השימוש בהגנה מאנית באנליזה של ילדה בת עשר: תקציר מאמרו של Athol

צוות בטיפולנט

הגנה מאנית אינה מופיעה רק כנגד דאגות דפרסיביות הנובעות מהנזק שנגרם במציאות או בפנטזיה, אלא גם נגד פחדים רודפניים (קליין, 1935). במאמר זה Athol מתאר כיצד סימפטומים של רודפנות, היפוכונדריה, סיוטים והזיות פחתו במהלך הטיפול האנליטי בילדה בת עשר, אך עם הפחתת הסימפטומים התעוררו הגנות מאניות, ובפרט הכחשה ואומניפוטנטיות.

***
לאורה בת העשר עברה מהמזרח התיכון ללונדון עם אמה ואחותה הגדולה ממנה בשלוש שנים עקב אלימותו של אביה. האם הפנתה אותה לאנליזה על רקע רמת חרדה גבוהה, סיוטים מהם התעוררה בצרחות, כאבי בטן ורגליים שלא נמצא להם בסיס רפואי, הרטבת לילה, וריכוז והישגים לימודיים ירודים למרות האינטליגנציה הנורמלית שלה. כמו כן, תוארו מספר מקרים של הלוצינציות- לאורה דיווחה על שמיעת קולות שאמרו לה להרים ניירות.

האם התקשתה למסור מידע על התפתחותה המוקדמת של לאורה, אך דיווחה כי היא ינקה עד גיל שבוע עקב מיעוט חלב, התפתחה כראוי ולא סבלה מבעיות רפואיות מיוחדות. מאז פירוק הנישואים, האם הרבתה להחליף מקומות מגורים וקשרים. האנליזה נקבעה לשנה, מאחר והאם תכננה לשוב למדינת המקור לאחר מכן. מעבר למגבלת הזמן, מגבלה נוספת של הטיפול היתה העובדה שלאורה באה מבית אלים וממדינה שנמצאה בסיטואציה אלימה- עובדה שהעלתה שאלה לגבי ההבחנה בין השפעות המציאות החיצונית להשפעות העולם הפנימי, על הדחפים והאימפולסים שבו.

לאורה היתה ילדה נאה שנראתה צעירה מכפי גילה. במפגש הראשון היא ביטאה את נטייתה להכחיש את האגרסיה והעוינות שלה ולייחס אותם לאחרים איתם הזדהתה לאחר מכן באופן לא מודע. היא סיפרה שבסיוטים שלה מופיעים דם וגברים רעים, ואמרה שלאחר שאמה אמרה לה שתיקח אותה לטיפול, היא חלמה שהמטפל נרצח שוב ושוב על ידי איש רע. לאורה היתה רדופה על ידי הדחפים הרצחניים שהשליכה, אשר הופנו אל האובייקטים החשובים ביותר- האם והמטפל. בהתאם, היא פחדה מהמטפל רב הזמן על אף שנהגה לספר עד כמה האומנת שהביאה אותו לטיפול פחדה ממנו. באופן ספציפי, האסוציאציות שלה חשפו פחד מפני הרעלה על ידי המטפל, ממנה ניסתה להימנע על ידי אי הגעה לטיפול.

לאור ניסיון העבר שלה, לאורה לא יכלה לסמוך על האם שתבחר עבורה אובייקטים טובים, ויכלה לסמוך רק על חוויתה הרגשית- אשר בשלב זה של הטיפול לא היתה נגישה עבורה. היא ידעה שדבר מה בחייה לא בסדר אך העולם הפנימי והחיצוני שיקפו זה את זה, ומנעו ממנה אינטגרציה טובה של העולם הפנימי עם החיצוני. כך, היא נותרה תקועה בייצוג קונקרטי אשר הפריע ליכולת הסימבוליזציה שלה.

לאורה לא השליכה רק היבטים שליליים של עצמה אלא גם היבטים חיוביים- היא טענה כי אמה מושלמת ושנכסיה הם הגדולים והטובים ביותר, וכך גם התייחסה למדינה מוכת האלימות ממנה באה. ללאורה היתה רגישות גבוהה לנעשה סביבה, אל היא עיוורה את עצמה לאופן בו הפעולות של אחרים משפיעות עליה. עם זאת, היא הצליחה להביא את הבלבול הפנימי שלה ואת ההזיות שליוו אותו אל הטיפול, והמקום שניתן לחוויות אלו אפשר לה לסמוך יותר ויותר על תפיסותיה.

