חיים ברכבל: איך ממשיכים לנוע כשכאב וחיים מתקיימים יחד

דניאל לוי־וינטראוב

מבוא

מאז השבעה באוקטובר נדמה שרבים מאיתנו חיים בשני עולמות מקבילים בו זמנית: ברגע אחד אנחנו מכינים לילדים ארוחת ערב, עובדים, לומדים, מזמינים טיסה לחו"ל או פוגשים חברים, וברגע הבא, הודעה בטלפון או דפדוף באינסטגרם מחזירים אותנו אל תחושות של כאב, פחד או דאגה. גם כאשר האובדן אינו אישי, כמו אצל רובנו, הוא עשוי להרגיש קרוב מאוד. סיפור של משפחה, תמונה בחדשות או מפגש עם אדם שנפגע יכולים לעורר תחושות עמוקות של עצב, פחד וחוסר אונים.

המעברים האלה, שיכולים להתרחש בתוך יום אחד ולעיתים אפילו בתוך דקות, עשויים להעלות שאלות: האם זה נורמלי שאני צוחק כשיש כל כך הרבה כאב סביבי? האם מותר לי ליהנות? האם המשך החיים אומר שאני מתרחקת מהאבל שלי או של אחרים סביבי? האם אני צריכה להישאר דרוכה אל מול סכנה שאולי תבוא? החשיפה המתמשכת למציאות של איום ואובדן עשויה לייצר עומס רגשי מצטבר ולעורר שאלה אנושית בסיסית: איך ממשיכים לחיות כאשר הכאב ממשיך להיות נוכח?

במאמר, אני מבקשת להתבונן בדיוק במתח הזה: איך ממשיכים לחיות כאשר המציאות הקולקטיבית הקשה נותרת נוכחת או מאיימת לשוב, ומציעה להתבונן בתנועה בין שני העולמות — החיים והכאב — לא כבלבול או ככישלון רגשי, אלא כביטוי ליכולת אנושית עמוקה להחזיק מורכבות. דרך דימוי הרכבל, ודרך מספר עקרונות של גישת הDBT נבחנת האפשרות לנוע בין "תחנת הכאב" לבין "תחנת החיים" — לא לבחור ביניהן, אלא ללמוד לחיות כאשר שתיהן מתקיימות זו לצד זו.

בין תחנת הכאב לתחנת החיים

לא אחת שמעתי ממטופלים ומקורבים אמירות שלפיהן מאז אירועי שבעה באוקטובר הם מרגישים שלא יחזרו להיות מי שהיו קודם. תחושת הביטחון השתנתה, והדריכות, החשש ואי־הוודאות הפכו לחלק מרכזי יותר מחיי היומיום. במובן הזה, לצד האובדנים הישירים, עשוי להתקיים אצל רבים גם ממד של אבל על משהו שהיה ואיננו עוד: על תחושת המוגנות, על האופן שבו נתפס העולם, ועל החיים כפי שנחוו לפני השבר. יש אנשים שמתאבלים לא רק על מה שאבד בפועל, אלא גם על האפשרות לדמיין את העתיד בפחות חשש, ועל הפנטזיה שהחיים ימשיכו להתנהל פחות או יותר כפי שהכרנו אותם.

מחקרים בתחום האבל מציעים כי ההתמודדות עם אובדן אינה מתרחשת בקו ישר. מודל התהליך הדו־מסלולי של Stroebe ו־Schut מתאר תנועה בין התמקדות באובדן לבין התמקדות בחיים. המודל, שפותח אמנם בהקשר של אבל בעקבות אובדן אישי, מנסח את רעיון התנועה בין נוכחותו של האובדן לבין המשך העיסוק בחיים, ובכך עשוי לשמש עדשה להבנת מצבים רחבים יותר, שבהם איום, אובדן וחיי היומיום מתקיימים זה לצד זה.

בעוד שההתמקדות באובדן כוללת עיסוק בכאב, בגעגוע ובמשמעות של מה שאבד, ההתמקדות בחיים כוללת התמודדות עם השינויים והדרישות שהאובדן מביא עמו בדמות משימות הסתגלות. משימות אלה עשויות לכלול הסתגלות לשינויים בשגרת היומיום, בתפקידים ובמערכות היחסים, התמודדות עם דרישות מעשיות, ולעיתים גם בנייה מחודשת של תחושת זהות, מטרות ויכולת לפעול בעולם שהשתנה. כך, לצד הרגעים שבהם האדם פונה אל האובדן ומעבד את משמעותו, הוא נדרש להמשיך ולהתנהל בחייו, לקבל החלטות, למלא תפקידים ולבנות דרכי פעולה חדשות. שני המוקדים אינם מתוארים כשלבים עוקבים, אלא ככיוונים שביניהם האדם עשוי לנוע לאורך זמן (Stroebe & Schut, 1999).

