מיכל פרי
יום העיון השנתי של מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית בירושלים ובתל אביב, אשר התקיים ב-3.12.14 ועסק ב'פירוק והרכבה' בטראומה מינית.
את היום פתחה הגב' טובה'לה קירשנבוים, רכזת הכשרות לנשות ואנשי מנהלות המרכזים בירושלים, אשר הזמינה את מנהלות המרכזים לשאת דברי פתיחה.
הגב' מרים שלר, מנהלת מרכז הסיוע בתל אביב, הדגישה את חשיבות יום העיון השנה בשל ניסיון של חוקרים ואנשי מקצוע להכחיש מושגים בסיסיים בפגיעה מינית כמו זיכרון מודחק ודיסוציאציה. לדבריה, זו חוויה קשה עבור אנשי ונשות טיפול, המערערת על הידע שהן בטוחות בו ועובדות בהתאם לו. היא רואה את יום העיון כיום המחזק את אנשי הטיפול כקהילה ומצביע על חשיבות הביחד. המרכז הוקם תחת הסיסמא 'את לא לבד' ואפשר לראות אותה כמופנית גם לאנשי הטיפול החווים בדידות לא קלה בעבודתם עם המטופלים הסובלים מפגיעות מיניות.
הגב' סילבינה סוסנה, מנהלת מרכז הסיוע בירושלים, דיברה על נושאו של יום העיון, המעסיק נפגעים ומטפלים. לדבריה, מקומות של פירוק והרכבה הם מקומות ללא מילים, ללא זיכרון או קרקע יציבה. המרכז הוא בית בטוח המאפשר הרכבה של הפאזל שוב ושוב מחדש החל מרגע המשבר. זאת, באמצעות מתן סיוע ראשוני, עזרה בפנייה למשטרה וקיום קבוצות תמיכה.
שתי המנהלות הודו למתנדבים והמתנדבות מן המרכזים מכל הארץ, למטפלות ובעיקר לכל הפונות והפונים הנותנים בהם אמון ומספרים את סיפוריהם.
פרופ' נווה, חוקרת ספרות ותרבות ישראלית בהיבטים של חברה ומגדר, התייחסה לשאיפה המשותפת לבני אדם למציאת משמעות ולניסוח ביטוי מפוענח ומומשג. למשל, בניתוח יצירת ספרות, או כאשר מטפלים בנפגעת טראומה. יש לנו שאיפה לוגוצנטרית להגיע למרכז - להתכנס אל האחד, ואיננו יודעים לחשוב שלא את האחד. הבעיה היא שבדרך כלל יש לנו רצון להגיע למשמעות חיובית ובונה; אם מישהו ימצא משמעות שלילית לחייו, יגידו לו שהוא בתהליך של פירוק ושעכשיו הוא צריך להתחיל להרכיב, עד למציאת המשמעות החיובית. לדעתה, החיפוש אחר 'הרכבה', עלול להביא לדיכוי ולכפייה, לאטום ולסגור, במקום לפתוח אפשרות ליהנות גם מהפירוק.
רולן בארט, הוגה דעות צרפתי, כתב את 'מחשבות על צילום' וטבע בחיבורו זה שני מושגים- מקם סטודיאלי ופונקטום. כאשר מסתכלים על צילום, התגובה הראשונה שלנו אליו היא ממקום סטודיאלי - כלומר, מתוך ערכים של התרבות שלנו, מושגים המוטמעים בנו ושדרכם למדנו לארגן, להסתכל ולפרש (למשל, שחור - רע, קטן - רע, גדול - טוב). אלא שעלינו ללמוד להסתכל בכל צילום (ובהתאמה, בכל סיפור בספרות, בחיים, במראה ובחוויה) ולפענח אותו מחדש, אחרת, באמצעות הפרטים הזניחים המופיעים בו. זאת באמצעות מה שלכאורה הוא מטשטש, מה שמצוי בשוליים שלו. זאת, באמצעות פונקטום שמשמעו לדקור, לנקב את הסטודיום, המשטר המדכא של האופן בו אנחנו רגילים לראות דברים.