לאחר שהעבודה האנלטית הגבירה את מודעותה של לאורה ליחסיה, היא יכלה להיות ביקורתית יותר כלפי אמה. היא יכלה להתייחס לחוויות קשות שעברה, לקושי שלה מול שקרים והפרת הבטחות של אמה ולקושי הנלווה למעברי הדירות התכופים. היא יכלה להתמודד יותר ויותר עם המציאות כאשר היתה עם המטפל, אך המשיכה לפצל היבטים של עצמה ורגשות מכאיבים כאשר לא היתה איתו.
עוצמת הפרגמנטציה האפשרית באה לידי ביטוי באופן בו באחד המפגשים, לאורה קרעה לאורך ולרוחב את הדף עליו המטפל רשם את תאריכי הפגישות והחופשות שלהם. ניתן לראות אקט זה כאקט הרסני, אך התחושה שהוא עורר במטפל היתה שלאורה מדגישה את עוצמת הפירוק שהיא חווה לנוכח נטישה, ואת מנגנון ההתנתקות מרגשות בו היא משתמשת כדי להתמודד עמה.
במטרה להימנע מתחושות קטסטרופליות של פיצול והיעדר אוריינטציה, לאורה תיארה הגנות מאניות, ובפרט הכחשה ואומניפוטנציה. היא הכחישה את רגשות התלות והצורך שלה והשליכה אותם, ואז התייחסה בתחושת ניצחון לאלו שאותם חוותה כתלויים בה.

מנגנון זה היה בולט במיוחד לאחר חופשות, כאשר נראה היה כי חשיבות האנליזה עבורה חילחלה אל לאורה. כאשר נגעה ברגשות אמתיים במפגשים, היא מיהרה להתייחס אליהם כאל שקרים. לאחר מפגש בו היתה במגע עם עצמה ועם המטפל, היא דחסה שוקולד לפיה, וכאשר היתה על סף דמעות לאור סיום המפגש, אמרה שתוציא את כל השוקולד החוצה, כמו הבנות בבית ספרה שדחפו אצבע לגרונן כדי להקיא וכך להתחמק משיעורים שנואים. כך, היא התחמקה מה"שיעור" האנליטי אשר הביא למפגש עם רגשות של אובדן, חסר, כאב ואשמה.

לעתים, לאורה גילתה הבנה למה שהיא עושה לעצמה בתהליך זה. כך, למשל, באחד המפגשים היא ציירה ליצן עם דמעות על לחייו ושאלה לשמה של הדמות באנגלית. המטפל ענה לה והוסיף כי היא מתקשה לתת שם ולהבין למה היא עושה דברים שגורמים לה לצחוק כאשר היא מרגישה שהיא רוצה לבכות. בתגובה, לאורה החלה לבכות בצורה רדופה מאוד וחזרה על הביטוי שוב ושוב בשפתה עד סוף המפגש, ייתכן שכניסיון להדיר את המטפל ואת דבריו: מאחר וחזרה שוב ושוב על הביטוי, היא לא יכלה וכנראה גם לא רצתה לשמוע את המטפל. ככל הנראה היא התאבלה על הפגיעה באומניפוטנטיות ואולי היא התאבלה על אובדנו של אב אהוב אשר יכל לעזור לה.

התנהגותה במפגש שלאחר מכן הדגימה כיצד היא מתמודדת עם אומללותה על ידי הפיכה לאובייקט, או לאובייקט החלקי לו היא זקוקה. היא הגיעה בתוך שכמייה ענקית של אמה אשר הגיעה עד לרצפה והיתה גדולה עליה בכמה וכמה מידות. היא לבשה אותה במהלך המפגש כולו ולא דיברה עם המטפל בכלל. האומניפוטנטיות שלה הופרעה והיא הושלכה חזרה למצב רדוף- ולכן הפכה לאובייקט במקום להיעזר בו.

