ופריצת התקפי פאניקה חוזרים עשויה להביא לפחד מפני סיטואציות חברתיות ומפני ביקורת חברתית. יחד עם זאת, בסיסן של ההפרעות יהיה שונה, ואנשים עם חרדה חברתית יהיו בדרך כלל בעלי תפיסה שלילית יציבה יותר של מצבים חברתיים ושל אנשים, ושל יכולתם לתפקד בסיטואציות חברתיות.
אחת התופעות השכיחות בקרב אנשים המתמודדים עם חרדה חברתית היא שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים (אלכוהול, גראס, חשיש) בסיטואציות חברתיות או לקראת סיטואציות חברתיות. באופן טבעי, הלחץ, החרדה וחוסר הביטחון העצמי אשר אנשים עם חרדה חברתית חווים לנוכח סיטואציות חברתיות מביאים אותם לחיפוש אחר פתרונות שישככו את מצוקתם ויאפשרו להם להרגיש ולתפקד באופן נינוח יותר. חומרים פסיכו-אקטיביים הם מועמדים "מובילים" בהקשר זה מאחר ואצל אנשים רבים הם מביאים לתחושות נינוחות ורגיעה ומייצרים "בוסט" של ביטחון עצמי. מאחר שכך, רבים מהאנשים המתמודדים עם חרדה חברתית חווים את השימוש בחומרים אלו כאמצעי היחיד המאפשר להם לתפקד ולבוא לידי ביטוי בסיטואציות חברתיות: הם נהנים מהחופש יוצא הדופן מתחושות הדריכות והפחד מביקורת, ומרגישים כי הם מצליחים לתקשר וליצור רושם טוב יותר כאשר הם תחת השפעתם של חומרים פסיכו-אקטיביים.
בהתאם, רבים מהאנשים המתמודדים עם חרדה חברתית ומגלים את השפעותיהם של חומרים פסיכו-אקטיביים על תפקודם, מפתחים תלות או התמכרות לשימוש בחומרים. חוסר האמון בעצמם וביכולתם לתפקד בחברה הולכת ופוחתת והם מבססים תחוש חזקה ש"זה לעולם לא ילך בלי אלכוהול/גראס". תחושות אלו עלולות להגביר את רמות החרדה החברתית בסיטואציות בהן אין אפשרות לשימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים (בעבודה, למשל) מאחר והביטחון העצמי נפגע עוד יותר עקב התלות בחומרים.
חרדה חברתית היא הפרעת חרדה שכיחה יחסית: כ-7% מהאנשים באוכלוסייה מאובחנים במהלך חייהם כבלי חרדה חברתית. הדעה הרווחת כיום היא שהפרעת חרדה חברתית מתפתחת במרבית המקרים מתוך שילוב בין גורמים ביולוגיים מולדים לבין נסיבות חברתיות וגורמים אישיותיים.
ברמה הביולוגית, לא ידוע על גורם גנטי ספציפי המהווה גורם סיכון להיווצרות חרדה חברתית, אך הדעה הרווחת היא כי אנשים מסוימים מגיעים לעולם עם נטייה מוגברת לחרדה. נטייה מוגברת זו מתבטאת בחוסר איזון נוירו-כימי המביא לכך שמערכת העצבים רגישה יותר לסימני סכנה או איום. בהתאם, אנשים המאופיינים ברגישות יתר זו פגיעים יותר לחוות גם גירויים ניטרליים כמסמנים איום או סכנה ובהתאם - רמות הדריכות והחרדה שלהם נוטות להיות גבוהות יותר. פגיעות מולדת זו לכשעצמה אינה מביאה להיווצרות חרדה חברתית, אך כאשר היא חוברת לנסיבות חיים וגורמים אישיותיים מסוימים, הסיכון להתפרצות חרדה חברתית גדל מאחר וה"קרקע" לחרדה כבר מוכנה וזמינה ביחס לאנשים ללא פגיעות ביולוגית מולדת. לא ניתן להצביע על גורם חד משמעי אשר יכול להביא להיווצרות חרדה חברתית, אך אירועי חיים מסוימים ומאפיינים אישיותיים מסוימים מגבירים את הסיכון להיווצרה.