כשאנחנו נתקלים בסיפורים, אנחנו מנסים לכנס את הפרטים לנראטיב וזוהי צורת שליטה. רצף של אירועים המגובש על פי מודלים ותבניות של מה שנחשב לסיפור מגובש ומהודק, ללא חורים. סיפור כזה, לדעתנו, נושא משמעות. אנחנו יודעים באופן קוגניטיבי אלו נראטיבים נושאים משמעות, ומתאימים אליהם את הסיפור שלנו. בסרט סינמה פרדיסו, למשל, מקרין הסרטים נהג לחתוך מן הסרט חלקים שאסור היה לראות (כמו עירום), אבל אחר כך אסף את כל הגזרים והרכיב אותם יחד. אחרי מותו הוא השאיר לילד גיבור הסרט סרט קולנוע המורכב רק מנשיקות- אבל גם זה לא טוב, כיוון שהילד נשאר בעולם הפנטזיה. כדי לספר סיפור משמעותי, בדרך כלל הסופר מרגיש שהוא צריך "לגהץ" איכשהו את הסיפור. הוא תופר מקומות בתך נסתר, כדי שלא ירגישו שהייתה קפיצה. אבל לדעתה של פרופ' נווה אנחנו צריכים ללמוד להרכיב סיפור שיש בו גם חורים.
פרופ' נווה הזכירה את הסיפור התנ"כי על בנות צלפחד, שביקשו לרשת אדמה כיוון שהן רק בנות במשפחה ואין להן אח שיוכל לרשת. משה חוקק חוק חדש שלפיו אדם שיש לו רק בנות ומת, בנותיו יכולות לרשת אדמה. שבט מנשה התנגד לכך ומשה שינה את החוק ואמר, בנות יוכלו לרשת אדמה רק אם הן יתחתנו בתוך השבט שלהן. כלומר, בנות צלפחד פירקו משהו - הן יצרו אנרכיה, ואז מספר הסיפור שב ותפר והצמיד בחזרה. יש סיכוי נמוך לכך שייוולדו רק בנות, וגם אם כן, הן יתחתנו בתוך השבט והבעיה תיעלם. כאן, מי שנפגע בא לדרוש צדק ומוסר, ומקבל הכרה חלקית. פרופ' נווה רואה בכך העמדת פנים של הכלה וקבלה וקביעת חוקים פטרוניים. במגילת רות, שתי נשים חתרניות משולי החברה - נעמי ורות, מוצאות דרך אל תוך הצנטרום של שושלת בית דוד. ארבעת הפסוקים האחרונים של המגילה מתארים את השושלת שבסופה נולד דוד, ויש תחושה שכל הסיפור נכתב כדי להגיע לדוד המלך.
פרופ' נווה טוענת כי יש עוד סיפורים שמראים את הפרקטיקה של גיהוץ והעלמת החורים. בעיניה החורים הם דיכוי של נשים, הגבלה שלהן, לקיחת חירויות - גם אם אין אונס או התעללות פיזית. הפרטים היוצאים מן הסיפור ה"מגוהץ" אינם עולים בקנה אחד עם המוסכמות החברתיות, הקוגניטיביות, הפסיכולוגיות והערכיות המוטמעות בנו. בפרט, תיארה פרופ' נווה תיארה שני מודלים של שתי סופרות אשר טיפלו באופנים שונים בנושא של פירוק והרכבה. אלו שני דגמים לחשוב באמצעותם על ניסיון של אישה לספר על פגיעה.
העין הכי כחולה / טוני מוריסון
הסופרת הראשונה היא טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות, מחברת הספר "העין הכי כחולה". זהו רומן חברתי על נערה שחורה המשרתת בבית של אנשים לבנים יפים ועשירים. אביה עזב את הבית, חזר פעם הביתה שיכור, אנס אותה ונמלט. הסיפור מספר עליה, נערה בת 12, בהיריון, היוצאת מדעתה וחושבת למות.