ניסיונות תיקון אשר מביאים עמם ניצחון על האובייקט אותו יש לתקן, משמעם שהתיקון המאני סופו להיכשל. כך, למשל, בסוף פגישה בה החדר היה מוצף מים (אשר המטפל ראה כקשורים בבעיית ההרטבה שלה),לאורה הכריזה שהא עומדת לנקות הכל ודחפה את המטפל בחוסר סבלנות, כאשר היא הופכת מרוגשת ושתלטנית יותר ויותר, ושופכת עוד מים עד שהמטפל נאלץ לעצור אותה. השליטה המנצחת הביאה לרודפנות אשר בתורה הגבירה את הצורך לשלוט באובייקט הרודפני. התהליך המעגלי יכול היה להיעצר רק על ידי הזדהות עם אובייקט פנימי מסייע. נסיבות חייה של לאורה הקשו עליה להבחין בין סיטואציות מזיקות חיצוניות שאינן בשליטתה לבין הנזק שהאמינה שגרמה במציאות ובפנטזיה. היא חיפשה אב שפוי ופוטנטי שיסייע לה בהבחנות אלו. נואשת למצוא אותו בעולם החיצוני, היא אימצה עמדה אומניפוטנטית פנימית בתביעותיה למציאתו בעולמה הפנימי.
עם זאת, עם הזמן ניכר היה כי לאורה מתחילה להפנים חוויות של קבלת עזרה, להפריד את עצמה מהאובייקט האידיאלי איתו זיהתה את עצמה ברגעי האומניפוטנטיות ולזהות מי היא וכיצד היא יכולה לעזור לעצמה.

דוגמה לכך ניתן היה לראות בפגישות שהתקיימו לפני חופשת הפסחא, עשרה חודשים החל מתחילת הטיפול. לאורה ידעה שתשוב לטיפול לאחר החופשה, אך לא ידעה לכמה זמן מאחר ועיתוי החזרה לארצה עדיין לא היה ברור.

לאורה שפכה מים לקערה והכניסה פנימה חתיכות פלסטלינה ודבק לבן המיועד לילדים, כשהיא מציינת שהיא עורכת ניסוי כמו בבית הספר. כאשר היא ערבבה את החומרים, המטפל התייחס למשאלה שלה להבין מה הם ביחס אחד לשני: האם הם יכולים לדעת מי מאתנו הוא מי כאדם נפרד, כפי שהמים והפלסטלינה לא מתערבבים, או שהם מתערבבים ומתמזגים כמו הדבק והמים, אשר כבר לא ניתן להבחין ביניהם? כמו כן, הוא התייחס למשאלתה להיות זהה לו וחלק ממנו, ובמיוחד עכשיו לקראת החופשה שלא ברור כמה זמן ישאר אחריה.

לאורה הגיבה ברשימת ראשי התיבות של שמה בגדול על הרצפה- היא הכריזה שהחדר והמטפל שייכים לה. אך רגע לאחר מכן היא נאלצה לחלוק אותם, והוסיפה את ראשי התיבות של שמותיהם של אמה, אחותה, אביה ושל קרוב משפחה זכר שחשה קרובה אליו. כאשר סיפרה עליו בעבר, היא סיפרה שהוא נעלם בארץ מולדתה- דיווח שאושש על ידי האם שקישרה את ההיעלמות לאלימות פוליטית.
כדאי להתייחס למספר היבטים הנוגעים לפגישה זו ולחומרים שלאורה תקשרה. ניתן לזהות את המשאלה שלה למקם את עצמה בחדר עם המטפל, ואת הבחירה שלה, במקום זאת, להצטרף למשפחתה. היא ייחסה לאחרים את מה שתפסה כטוב: האנליזה היתה צריכה לרפא את משפחתה, לא רק אותה. המטפל אמר ללאורה שהדרך שלה להעלים את מה שהיא יודעת ששלה, מובילה אותה לכך שאינה יכולה לסמוך עליו ועל היחסים איתו מאחר וגם הוא יעלם. במקום להתמודד עם העצב הנלווה לנפרדות ולמגבלת הזמן, היא הרגישה שעליה להעלים את המטפל.