תפיסות בין אישיות: החל מיום הלידה אנו נמצאים בקשרים ומקיימים אינטראקציות עם הדמויות המשמעותיות בחיינו. חוויות מוקדמות אלו בקשרים בין אישיים נשארות איתנו לא רק כזיכרונות אלא גם - ובעיקר - כחוויות המעצבות את האופן בו אנחנו תופסים את עצמנו, את האחרים סביבנו ואת עצם הרעיון של קשרים בין אישיים. כך, למשל, לילד הגדל בסביבה אוהבת ותומכת יש סיכוי סביר לפתח דימוי עצמי גבוה, לתפוס אנשים אחרים באופן חיובי ולהניח שקשרים בין אישיים הם בסופו של דבר חוויה מהנה וטובה. לעומת זאת, ילד שגדל בסביבה נוקשה, ביקורתית, בלתי רגישה או מתעללת נמצא בסיכון גבוה להתפתחות דימוי עצמי נמוך, חוסר אמון באנשים ודריכות לקראת פגיעה בקשרים בין אישיים. תפיסות אלו מוטבעות בנו באופן עמוק ומשפיעות על האופן בו אנו ניגשים גם לקשרים שמחוץ למערכת המשפחתית הגרעינית. כאשר תפיסות אלו מאופיינות בגוון כללי שלילי, הסיכוי לתחושות שליליות ולסימפטומים רגשיים (חרדה, דיכאון) גדל ובהתאם - גדל גם הסיכוי להיווצרות חרדה חברתית. כך, למשל, אדם שמגיע לגיל ההתבגרות או הבגרות עם דימוי עצמי נמוך ותחושה כללית לפיה לא כדאי לצפות מאנשים להרבה מאחר ובסופו של דבר הם יפגעו בך - עשוי לפתח חרדה חברתית מאחר וכל אינטראקציה בין אישית נחווית כמקור לסכנה.
חוויות חברתיות שליליות: גם אנשים אשר גדלו בסביבה משפחתית חיובית עשויים, כמובן, לפתח חרדה חברתית. אחד הגורמים לכך הוא חוויות חברתיות שליליות אשר יוצרות התניה לפיה סיטואציות חברתיות מסוימות משמען פגיעה, עלבון, השפלה וכן הלאה. בחלק מהמקרים יהיה מדובר בחוויות קשות ומתמשכות כמו חרם חברתי, השתייכות לקבוצת מיעוט הזוכה ליחס בלתי הולם או הגירה המעמידה את הילד/נער במבוכה מתמשכת עקב הקושי השפתי. בחלק מהמקרים יהיה מדובר בחוויות נקודתיות אך עוצמתיות (למשל, חרם קצר אך כוללני או אירוע קיצוני של 'פאדיחה' או השפלה חברתית) ובמקרים אחרים - באירועים אשר אינם נתפסים כנוראיים באופן "אובייקטיבי" אך נחווים על ידי הפרט כמביכים במיוחד. חשוב לזכור כי עקב הבדלים אישיותיים, אנשים שונים במידת הרגישות שלהם לאי נוחות ומבוכה בסיטואציות חברתיות ואירוע אשר יכול להוות כנסבל עבור אדם אחד עשוי להחוות כמטלטל ביותר עבור אחרים.
דימוי עצמי נמוך: דימוי עצמי נמוך הוא גורם משמעותי להיווצרות חרדה חברתית, אם כי חשוב לזכור כי חרדה חברתית עשויה גם היא להביא לפגיעה בדימוי העצמי. דימוי עצמי נמוך מגביר את הסיכוי להיווצרות חרדה חברתית בדרכים שונות. כך, למשל, אדם עם דימוי עצמי נמוך עשוי להיות רגיש ודרוך מאוד לקראת כל אירוע אשר יכול להביא לפגיעה נוספת בערכו העצמי, וכחלק מדריכות זו לחוות אירועים חברתיים כמקור לאיום משמעותי על הערך העצמי. בדומה, דימוי עצמי נמוך עשוי להביא להתנהגות ביישנית ומאופקת אשר גורמת לאדם להתחיל ולחוות את עצמו כבלתי כשיר מבחינה חברתית, באופן שמגביר גם את הסיכון להיווצרות חרדה חברתית. אנשים עם דימוי עצמי נמוך גם נוטים פעמים רבות להתבוננות ביקורתית ביותר בעצמם. נטייה זו מגבירה הן את הסיכון להלקאה עצמית בעקבות כל משגה חברתי ("איך אמרתי כזאת שטות? אני דפוק. אפס") והן את הסיכון להשלכת התפיסה הביקורתית על אנשים אחרים. באופן טבעי, אלמנטים אלו מגבירים את הסיכון להיווצרות חרדה חברתית.