בתחילת הספר מופיע דף שאפשר היה לראות אותו כהוראות קריאה לרומן. הפִּסקה הראשונה בדף מייצגת את הנורמטיבי והנורמאלי. זוהי פסקה מספר לימוד של ילדים בשם Learning with Dick and Gane. כל ילד באמריקה למד את השפה באמצעות הסיפור המספר על ילדים לבנים ועשירים ממשפחה נורמאלית עם כלב וחתול. למדו ממנו גם ילדים שחורים שאין להם אבא ואמא ושאין להם חברים או כלב וחתול. בשביל ילדים אלו, הסיפור אינו נגיש. ילד כזה כאילו קורא על אגדה מעולם אחר. הוא לומד את הראוי והנאות ומיד מבין שהוא לא שם, לא בפנים. חווית ההדרה היא הפגיעה המרכזית כאן, שנגמרת באונס. בפסקה השנייה בדף, טוני מוריסון כותבת את אותו הטקסט מחדש למעט שני דברים - היא מסירה את האותיות הגדולות וגם את הפיסוק. הכול נראה כמו משפט אחד ללא סוף או התחלה. הטקסט נראה לא קוהרנטי וכדי לסדר אותו צריך להתעכב, להשתהות. זהו תרגיל בהבנת שפה, בכניסה לשפה. מוריסון מזכירה לנו איך רוכשים שפה ומשמעות, איך מעניקים משמעות. היא לוקחת את הקורא שלב אחד אחורה, ואז לא משנה איזה מן הילדים קורא את הטקסט. בפסקה השלישית הוסרו לגמרי הרווחים בין המילים. זהו טקסט של אותיות, כאוטי ואנרכי. הילד הקורא את הטקסט כבר אינו יכול להבין כלום. האופציה השלישית (שטוני מוריסון השאירה כהוראת קריאה) הנמצאת בפסקה שלכאורה פחות מובנת מכולן, היא להעניק משמעויות חדשות. כאן הקורא יכול לכתוב קטע חדש ולשנות חלק מהתכנים. במקום הנה הבית - אפשר לומר, הנה המרכז הקהילתי, במקום הנה האח, לומר, הנה האחות.
המכתב/ ענת לוין
הדגם השני הוא הסיפור 'המכתב' של ענת לוין. פרופ' נווה ממליצה לקרוא אותו תחת הכותרת פירוק והרכבה. זה סיפור של בת, אסיה, המתחננת בפני אמה שתשוב לחייה. היא כותבת לאמא שלה לכאורה שבע פעמים את אותו המכתב. המכתב הראשון מכיל משפט אחד - שלום, אנא חתימתך על הטופס המצורף. במכתבים הבאים הקורא נחשף לסיפורן של האם והבת ולמורכבות חייהן.במכתב האחרון שהוא המכתב היחיד שנשלח בסופו של דבר, יש שוב משפט אחד: אמא, אנא בבקשה. אסיה.
ההרצאה השניה ניתנה על ידי ד"ר גלית בן אמיתי, פסיכיאטרית ילדים ונוער. ד"ר בן אמיתי מתחברת לנושא ההרצאה שקדמה לה ואומרת כי היכולת לספר את סיפור הפגיעה, נותנת משמעות ומאפשרת לתקשר אירוע חריג ואלים שלעתים אינו מובן כלל. הנראטיב הוא אינו סיפור הפגיעה של מה שהיה כשהייתה הפגיעה, אלא איך מה שקרה בעבר ממשיך לחיות בהווה. איך הנפגעת חיה את הסיפור בהווה.בהרצאתה היא מביאה נראטיבים שונים בהקשר של פגיעה מינית, מתוך מחקר שערכה עם נשים שעברו פגיעה מינית חוזרת.
לדבריה, לנראטיב של הפגיעה יש חיים משלו, הוא כמו השלישי בחדר הטיפול ולעתים הוא נוכח מאוד ומהווה את הקשר בין השניים. בדרך כלל הוא נחשף בהדרגה ויש לו רבדים סמויים. ד"ר בן אמיתי הסכימה עם פרופ' נווה לגבי הצורך שלנו בנראטיב סגור, בעיקר כשמדובר במפגש של הנפגעת עם מערכת החוק. לעולם המשפט יש צורך בעדות ובמבנה סגור, שלא תהיה ממנו סטייה (על מנת שיהיה אפשר להרשיע את הפוגע). על כן, לפחות בחדר הטיפול, צריך לאפשר לנפגעת גמישות ויכולת לעבד את הסיפור.
