18.09.08
צוות בטיפולנט
"...לא מדובר כאן רק בך ובאמנון, שני אנשים בוגרים שיכולים להרשות לעצמם לטעות, מדובר כאן בילד קטן, שהוא זה שיצטרך לשלם את מחיר הטעות, אבל אין לו במה לשלם אותו, אלה, הקופה שלו ריקה... אני אומר לך, הוא מכוון אלי את אצבעו באיום, שאני מכיר את הילד שלך, הוא לא כמו הילדים האחרים, הוא ילד רגיש וחלש, ואם לא תבלמי את המהלך הזה, אני מזהיר אותך שיקרה אסון" (מתוך 'תרה', לצרויה שלו)
שיחה זו, המתקיימת בין אישה הרוצה להתגרש מבעלה לבין אביה, מצביעה על הקושי העצום בו נתונים הורים לילדים הרוצים להתגרש זה מזה. במשך שנים ארוכות הייתה הדעה הרווחת כי נזק עצום נגרם לילדים להורים גרושים, ולכן העדיפו הורים להישאר בזוגיות גרועה ומאמללת, בכדי לא לפגוע בילדיהם. ואכן, המחקר אכן מלמד על כך שילדים להורים גרושים נמצאים בסיכון מוגבר להתפתחות קשיים רגשיים. יחד עם זאת, כפי שניתן לדמיין, גם ילדים שחיים בצל זוגיות קשה, עימותים, ניכור וריחוק ריגשי בין הוריהם מגלים סימני מצוקה משמעותיים. אז מה בעצם עדיף?
לא "האם" להיפרד, אלא "איך" להיפרד
הורים לא יכולים לחסוך מילדיהם את הכאב הכרוך באובדן התא המשפחתי, אולם הם בהחלט יכולים לעזור להם "לשרוד" את משבר הפרידה, תוך כדי עמידה במשימות ההתפתחותיות בהתאם לגילם. יכולתם של ההורים לשתף פעולה ביניהם בכל הנוגע לילדיהם הינה קריטית להתמודדות עם הפרידה. לדברי אורית איל, עובדת סוציאלית המטפלת במשפחות בתהליכי פרידה, אין זה פשוט לזוג המצוי בעיצומה של פרידה להשהות את המאבק האישי ואת תחושות הכעס והפגיעה ולהתדיין בטובת ילדיהם; עבור מרבית ההורים, שלום הילדים ניצב בראש סדר העדיפויות, אך המצב הרגשי המאפיין פרידה לא תמיד מאפשר לנהל תקשורת ישירה ועניינית. על כן, פעמים רבות עשויה פנייה לייעוץ לסייע ולהקל באופן משמעותי. והרי שפרידה ניתן לתכנן, תוך ניסיון לשקול יחד במה נכון עבור הילדים בהתחשב בגילם, אישיותם, יכולותיהם והקשיים איתם הם מתמודדים.
ייעוץ לזוגות בתהליכי פרידה נפתח בדרך כלל בהערכת מצבו של כל אחד מילדיהם, ובניסיון להפריד בין החששות שלהם כהורים לבין אלה של הילדים. לא ניתן להפריך את הדאגות המתעוררות בהורים באשר לפגיעה בילדיהם כאשר המשפחה המוכרת להם מתפרקת. יחד עם זאת, כאשר נמנעת גרירה של הילדים לתוך המאבק ונוצרת אווירה של תקשורת ושיתוף פעולה, הרי שללא ספק ניתן למזער את הפגיעה אצל הילדים. לכן, במסגרת הייעוץ עוזרים להורים להבין את משמעות הפרידה מנקודת מבטם של הילדים בהיבט הרגשי, במשמעות החברתית ובתהליך ההסתגלות לשינויים הקונקרטיים העומדים להתרחש בבית.
מתי לשתף את הילד בהחלטה?
משברים זוגיים על רקע של מריבה גדולה או בגידה עשויים להביא להחלטה אימפולסיבית של בני הזוג על גירושין, אך לאחר שהרוחות נרגעות, רבים חוזרים בהם מהחלטתם. לא קשה לדמיין את תחושת הבלבול הנגרמת לילד אשר מתבשר על גירושין ושבוע לאחר מהן מודיעים לו הוריו על ביטולם, ולכן חשוב להודיע לילד על הגירושין רק לאחר שהתקבלה החלטה סופית, אשר "שקעה" זמן מה אצל כל אחד מבני הזוג.