עיוותי חשיבה: עיוותי חשיבה הם דפוסי חשיבה בלתי רציונליים, מוגזמים ובלתי מדויקים אשר גורמים לנו לפירוש סיטואציות ואינטראקציות באופן שגוי ובדרך כלל שלילי. עיוותי חשיבה מסוגים מסוימים מגבירים את הסיכון להיווצרות חרדה חברתית מאשר והם מייצרים מערכת פרשנית אשר גורמת לכך שאינטראקציות ניטרליות באופיין נחוות באופן מאיים ביותר. דוגמאות קלאסיות לעיוותי חשיבה המגבירים את הסיכון להיווצרות חרדה חברתית הם חשיבה קטסטרופלית ("מה שאמרתי עכשיו יהרוס לי הכל"), חשיבה דיכוטומית ("אם אני לא יוצא מפה עם בחורה אני אפס עלוב"), וייחוס פנימי במקרים כישלון וייחוס חיצוני במקרים הצלחה (למשל, תפיסת שיחה קולחת עם ידידה כביטוי לכישוריה של הידידה או לרחמים שלה, ותפיסת שיחה מסורבלת עם חבר כביטוי לחוסר יכולת חברתית).
פרפקציוניזם: חלק מהאנשים המפתחים חרדה חברתית אינם בעלי קשיים ייחודיים בתחום הבין אישי אלא בעלי נטייה חזקה לפרפקציוניזם, אשר מביאה אותם לחוות כל אירוע ואינטראקציה חברתית כמבחן לכישוריהם. פרפקציוניסטיים עשויים להגיע לאינטראקציות חברתית כאשר הם מחזיקים, במודע או שלא במודע, ברף ציפיות גבוה מאוד לגבי עצמם: הם חייבים להיות מסמר המסיבה, אסור להם לספר בדיחה לא מוצלחת, כל דייט שלהם חייב להסתיים כך שהפרטנר/ית רוצה בהם, הם אמורים להיות מצחיקים, חכמים וידעניים יותר מכולם וכן הלאה. רף ציפיות גבוה זה עשוי להפוך מצגות, ישיבות צוות, מסיבות, דייטים או ראיונות לאירועים מלחיצים ביותר אשר מאיימים למנוע מהאדם לעמוד ברף הציפיות העצמי שלו.
נרקיסיזם: המונח נרקיסיזם משויך בדרך כלל למכלול תכונות אופי שביניהן יהירות, אגוצנטריות והיעדר אמפתיה לאחרים. אם זאת, בשפה המקצועית נרקיסיזם נתפס באופן מורכב יותר. אנשים עם רמות נרקיסיזם גבוהות הם אנשים אשר עסוקים באופן קיצוני בערכם העצמי. חלקם יהיו בעלי דימוי עצמי "מנופח" והתנהגותם אכן תהיה יהירה ומתנשאת, אך חלק גדול מהם יהיו בעלי דימוי עצמי נמוך למדי ויהיו עסוקים באופן תמידי בהגנה על ערכם העצמי השברירי. בכל אחד מהמקרים, אנשים אלו מצויים בסיכון להיווצרות חרדה חברתית מאחר וסיטואציות בין אישיות מאיימות לערער את הערך העצמי השברירי. לדוגמה, אדם עם רמות נרקיסיזם גבוהות עשוי לחוות כישלון בראיון עבודה או "עקיצה" של חבר כאירועים משפילים ביותר.
דפוסים התנהגותיים: באופן טבעי, חוויות העבר, סגנון החשיבה והמאפיינים האישיותיים שלנו משפיעים על אופן בו אנו מתנהגים בכלל, ובסיטואציות חברתיות בפרט. אנשים עם חרדה חברתית נוטים פעמים רבות לאמץ דפוסי התנהגות בלתי יעילים אשר מגבירים ומשמרים את החרדה החברתית. כך, למשל, אנשים עם חרדה חברתית עשויים להימנע מסיטואציות חברתיות שמאיימות עליהם, להתנהג בחוסר אסרטיביות, להישען על שימוש בסמים ואלכוהול בסיטואציות חברתיות ו"להקטין" את עצמם במקומות עבודה. דפוסי התנהגות אלו משמרים את תחושת חוסר האונים וחוסר היכולת ובכך מעצימים את החרדה החברתית. כמו כן, באופן מצער דפוסי התנהגות אלו מביאים במקרים מסוימים לתיוג של האדם כחלש, מתבודד ומוזר באופן שמביא ליצירת אינטראקציות חברתיות שליליות נוספות. למשל, כאשר נער או אדם בוגר נוהגים בביישנות וחוסר ביטחון קיצוניים עקב חרדותיהם, הם עשויים להיתפס באופן שלילי החושף אותם להתעלמות, הקנטות וכד', באופן שמגביר חרדה חברתית.