השפה הדבורה מעצבת את הדרך בה אנו רואים, מבטאים וחווים את העולם שלנו. המשמעות שלה משתנה בהתאם לגורמים חברתיים כמו נסיבות הפגיעה ומעמד האישה. הקבוצה ששייכת אליה הנפגעת היא משמעותית - היא תשליך על הטיפול המשפטי ועל הנראטיב שלה. המרחב הציבורי גם מתקשה לשאת סיפור המכיל סתירות. הנפגעת צריכה פעמים רבות לפשט את סיפורה, כך שיכיל נורמות חברתיות. למשל, אם נערה שתתה אלכוהול לפני שמגיעה לחדר מיון, זה ישפיע מאוד על היחס שתקבל. מושגים הרווחים בעולם המשפט בהקשר זה הם: הקרבן הטוב, The good victim - קל יותר להצליח במשפט כשהנפגעת היא ילדה מאשר מתבגרת סוערת וצורכת אלכוהול או מהגרת עבודה שעוסקת בזנות.
גם הדרך בה המשפחה תתייחס לנפגעת תיכנס לנראטיב שלה ותשפיע עליו. מרואיינת שעברה אונס בידי איש זר בגיל 8, חזרה הביתה ואמה (שלא ידעה על האונס), הִכְּתה אותה כי חזרה מלוכלכת. המרואיינת אמרה שהרגישה שזה היה העונש שלה וכל השנים הרגישה אשמה על האונס. ד"ר בן אמיתי מצטטת את יעקב רז: "כשאני כותב על דיבוריי עם יוני (בנו, בעל צרכים מיוחדים) אני נוגע במילים בזהירות. מחדד את הקושי שלנו להבין ולתקשר חוויות ומשמעויות. מובלע בו הקושי להעביר את הדברים, למצוא מילים בכל מה שקשור לחוויית חיים". באופן דומה, בן אמיתי מתארת מטופלת שנפגעה בילדות ומעדיפה להיות עם נראטיב חסר - לדעת ולא לדעת כדי לשמור על האיזון שהיא חיה עמו שנים ארוכות. היא אומרת למטפלת שלה ששנים היא ניסתה להיזכר אבל עכשיו כבר מעדיפה שלא. כלומר, התחושה של ניכור מהעבר עומדת בבסיס הקושי להתפייס עמו.
בשלב זה, עברה ד"ר בן אמיתי לדבר על ילדים ומתבגרים, ותיארה מחקר שערכה על ילדים שעברו חקירה לאחר תקיפה. היא מספרת שכאשר ניסתה לראיין ילדים נתקלה בהסתייגות - חוקרות ילדים פחדו שאם הילד ילך לטיפול אחרי החקירה, הנראטיב ישתנה ותהיה בעיה מבחינה משפטית. ילדים ומתבגרים מגיעים לחוקרת ילדים, החקירה מתועדת והם צריכים לספר ולתאר מה קרה להם במהלך הפגיעה. הרבה פעמים הם מרגישים שזה השלב הטראומטי יותר מהפגיעה עצמה. הילד לפעמים זוכר שבאה אישה לגן ולקחה אותו לחדר השני וצילמה אותו וכל הילדים הסתכלו. ילד יכול להתנהל ללא סימפטומים, והסימפטומים יתחילו אחרי שלב החשיפה. יתכן והחקירה מפגישה את הילד עם הפגיעה מבחינה רגשית, ואז צובעת במשמעות חדשה את הממד הגופני והקוגניטיבי. מה שקרה נשלף החוצה וגם הופך לבין אישי - כי עוד אנשים מתחילים להתעסק בו - פקיד סעד, חוקר, מטפל. כלומר הנראטיב מתגבש, אבל הופך לבין אישי.