השלב הנכון לשתף את הילדים הוא לאחר קבלת ההחלטה הסופית ומספיק זמן לפני הוצאתה לפועל. עיתוי ההודעה על הפרידה תלוי בגילו של הילד: לילדים צעירים כדאי לספר מספר ימים לפני הפרידה, מאחר והם מתקשים לתפוס את משמעותה של פרידה שתתרחש בזמן שאינו ניראה לעין. לעומת זאת, ילדים גדולים יותר (בגילאי בית הספר ומעלה), כדאי לשתף זמן מועט לאחר שהתקבלה ההחלטה להתגרש, כדי לאפשר לילד די זמן לשאול שאלות ולשתף את ההורים בתחושותיו. יחד עם זאת, קיומם של פערי גילאים בין הילדים מקשה על התאמת העיתוי לכל אחד מהם, וחשוב שהילד ישמע על ההחלטה מהוריו ולא מאחד האחים האחרים. כמו כן, כאשר קיימים פערי גילאים בין הילדים כדאי לשוחח עם כל ילד בנפרד: ילדים גדולים יותר עשויים לשאול שאלות נוקבות אשר אינן מתאימות לילדים צעירים יותר.
לדבריה של איל, חשוב שההורים הם שיספרו לילד על ההחלטה להתגרש ולא קרובי משפחה, או אפילו פסיכולוג, וזאת כדי להעביר לילד את המסר כי ההורים מסוגלים להתמודד עם שאלותיו ורגשותיו. בהתאם, יש להעביר לילד את המסר כי לגיטימי לדבר ולשאול אודות כל דבר המעסיק אותו, ועל הרגשות שעשויים לעלות בו נוכח תהליכי השינוי בבית.
איך מסבירים מה זו פרידה?
"... אני לא אעיר אתכם יותר, אם תחזרו... גילי, הרי הסברנו לך, דיברנו על זה בלי סוף, הפרידה שלנו לא קשורה אליך, בטח לא לזה שאתה מתעורר בלילה. הורים נפרדים בגלל הבעיות שלהם, לא בגלל הילדים, ההיפך, הם תמיד יאהבו את הילדים שלהם הכי בעולם" (מתוך 'תרה', לצרויה שלו)
כפי שמדגים הציטוט מספרה של שלו, ילדים נוטים לספק לעצמם הסברים לאירועים והתרחשויות שאינם מבינים, ולכן חשוב להעביר מסרים ברורים על הסיבה לגירושין ועל האופן בו יתרחשו בפועל. על כן, לדבריה של איל, יש להסביר לילד את הסיבה לגירושין ("אנחנו רבים הרבה מאוד"; אנחנו כבר לא מסתדרים ביחד"), אך מבלי לערב אותו בפרטים אינטימיים ומציפים ("אמא לא אוהבת יותר את אבא", "אבא התנהג לאמא בצורה מכוערת"). כמו כן, יש למסור לילד מידע ברור ככל האפשר על האופן בו יתנהלו חייו לאחר הגירושין: היכן יתגורר, מתי יראה את כל אחד מההורים וכן הלאה.
תוך מסירת המידע, חשוב להדגיש גם את היבטי החיים שלא ישתנו בחיי הילד ולהדגיש כי הקשר עם המשפחה המורחבת יישמר, שימשיך ללמוד באותו בי"ס וללכת לאותם החוגים וכד'. שימור השגרה מסבירה איל, מצמצמת עבור הילד את ה"חזיתות" החדשות שהוא צריך להסתגל אליהן. למשל, אצל ילדים בוגרים יותר, העולם החברתי (בבי"ס או בשכונה) הינו מרכזי מאוד, ויכול להוות עבורם מקום של מפלט ובטחון במוכר. והרי שפרידה של הורים מעמתת את הילדים עם חווית חוסר האונים העמוקה ביותר שחוו אי פעם, ולכן מעוררת חרדה ותחושות של כאב וכעס. לכן, חשוב לחזק ולהגביר את תחושת השליטה של הילד בחייו. במצב בו אחד ההורים עובר לבית חדש, חשוב לאפשר לילד להיות שותף ולבנות עבורו את חווית השייכות והשליטה. למשל, ניתן לעזור לו לעצב את חדרו החדש, למצוא חוג או חבר בסביבת המגורים החדשה וכן הלאה. כמו כן, חשוב לנסות ולהתחשב בפעילויות השוטפות של הילד בקביעת הסדרי הראייה (למשל, לדאוג שפעילות בצופים או מסיבת כיתה לא תפגע בגלל ש"זה יום של אבא"). יחד עם זאת, יש לזכור שהילד לא קובע כל דבר; הוא לא בוחר, למשל, עם מי לגור או כמה פעמים לראות כל אחד מן ההורים. אלה בחירות שעלולות להטיל עליו אחריות שאיננה מתאימה לגילו.