אפשר לדמות את התנועה הזו לרכבל הנע בין שתי תחנות: תחנת הכאב, שבה נמצאים הפחד, הגעגוע, חוסר האונים והמפגש עם מה שאבד או מאוים, ותחנת החיים, שבה נמצאים העבודה, האהבה, התפקוד, התקווה, מערכות היחסים, ההנאה והמשמעות. הרכבל אינו נשאר באופן קבוע באחת התחנות. לעיתים אנחנו עולים אל תחנת החיים: עובדים, צוחקים, יוצרים ומתכננים את העתיד, ולעיתים אנחנו חוזרים אל תחנת הכאב: אל זיכרון, פחד או תחושת חוסר אונים. מכאן, שהתנועה בין הכאב לחיים אינה בהכרח סימן לכך שאנחנו "לא מתמודדים נכון". לעיתים עצם היכולת לנוע היא ביטוי לחוסן.

חוסן כיכולת לנוע

מנקודת מבט זו, ניתן לחשוב מחדש על חוסן — לא רק כיכולת להתמודד עם קושי, אלא גם כיכולת לנוע בתוכו. חוסן אינו בהכרח קשיחות, אלא יכול להתבטא דווקא בגמישות: ביכולת להשתנות מול המציאות מבלי לאבד את הקשר עם עצמנו, עם אחרים ועם החיים.

בהקשר של התמודדות קולקטיבית, התנועה הזו מקבלת משמעות נוספת. כאשר האיום או האובדן אינם שייכים רק לעבר אלא ממשיכים להיות נוכחים במרחב שבו אנו חיים, אין תמיד נקודת מעבר ברורה מ"משבר" ל"אחרי המשבר". אנשים עשויים לנוע בין רגעים של פחד, כאב, געגוע או דריכות לבין רגעים של עבודה, קשר, משחקיות, הורות, יצירה ותכנון העתיד. המעבר בין המצבים אינו מבטל את הכאב ואינו מעיד בהכרח על החלמה מלאה; הוא מאפשר לחיים להמשיך להתקיים לצדו.

במובן זה, חוסן אינו בהכרח היכולת להתגבר על האובדן או על הטראומה, ואף לא היכולת לצמוח מתוכם. חוסן וצמיחה פוסט־טראומטית הם מושגים שונים, וגם כאשר מתרחשת צמיחה היא אינה מבטלת את הכאב או את הפגיעה (Bonanno, 2004; Tedeschi & Calhoun, 2004).

איך אפשר לעזור לעצמנו לנוע בין התחנות?

אחת הדיאלקטיקות המרכזיות של DBT — טיפול דיאלקטי התנהגותי, היא היכולת להחזיק שני דברים שנראים מנוגדים, מבלי לבטל אף אחד מהם: לקבל את מה שקיים עכשיו, ובמקביל לפעול למען חיים שיש בהם משמעות. כלומר, במקום לראות קבלה ושינוי כשתי אפשרויות שסותרות זו את זו, DBT מציעה לראות בהן שני תהליכים שיכולים להתקיים זה לצד זה. עיקרון זה רלוונטי במיוחד להתמודדות עם החשיפה המתמשכת למציאות של איום ואובדן, שבה אי אפשר "לבחור" בין הכרה בכאב לבין המשך החיים; אפשר להכיר בכך שמשהו כואב, חסר או מפחיד, ובאותו זמן לבחור בפעולות שמחברות אותנו לאנשים, לערכים ולחיים שאנו רוצים להמשיך לחיות.

מכאן אני מבקשת לקחת כמה עקרונות וכלים מתוך DBT, שיכולים לתמוך ב"רכבל" שלנו במעברים בין התחנות:

1. לשנות את היחס שלנו לתנועה

במקום לראות את המעבר בין התמודדות עם כאב לבין המשך החיים כבעיה שצריך לפתור, אפשר להתחיל לראות בכך חלק טבעי מההתמודדות. השינוי אינו בהכרח במה שאנחנו מרגישים, אלא באופן שבו אנחנו מפרשים את מה שאנחנו מרגישים. במקום "משהו לא בסדר איתי", אפשר לחשוב: "אני אדם שנע בין מצבים שונים בתוך מציאות מורכבת".

