אש, אש, מדורה: על פירומניה ומשיכה לאש

צוות בטיפולנט

נירון, אחד מקיסרי רומא במאה בראשונה לספירה, הואשם בכך שהיה אחראי ל'שריפה הגדולה' אשר כילתה ארבעה מתוך ארבע עשר הרובעים של רומא. לטענתם של חלק מההסטוריונים של התקופה, נירון עמד על גבעה והשקיף בהנאה על רומא העולה באש.

אמיתותן של הטענות בנוגע לאחריותו של נירון להצתה שנויות במחלוקת, אך הצתות מכוונות הן בעיה הרלוונטית גם לתקופתנו. חלק מן ההצתות המכוונות מתרחשות על רקע פלילי ועברייני, אך בחלק מן המקרים מדובר בהצתות על רקע של פירומניה - הפרעה נפשית המאופיינת בדחף עז להצתת אש וצפייה בה, למטרת הנאה ולא למטרת רווח כספי או נקמה.

אלף כבאים לא יצליחו לכבות: מהי פירומניה וכיצד מטפלים?

פירומניה - 'שיגעון האש' בשפה הלטינית - משתייכת לקבוצת 'הפרעות השליטה בדחף' המתייחסות להתעוררות דחף חזק לביצוע פעולה מסוימת וקושי משמעותי לשלוט בו. בקבוצה זו נכללות הפרעות כהימורים כפייתיים, קלפטומניה וטריכוטולומניה (תלישת שיער).

הלוקים בפירומניה חווים דחף עז להצתת אש בו הם מתקשים לעמוד, כאשר הדחף מלווה במתח והתרגשות עזים; לאחר ביצוע ההצתה מתעוררת תחושת סיפוק, הקלה והנאה למראה האש או נזקי השריפה. במרבית המקרים מופיעים סימניה הראשונים של הפירומניה כבר בגילאי הילדות וההתבגרות.

למרבה המזל, פירומניה היא הפרעה נדירה באופן יחסי ומרבית מקרי ההצתות אינם נובעים ממנה אלא ממניעים של רווח אישי. ההפרעה שכיחה יותר בקרב גברים ובקרב אנשים הסובלים מפיגור שכלי קל, אלכוהוליזם ותכונות אישיות אנטי סוציאליות - נטייה לעבריינות, התעללות בבעלי חיים, בריחה מהבית בילדות וכן הלאה. קשה להצביע על הגורמים להיווצרות הפירומניה, אך מדובר בהפרעה הנוצרת מתוך שילוב מורכב של גורמים פסיכולוגיים, קוגניטיביים, התנהגותיים, חברתיים ואישיותיים.

פרויד הציע כי אש היא סמל לדחף מיני וכי הפירומניה מהווה ביטוי לניסיון להתמודד עם דחפים מיניים: החום שמפיצה האש, לדבריו, יוצר תחושה המדמה את החום הגופני המלווה עוררות גופנית-מינית והאש עצמה מסמלת את איבר המין הגברי. בהתאם לטענתו של פרויד, מתארים חלק מן הפירומנים חוויה של עוררות מינית בעת ההצתה והצפייה באש. תיאורטיקנים מאוחרים יותר מתחום הפסיכולוגיה האנליטית הציעו כי הצתת האש מייצגת תשוקה קיצונית לכוח ויוקרה חברתית, הנובעת מרגשי נחיתות וחוסר ערך - ההצתה והנזקים הנגרמים בעטיה יוצרים תחושה של כוח, וחלק מהפירומנים אשר נתפסו בהצתה היו כבאים אשר רצו לזכות בכבוד וההוקרה לאומץ ליבם בעקבות כיבוי השריפה שהם עצמם הדליקו. 

הקושי המרכזי הניצב בפני המטפלים בפירומניה הוא היעדר המוטיבציה של הלוקים בה "להיגמל" מההצתות: הדחף הקשה לשליטה והעונג העצום הנובע ממימושו מביא רבים מהפירומנים שלא לפנות לטיפול. בהתאם, על אף מספר מקרים בהם נוסו בהצלחה התערבויות טיפוליות תרופתיות והתנהגותיות, לא ניתן לומר כי קיים טיפול יעיל דיו להפרעה.

יחד עם זאת, מאחר והנטיות הפירומניות נוטות להופיע כבר בילדות ובהתבגרות יש להתייחס אליהן במלוא הרצינות כבר עם הופעתן: בגילאים המוקדמים עשויה להתבסס הבנה טובה יותר של משמעות והשלכות ההצתה, וקל יותר לבסס מיומנויות של שליטה בדחף.

ביבליוגרפיה