לאורה אישרה רעיון זה כאשר ציירה קשר על הרצפה שתחת כיסא המטפל. היא אמרה שיש ענן קטן מאחורי הקשת, וציירה אותו. המטפל הציע כי הענן הקטן הוא היא עצמה, אשר רוצה להיות בתוך המטפל, הקשת. כמו כן, הוא התייחס לטבען הארעי של קשתות, ולאופן בו היא חולקת איתן טבע זה בקושי שלה לאחוז במה שהיא מבינה ויודעת. אם המטפל יתפוגג כמו הקשת היא, כענן הקטן, תעלם גם כן. בתגובה, לאורה ביססה את אחיזתה בחדר/מטפל על ידי מריחת דבק סביב הדלת, על הידית ועל המנעול שלה. היא עשתה זאת כבר בעבר, וביטאה כך את רצונה לשמור את המטפל בחדר כך שלא יעלם וכך שאף גורם אלים לא יוכל להיכנס לחדר. מעט לפני סיום הפגישה, לאורה ציירה לב גדול בו כתבה את ראשי התיבות של שמה של אמה ו"חג שמח".

רצונה לשמור את המטפל סגור איתה בחדר היה כנה, אך המטפל לא היה בטוח לגבי מידת הכנות של הכיתוב. האם היתה זו הכחשה של שנאה לאם הפנימית והחיצונית אשר ניתקה אותה ממה שרצתה, מאותו מיזוג מוחלט עם אם נותנת כל? לאורה הרגישה שעליה לשלוט באנשים שהיא אוהבת ולמנוע מהם את החופש שלהם להיות עם מי שירצו, מאחר וחופש כזה יכל להדיר אותה. היתה לה יכולת לאהוב אבל הפחד מפני התקרבות ותלות באחרים השתנה להזדהות מאנית עם אובייקט אימהי בלתי מתחייב, כפי שהודגם בפגישה שלאחר מכן, שהיתה הפגישה הלפני אחרונה לפני היציאה ל חופשה.
לאורה הפכה לאם המעניקה של עולמה הפנימי, בעוד שהעצמי הנזקק שלה הושלך אל בן דוד צעיר, אשר לאורה בילתה את השעה הטיפולית באריזת מתנות יקרות והכנת כרטיסי ברכה מושקעים עבורו. עיסוק זה הרחיק אותה לגמרי מהרגשות כלפי המטפל אשר התעוררו ונחוו בפגישה הקודמת. המטפל דיבר עם לאורה על "נטישתו" אותה בחופשה המתקרבת ועל האופן בו התמודדה על הסיטואציה המכאיבה על ידי מיקום של עצמה בעמדה המעניקה. בתגובה, לאורה אמרה שאמה אמרה לה לומר לו שתגיע רק לעוד מפגש אחד לפני החופשה (במקום לשבוע שלם) מאחר והם הקדימו את נסיעתם.
שינוי תכניות פתאומי זה הדגיש את הקושי שליווה את האנליזה של לאורה- כיצד היא תוכל להתמודד עם חווית הנטישה על ידי אם פנימית של העצמי הילדי שלה כאשר היא ילדה בת עשר המתמודדת עם אם שלא ניתן לבטוח בה? וכיצד אפשר להתמודד עם ההגנה המאנית בטיפול, כאשר ויתור על הגנה זו משמעה הכרה באובדן הפגישות האנליטיות, אך גם כעס ואכזבה מהאם? באופן תיאורטי, לאורה יכלה להתלונן בפני האם על ביטול הפגישות של המשך השבוע, אך דבר זה יאלץ אותה להיות במגע עם הנזקקות ועם הזעם שלה.

לסיכום, ניתן לראות כיצד התנועה של לאורה לעבר מגע עם רגשותיה, פחדיה והנזקקות שלה התאפשרו יותר ויותר במהלך האנליזה, כאשר לאורה היתה נכונה יותר לוותר על הגנותיה המאניות. יחד עם זאת, מגבלת הזמן של הטיפול וקטיעת הקשר הטיפולי טרם זמנו הקשו על הויתור על ההגנות המאניות, אשר התעוררו ביתר שאת לקראת הפרידה.

ביבליוגרפיה