אצל ילדים השפה פחות מפותחת וחומרים שונים ולים דרך ציור ומשחק. חומרים אותנטיים, הממחישים משהו מאוד אותנטי של הילד. באופן זה מתאפשר עיבוד והילד יכול להביא את הנראטיב מזוויות שונות. דבר זה, כאמור, מתאפשר פחות לבוגרות ובוגרים, שיודעים שאסור להם לסטות מן הזיכרון הראשוני שסיפרו. ילדים אינם נוטים לדווח על מה שקרה להם, או שהם מספרים מעט אבל אז מגלים שיש עוד. הם חוששים מאוד מן המשמעות שתהיה לדבריהם וממה שיקרה אחרי הגילוי. ד"ר בן אמיתי סיפרה על אישה צעירה שעברה אונס חד פעמי בגיל 8-9. כאשר אביה ראה שחזרה מזועזעת ושאל מה קרה, היא סיפרה מה עשו לה, אבל דבר אחד היא לא סיפרה - שהפוגע היה שכן שלהם. רק אחרי שנים, כשפגשה אותו באופן לא צפוי, היא הגישה תלונה. אן אלוורז דיברה על תאוריה של שכחה לצד תאוריה של היזכרות, על הצורך לזכור ולשכוח. היא מציעה להתייחס לדרגת הטראומה של המטופל. כלומר, לפעמים צריך לזכור את הטראומה כדי להצליח לשכוח אותה. אבל לפעמים יש ילדים שרדופים על ידי הפגיעה וצריך לאסוף אותם, לעזור להם לחזור לתפקוד ואז לראות איך לעבד את הפגיעה. בנושא זה, ישנן גישות ממוקדות כמו C.B.T החוזרות ומתעקשות על הנראטיב המילולי - לחזור ולשחזר את סיפור הפגיעה וככה לעבד אותו. בגישות אלו רואים איך הנראטיב משתנה ומתפתח, ותוך כדי השחזור עולים דברים שונים שלא סופרו קודם.
השפה הקלינית-פסיכיאטרית משתמשת בשמות של תופעות כדי לקבל זכויות עבור הנפגעת או לפעמים כדי לומר לאישה ממה היא סובלת. בהקשר זה, ד"ר בן אמיתי העידה על דאגתה מפני קִטְלוג, בעיקר אם מדובר בילד. היא חושבת הרבה לפני שנותנת לילד אבחנה של פוסט טראומה, כי אבחנה זו מלווה את האדם לאורך כל חייו וכולאת אותו בתוך נראטיב. היא אינה רוצה שהילד יקבל סוג של נכות לכל חייו. להבניות יש חשיבות כי הן נותנות כסף, תוקף וזהות (אומרות לנפגעת: את לא משוגעת אלא סובלת ממשהו מסוים). מצד שני הן עלולות לסגור - כדי לקבל זכויות, האישה אמורה לענות על כל הקריטריונים וזה סוגר אותה בתוך אבחנה.
בשנות ה-50 חשבו שגילוי עריות היא תופעה נדירה, אך בהמשך החלו להתפתח שיח ושפה עם מונחים של קרבן ונפגע. נשים קיבלו לגיטימציה להתלונן ולפנות לחוק. מצד שני עלתה הכרה בכך ששיח זה עלול להביא לסטיגמטיזציה של הנפגעת ולהפוך אותה לחלשה ולקרבן. בשנות ה-80 נתבע מושג חדש ונכנסו אל השיח ביטויים כצמיחה פוסט טראומטית, שורדת. אולם גם המונח שורד עלול להיות מתייג ברגע שהוא הופך לזהות המוכתבת על ידי התעללות בילדות, למשהו שהופך לחלק מהזהות ולא משתנה.
רוב החוקרים בתחום מדברים על כך שצריך לנסות לא להצטמצם לדיכוטומיה של קרבן ושורד. לכל אישה יש עמדה משלה. אנחנו צריכים להכיר את התבניות שלנו ברגע שפוגשים אישה שעברה פגיעה מינית, ולא לקטלג אותה מיד בתוך תווית. לשכוח הכול, לראות את האישה כסובייקט ולשמוע עם איזה סיפור היא באה. ד"ר בן אמיתי מציעה שימוש בשפת המטאפורות הלקוחות מעולמו של יונג. יש ראייה סולארית - כמו שמש, באור יום. ראייה שיש בה ניתוח עובדות וחיפוש משמעות במילים. לעומתה ישנה ראייה לונארית - ראיית לילה, ראיית ירח. יש דברים שאפשר לראות רק בצל, אז עולה הבנה ונוצרת דמות. זו ראייה המאפשרת אסוציאציות והרחבה של דימויים, ודיבור על רבדים שלפעמים עדיין אינם מודעים לאישה.
בהמשך יום העיון הוצג תיאור מקרה על ידי הגב' טובה זלץ, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, אשר לא יוצג בסקירה זו מפאת שמירה על חיסיון המטופלת.