חרדה חברתית מלווה פעמים רבות בתחושה של ייאוש: "זה מי שאני ובחיים כבר לא אשתנה" למרות זאת, חרדה חברתית ניתנת לטיפול הן באמצעים תרופתיים והן באמצעים פסיכולוגיים.
טיפול תרופתי בהפרעת חרדה חברתית מכוון להשבת האיזון הנוירו-כימי כך שהמערכת הרגישה לאיומים תפעל באופן רגוע יותר, וחווית החרדה בסיטואציות החברתיות תצטמצם. טיפול תרופתי בהפרעת חרדה חברתית יכול להביא, אם כן, לשיפור מסוים ולרגיעה סימפטומטית. יחד עם זאת, הטיפול התרופתי אינו מסייע בשינוי דפוסי חשיבה וההתנהגות המשמרים את החרדה החברתית, ברכישת מיומנויות חברתיות טובות יותר ובהתמודדות עם תכונות אישיותיות העומדות בבסיס החרדה. בהתאם, פעמים רבות מומלץ לשלב בין טיפול תרופתי לבין טיפול פסיכולוגי בהפרעת חרדה חברתית. כיום קיימים שני סוגים מרכזיים של טיפולים פסיכולוגיים להפרעת חרדה חברתית: טיפול קוגניטיבי התנהגותי וטיפול פסיכודינמי.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי בהפרעת חרדה חברתית הוא טיפול קצר מועד אשר ממוקד בזיהוי דפוסי חשיבה והתנהגות היוצרים ומשמרים את החרדה החברתית. במסגרת הטיפול מזוהים דפוסים אלו והאופן בו הם משפיעים על יצירת ושימור הסימפטומים החרדתיים. במקביל, המטופל רוכש טכניקות של הרגעה עצמית, טכניקות ל"עימות" ונטרול של מחשבות בלתי רציונליות המגבירות את החרדה, ומיומנויות לשיפור התפקוד הבין אישי. בחלק מהמקרים נעשה במסגרת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי גם טיפול בביופידבק- מכשור המאפשר למטופל קבלת פידבק בזמן אמת על רמת החרדה שלו, וכך מסייע לו לשלוט יותר ויותר טוב ברמות החרדה וביכולת ההרגעה העצמית. תחושת השליטה ויכולת הוויסות העצמי מחזקות את הביטחון ואת האמון ביכולת ההתמודדות.
טיפול פסיכודינמי בהפרעת חרדה חברתית הוא טיפול ממושך יותר בדרך כלל, המכוון להבנת ועיבוד גורמי העומק להיווצרות ההפרעה. במסגרת הטיפול, המטפל והמטופל מתבוננים בחוויות העבר, התפיסה העצמית ודפוסי היחסים של האדם לאורך חייו, ומזהים כיצד אלו קשורים בהיווצרות הסימפטומים. עיבוד זה של חוויות העבר, הנערך במסגרת קשר בין אישי קרוב ומשמעותי עם המטפל, מסייע למטופל לפתח דימוי עצמי חיובי יותר ותפיסה חיובית ואופטימית יותר של קשרים בין אישיים. אלו, בתורם, מביאים להגברת הנכונות ליצירת אינטראקציות חברתיות ולירידה בחרדה. כך מתאפשר למטופל לנתח את תגובותיו וחוויותיו בקשרים בין אישיים ולהתחיל ולצבור יותר ויותר חוויות בין אישיות חיוביות- גורמים המביאים בסופו של דבר לנטרול החרדה החברתית.
טיפולים פסיכולוגיים בהפרעת חרדה חברתית, משני הסוגים שצוינו לעיל, הוכחו במאות מחקרים כבעלי יעילות גבוהה, ורבים מהמטופלים הפונים אליהם חווים שיפור משמעותי הן סביב הפרעת החרדה החברתית והן במדדים כדימוי עצמי, אסרטיביות, יכולת יצירת קשרים והעלאת המודעות העצמית.