2. לתרגל החזקה דיאלקטית

אפשר להיות כאובים מאוד ועדיין לשבת לארוחת ערב עם המשפחה. אפשר להתגעגע ועדיין לצחוק. אפשר לפחד ובכל זאת לעשות פעולה קטנה שמקדמת אותנו. זו אינה סתירה שצריך לפתור, אלא מורכבות שאפשר ללמוד לשאת. אין צורך לחכות שהכאב ייעלם כדי לאפשר לעצמנו קשר, מוזיקה, טבע, יצירה, צחוק או משמעות. החיים אינם מתקיימים אחרי הכאב, אלא לצדו — אפשר להיות מחוברים למציאות הקשה ובו־זמנית לאפשר לעצמנו רגעים של נשימה.

3. להיעזר בגוף

אחת התובנות המרכזיות בעבודה עם ויסות רגשי היא שהגוף והנפש משפיעים זה על זה. כאשר הכאב משתלט ואנחנו מוצפים, לא תמיד אפשר להירגע באמצעות דיבור בלבד. נשימה, הליכה, מגע, חיבור לחושים או פעולה מקרקעת יכולים לסייע לנו לווסת את עוצמת העוררות ולהחזיר לעצמנו מעט מרחב.

4. לבחור את מידת החשיפה

במקביל, במציאות שבה המידע על המתרחש זמין כמעט ללא הפסקה, חשוב לשים לב גם למידת החשיפה שלנו לחדשות ולרשתות. לפעמים נכון לנו להתקרב, להתעדכן ולפגוש את מה שקורה, ולפעמים נכון דווקא להתרחק, לסגור את המסך ולתת לעצמנו זמן לנוח.

***

ובתוך כך, אי אפשר תמיד לעשות את התנועה הזו לבדנו. יש תקופות שבהן הכאב גדול מדי והיכולת לנוע בין התחנות מצטמצמת. ברגעים כאלה, יתכן שאיננו זקוקים למישהו שייקח אותנו בכוח אל תחנת החיים, או שישכנע אותנו שהכול יהיה בסדר, אלא דווקא למישהו שיישב איתנו בקרון בזמן התנועה — עד שנוכל שוב להרגיש שיש לנו מקום גם לכאב וגם לחיים.

וכמו שכתב אלי אליהו: "אנחנו כעת על חציו האפל / של הכוכב, בתי. / ואולי בכל זאת / אפשר לומר דבר על העולם / חציו אפל חציו מואר. / כך גם האדם, בתי, / כך גם האדם."

("לילה", מתוך "איגרת אל הילדים" בהוצאת עם עובד). 

על הכותבת — דניאל לוי־וינטראוב

עובדת סוציאלית קלינית (MSW). מטפלת המתמחה בטיפול דיאלקטי־התנהגותי (DBT), טראומה, EMDR, ויסות רגשי ובריאות האישה. מטפלת במבוגרים ובמתבגרים, מנחה קבוצות טיפוליות והדרכות מקצועיות, ופועלת בגישה אינטגרטיבית המשלבת גוף־נפש,  פסיכותרפיה פסיכודינמית, מיינדפולנס וגישות טיפוליות נוספות.

הבהרה: אנו מכבדים זכויות יוצרים וקניין רוחני של אחרים. אם אתם מאמינים כי תוכן או תמונה המוצגים במאמר מפרים זכויות קנייניות השייכות לכם, אנא פנו  אלינו לכתובת דוא"ל [email protected]

מקורות

אליהו, א. (2018). איגרת אל הילדים. עם עובד.

לוי בלז, י., & שובל־צוקרמן, י. (2026). אחרי כל המדבר הזה: על טראומה, תנועה וצמיחה ממשבר. הקיבוץ המאוחד. 

Bonanno, G. A. (2004). Loss, trauma, and human resilience: Have we underestimated the human capacity to thrive after extremely aversive events? American Psychologist, 59(1), 20–28

Bonanno, G. A. (2021). The end of trauma: How the new science of resilience is changing how we think about PTSD. Basic Books

Linehan, M. M. (1993). Cognitive-behavioral treatment of borderline personality disorder. New York: Guilford Press

Linehan, M. M. (2015). DBT skills training manual (2nd ed.). New York: Guilford Press

Stroebe, M., & Schut, H. (1999). The dual process model of coping with bereavement. Death Studies, 23(3), 197–224

Stroebe, M., & Schut, H. (2010). The dual process model of coping with bereavement: A decade on. Omega, 61(4), 273–289

Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry, 15(1), 1–18

Chodron, P. (1997). When things fall apart: Heart advice for difficult times. Shambhala