הילל וייס, פסיכולוג קליני, וניסים סמדז'ה, עובד סוציאלי ויועץ ארגוני, קיימו שיח בנושא האימה - מבט על מה שלא ניתן לראות או לשמוע, רק לחוש. סמדז'ה פתח ואמר שהם ינסו בדבריהם לדבר על אזורים שמילים לא מצליחות לפגוש ובהם גם כשהמילים נאמרות, קשה לאחר להבין על מה השני מדבר. בנוסף, השיח כוון להרחבת השיח על הפגיעה המינית למקומות נוספים הקשורים גם לגברים. העיסוק שלהם באזור ללא מילים הוא תולדה של עבודה רבת שנים בקליניקה וגם של ליווי והדרכה של צוותים העובדים עם נוער, וכן עבודה עם פוגעים.
האזור שהמילים והגוף אינם יכולים לספר הוא אזור נפשי שקיים תמיד, אך נוכח יותר בעת אימה וטראומה. דווקא אז קשה יותר לפגוש אותו - במצבים כאלה מתגברים הרצון והצורך להגדיר במילים כיוון שקשה להיות במקום בו לא יודעים או לא מבינים. חווית הפגיעה המינית היא חוויה של כאוס, ערעור מן היסוד ועל היסוד. יש בה תחושה של קטיעת רצף והכנסת אלמנט של סופיות.
כמו הדוברות הקודמות, גם סמדז'ה דיבר על צורך בסיסי לחפש ארגון ומשמעות דרך המשגה ומילים. אבל גם לדעתו יש משהו במילים שאינו מאפשר את קיום החוויה ומפריע לה. הוא הדגים מתוך דברים שכתבה עובדת סוציאלית שהוא מדריך בהוסטל 'ניגונים'. המודרכת תיארה מפגש עם מטופלת שביקשה ממנה להיות קרובה אליה, אבל בלי מילים. זוהי חוויה שקשה לתאר אותה במילים, המטופלת תיארה בלי מילים את מה שקורה לה בפנים, ונגעה בקושי להישאר בבית וגם להיות בחוץ, ועל כך שאפשר להיות רק בין לבין - ברגע של מפגש של שתיהן במסדרון. הנרי ברגסון, פילוסוף צרפתי, דיבר על כך שהעין רואה רק את מה שהמוח מתעקש להבין. יש חוויות ואזורים הנעלמים מאתנו. את חלקם צריך לגלות ולחלקם עדיף להישאר חבויים. אם המוח יכול לדעת שיש דברים שאי אפשר לקלוט אותם, אז אפשר לפגוש אותם.
הילל וייס המשיך את דברי סמדז'ה והציע שיש הוויה או אזור נפשי שבמהותו אינו מוגדר. אין לו מילים, צורה או שפה והוא אינו צריך שיהיו לו. זהו אינו רק אזור טרום מילולי במובן ההתפתחותי, אלא אזור הקיים לצד המילים לאורך החיים. ברגע שמתקיימת טראומה, גם היא מצטרפת לאזור הלא מילולי, ונשארת שם. זהו אזור לא מומשג, שאינו בא לידי ביטוי, לפעמים גם לא באמנות.
פרויד דיבר על לא-מודע שאינו תוצאה של הכחשה או הגנה אלא של הוויה לא מתגבשת. זהו אזור נורמאלי ומהותי המוכר לכולנו, כמו שלפעמים מול נוף יפה אנו אומרים "אין לי מילים לתאר את הדבר הזה". כשהרעב פוגש את האוכל, נהייה משהו - המפגש הופך למשהו מושג. פרה-קונצפציה הופכת לקונצפציה, למושג. כשיש שובע, יש מילים. בהתפתחות טובה, רוב התוהו ובוהו מקבל מילים והמשגות, אבל חלק נשאר בתוהו ובוהו. ילדים מאוד מחוברים לאזור הזה - כששואלים אותם יותר מדי למה, הם עונים - ככה, והם צודקים. לחלק מה'ככה' יש מילים ולחלק אין. עם זאת, במצבי טראומה יש הצפה, משהו שלא ניתן לתת לו מילים. האימה נשארת אבל חלק מן הדבר הלא מילולי מצטרף לאזור הלא מילולי הקדום. גם החלק הזה דורש מפגש. אזורי הטראומה הלא מילוליים אינם יושבים בשקט. הם דוחפים את הגוף-נפש ומחפשים מפגש, לא בהכרח במילים או המשגה, אבל כן מחפשים מפגש והכרה.