לא להיבהל מהתגובה
ילדים מגיבים להודעה על גירושין בדרכים שונות, אשר עשויות לעורר בלבול ותהיות רבות. הנה כמה מהן:
"אני אתנהג יפה" - ילדים עשויים לחוש אשמים בפרידת ההורים, וחשוב להדגיש כי ההחלטה להתגרש היא למרות, ולא בגלל האהבה לילד וכי היא נובעת אך ורק מקושי זוגי.
"אז בגדת בו?" - ילדים בוגרים יותר עשויים לשאול שאלות נוקבות, אשר מביכות לא פעם את ההורים. לשאלות אלו יש לענות בכנות האפשרית, אך מבלי לחשוף את הילד לפרטי מידע מיותרים, ולהעביר את המסר כי כל שאלה ונושא שיחה הם לגיטימיים.
"לא רוצה לראות יותר את אבא" - כאשר נאמר לילד או שהוא מסיק בעצמו כי אחד ההורים אשם בפרידה וההורה השני הוא קורבנה, עשוי להתעורר כעס כלפי אחד ההורים. לכן, חשוב להעביר את המסר כי הפרידה היא החלטה משותפת וכי שני ההורים, למרות הקושי, ממשיכים להיות הוריו של הילד.
"אני שונא אתכם, אתם הורים רעים" - ההודעה על הגירושין עשויה לעורר כעס רב. יש לתת לגיטימציה לרגשות הכעס ("אנחנו מבינים שאתה מאוד כועס עלינו") אך לא לאפשר אלימות, הטחת עלבונות וקללות או התנהגות לא סבירה "בגלל שנורא קשה לו".
"לדעתי אתם צריכים לחשוב על זה שוב" - ילדים רבים מנסים לשכנע את ההורים לחזור בהם מההחלטה להתגרש, אך חשוב שהילד יבין כי הוא אינו מעורב בהחלטה ואינו אחראי לזוגיות של הוריו: יש להודיע לילד על הגירושין, לא לדון בהם איתו.
"אני לא יכול ככה" - הודעה על גירושין היא הודעה קשה לשמיעה, וסביר להניח שהילד יגיב בבכי או עצב. חשוב שלא לחסום הבעה של רגשות אלו ("טוב, לא קרה אסון", "אין מה לבכות") אלא לתת לגיטימציה לקושי, לרגשות ולכאב ("אנחנו מבינים שקשה לך עם ההחלטה, גם לנו זה צעד לא פשוט").
מתי לפנות לעזרה מקצועית?
תגובותיהם של ילדים לגירושין, והחשש מתגובותיהם הצפויות, עשויים לגרום להורים רבים לחוש חסרי אונים. למרות זאת, אומרת איל, אין סיבה לשלוח את הילד לקבל טיפול פסיכולוגי באופן אוטומטי: טבעי שלילד יהיה קשה בהתחלה, וצריך לאפשר לו זמן להסתגל ולהתמודד. יחד עם זאת, כאשר נראה שקשייו של הילד נמשכים לאורך זמן וניכר שיש פגיעה בתפקודו היומיומי או במצב רוחו כדאי בהחלט לפנות לייעוץ הולם.
לדבריה של איל, יש לראות דווקא את ההורים בשלבים השונים של הפרידה כמי שעשויים להזדקק לעזרה מקצועית: זוגות אשר הגיעו להחלטה להתגרש מתמודדים עם קשיים ודילמות רבים הנוגעים לפערים ברצונותיהם של כל אחד מבני הזוג, לאופן בו תעשה הפרידה, ובעיקר להתמודדות עם הילדים. לכן, דווקא פנייה של ההורים עצמם לטיפול סביב ההחלטה להתגרש עשויה להקל עליהם בהתמודדות עם תחושות החרדה והכישלון. בטיפול, היא מתארת, "מבססים תנאים רגשיים לפרידה קלה יותר, לתקשורת ודיאלוג. הטיפול מכוון להשגת פרידה בהסכמה, אשר מכוונת מאוד גם לטובתם של הילדים".
על המטפלת - אורית איל
אורית איל היא עובדת סוציאלית, מטפלת בבוגרים, זוגות ומשפחות, העוסקת בהדרכה הורית, טיפול בזוגות בתהליכי פרידה ובעלת ניסיון רב בהתערבויות בשעת משבר בתוך המשפחה.
ביבליוגרפיה
משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו/ עמירם רביב ועדנה כצנלסון, הוצאת עמיחי 2005
תרה/ צרויה שלו, הוצאת קשת 2005.