וייס הזכיר את ביון שדיבר על 'התקפה על חיבורים' - משמעות נוצרת דרך חיבור (כמו שחלב מתחבר לרעב) ואז כשיש חיבור, הכול בסדר. אבל אם אדם גדל מחוץ לחיבור, לא גדל בהוויה מספקת של חיבורים, הווית החיבור זרה לו. למשל, כאשר מטופל מקנא בחיבור כי הוא מרגיש בחוץ, הקנאה גורמת לו לתקוף את החיבור כדי להרוס. בהקשר של הטיפול, החיבור הוא המילים והפירושים. וייס טען שאולי אפשר לראות את ה'התקפה' גם כהזמנה אמפטית של המטופל את המטפל להתחבר להוויה הלא מילולית שלו, לאזור הלא מחובר והלא מומשג. המטפל צריך לעזוב את המילים כדי להפליג לאזור אחר - ולא כדי להתחבר אחר כך למילים.
וייס תיאר התרחשות בהוסטל 'בית אריאל' בו הצוות גילה בעיית סמים של אחת הנערות. אחת העובדות תיארה שאחת לזמן מה הצוות מגלה אירוע חדש שלא ידע עליו קודם. אפשר לראות זאת כשחזור יחסי אובייקט של סוד - שחזור של הוויה בה יש מישהו שיודע ומי שלא. אבל אולי יש עוד אפשרות - הנערות רוצות לומר, יש אזור שאתם לא יודעים אותו וצריכים לדעת שאתם לא יודעים (במקרה זה הסמים). הנערה הלכה למרכז גמילה אבל שאר הנערות עדיין עסוקות בה ובסמים. אולי עניין הסמים הופיע כדי לאפשר להתייחס לדבר שעדיין לא יודעים, כי האזור הלא מילולי של הטראומה דוחף לכך שיכירו בו.
איך פוגשים אזור כזה והוויה לא מילולית הדורשת מפגש? זהו אזור המרחף על פני תהום. הוא נוגע לאזור של ויתור על הידיעה, על המילים ועל הסובייקטיביות שלי כמטפל. משהו המאפשר חיבור אישי - לעומת הטראומה שבמהותה קוטעת רצף. בסיפור עץ הדעת, העונש על אכילת הפרי הוא מוות. אתה חייב את המילים ואת הדעת, אבל ברגע שיש לך אותם, איבדת הכול ויש מוות.
בשלב זה של ההרצאה, הזמינו המרצים את הקהל לשאול אותם שאלות. השאלה שנשאלה הייתה, עד כמה במשרד הרווחה מודעים לשכחה של פגיעה מינית. שאלה זו, שנשאלה מחוץ להקשר הדברים, אפיינה להרגשתי את יום העיון כולו- הניסיון לדבר במילים על מה שאין לו בעצם מילים, והתחושה ששום מילה לא תספר באמת את הכאב ואת הפגיעה. ואולי גם את הרצון לברוח מהקושי לעובדות ולנהלים. מר סמדז'ה המשיך את הדברים לאחר שענה לשאלה (שהוא מקווה שיש מודעות במשרד הרווחה), ואמר שעל מנת לפגוש אזור זה, יש צורך באיכות אנושית שבה אדם מביא את עצמו לתוך תוכו של הדבר כדי להתלכד עם המיוחד שלו שאינו ניתן לביטוי. יש שני קטבים בהוויה האנושית - האחד הוא דרישה למשמוע מסודר והגיוני באמצעות דברים ידועים מראש. קוטב זה חשוב מאוד לקיום, אך אינו מצליח להכיר הכרה שלמה את ממשות החוויות, ממשות ללא גבולות מוגדרים. הקוטב השני מבקש התלכדות עם הייחודי שאינו נכפף לכללים ברורים. הדיאלוג והתנועתיות בין שני הקטבים הם חלק מן הריחוף על פני תהום, והוא יכול לעזור לפגוש את המקום הלא מבוטא.
היער הסבוך ללא השביל והצללים המבעיתים אינם נעלמים גם אם נדמה שמצאנו שביל. הם נשארים ללא מילים וללא מקום, אבל יבקשו בסופו של דבר הכרה, גם אם לא במילים. המטפל צריך להכיר בכך שיש אזור כזה, לתת לחרדה להתקיים ולצאת החוצה. להיות מוכן להיות מופתע. ואז אולי יוכל לפגוש את האזור הזה. ריחוף זה הוא תנועה תמידית שבעצם היא מהות קיום החיים. תהליך זה של התחלפות בלתי פוסקת היא מהות קיום החיים (לייבוביץ). עמדה המוכנה לפגוש את האדם החדש בכל פעם מחדש, את אי הידיעה, תוליד מפגש עם משהו חדש. מפגש שיכול להוות תנאי לבריאות נפשית. זהו מפגש הדומה למפגש בין האומן, היצירה והצופה - הצופה מחפש את האזור הבלתי מבוטא. המטופל מטיל על המטפל לחפש בתוכו את המקום שההבנה והידיעה אינם מאפשרים למצוא. האמנות הטיפולית היא היכולת לנוע בין חוץ לפנים, ודומה לשפה שיכולה להיות ביטוי חיצוני שנשאר בחוץ וגם ביטוי חיצוני המחבר פנימה.
בסיום דבריהם, הביאו המרצים את השיר 'פגישה חצי פגישה' של רחל המשוררת, המקבל כאן משמעות אחרת לאור הרעיונות שהובאו בהרצאה:
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים - זֶה דַי...וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִירמִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.
אַף סֶכֶר שִׁכְחָה - בָּנִיתִי לִי מָגֵן -הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵןלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!
החלק הבא של יום העיון היה הצגתו של פורום קַיָימוֹת, שהינו התארגנות של מספר נשים המרצות בפני קהלים מקצועיים על ידי בוגרות קבוצות תמיכה של נפגות תקיפה מינית. מדובר בפורום מתנדבות אקטיביסטי שהוקם במרכז הסיוע מתוך חוויותיהן האישיות במטרה להגביר מודעות חברתית לפגיעה מינית ולקידום שינוי חברתי מעמדה פמיניסטית. אלה הן שש נשים שסיפרו בקצרה את סיפור חייהן, ותיארו את נקודת המבט שלהן לנושא פירוק והרכבה. גם כאן לא אוכל לפרט את הדברים בשל הרצון לשמור על פרטיותן, וגם כאן אציין שהדברים היו קשים מאוד לשמיעה אך גם מעוררי הערצה לנשים המשקמות את חייהן ומתמודדות עם העבר בכל רגע ורגע.
לאחר הפסקה הוקרן הסרט 'פרינסס' ואחריו התקיים דיון בהנחיית הפסיכולוגית הקלינית אורית לייבוביץ, ובהשתתפות הבמאית טלי שלום עזר, השחקניות קרן מור ושירה האס, ואשת הטיפול אפי זיו. הסרט הוקרן ללא כל הקדמה או דברי הסבר. הצפייה בו הייתה לא קלה, בשל התכנים שלו ובשל האופן שבו הוא נערך.
התחושה שלי בסיומו של יום העיון הייתה שהניסיון לדבר על מה שאי אפשר לדבר עליו הוא אכן כמעט בלתי אפשרי. היום החל בדיבור רחוק לכאורה על הנושא, דרך עולם הספרות, ובהמשך סומנו סוגים של נראטיבים שהתחילו לדבר על הדבר עצמו. אחר כך, הייתה כניסה חדה לעולם האפלה והצללים - דרך תיאור המקרה, פורום קיימות והסרט. בתום ההפסקה שמעתי את אחת המשתתפות אומרת, "התכנים קשים, אני לא יכולה לשבת לבד". ואכן, כנראה שאף אחד לא יכול וגם לא צריך להיות לבד במקומות הקשים מנשוא האלה. היום העביר בצורה טובה מאוד את תחושת הכאב והבדידות, אך באופן התואם את נושא יום העיון, תחושתי האישית היתה של חוסר מסוים ביד אוספת ומכילה שתאסוף את הקושי של הקהל ותיתן לו מילים.
מיכל פרי היא עובדת סוציאלית וביבליותרפיסטית. מטפלת בילדים ומדריכה הורים.
