קטעים מהספרה "בתים לנפש" של יהודית זנד

יהודית זנד

על הספר: "תחילתו של המסע בעקבות בתים פיזיים - בית ילדותה, בית כלולותיה, בתים בצפון, במרכז ואף מעבר לים - והמשכו בהתכנסות פנימה, בחיפוש אחר הבית האמיתי של הנפש. בכתיבה אישית, ייחודית ומרגשת משתפת אותנו המחברת בתהליך הריפוי שעברה בעזרת יוגה, כתיבה וחלומות".

פתח דבר

הספר שלפניכם לא התכוון כלל להיות ספר.
הוא נבע מתוכי ללא סדר, ללא כל תכנון מוקדם.
המילים כתבו את עצמן כצורך אישי להכניס סדר אל חיי, סוג של טיפול דרך הכתיבה - ביבליותרפיה.
לא חשבתי תוך הכתיבה על בחירת המילים, על המבנה הספרותי, על הסדר הכרונולוגי או על סדר בכלל. פשוט שפכתי, נעניתי לצורך הברור שלי לכתוב, אולי אפילו נאחזתי בו...
המילים סידרו את מחשבתי, ארגנו מחדש את חיי. בעזרתן בחנתי את פילוסופיית היוגה שבה עסקתי שנים רבות, היחס שלי ליוגה העמיק והשתנה כשבאמת נזקקתי לכוחות הריפוי שבה.
המילים והכתיבה העמיקו גם את תהליך הבנת חלומותיי, שבו קיבלתי עזרה מקצועית. החלומות והבנתם תרמו אף הם לסידור עולמי שהשתנה כל כך.
התבוננתי במציאות החדשה המתהווה מתוך ההרס ובהשתקפותה במילים הכתובות, בפליאה.
כיצד מתוך הכאוס הולכים ונבנים חיי בביטחון ובאושר, איך האושר עדיין אפשרי. כמו נרקיס שצמח באמצע הביצה - להפוך מציאות קשה לאפשרות חיים יפה ובעלת ערך.

משהבחנתי שיש בידיי ספר, היה צורך לארגן את הכתוב כך שיובן לא רק לי אלא גם לאחרים. אם גם אחרים יבינו, יש תוקף להוצאת הספר, אולי יוכלו להיעזר בו.
אני כותבת מתוך ידיעה שאני מצליחה להיות מאושרת, אך זו כלל אינה פסגה שהגעתי אליה והתנחלתי בה לנצח. זה עדיין, לכל החיים, לעמול ולהסיר את המכשולים ולגלות את השמחה הפנימית.

הקדמה

חלום חוזר ליווה אותי שנים רבות:

אני זוחלת בתוך מנהרה חשוכה. לפתע נגלה לפניי אור גדול, האור שבקצה המנהרה. אני מתקדמת לקראתו, יוצאת מן המנהרה ומוצאת את עצמי בלבו של נוף מרהיב: ים כחול טורקיז. אור עז וצבעים חזקים, כמעט מוגזמים. צבע המים, צבע החול. האני המתבונן, זה שרגיל להיות לבדו, נעלם ומתאחד עם החוויה והנוף.
אני צונחת בחלום לתוך רכות החול כמו בן אובד השב לביתו, למקומו. מוצאת את המקום שנותן מנוחה לנפש ולגוף.
תחושה של איזון בין גוף ונפש אופפת אותי.
חוויה רוחנית בתוך חלום? כנראה. הגעתי למקום שאליו שואפים בהרפיה, בשיעורי היוגה שאני מעבירה. למעשה, דרך היוגה שבחרתי היתה ניסיון לשחזר חלום זה - להגיע לאיזון. כדי להגיע לאיזון צריך להרגיש בבית בתוך הגוף.
חוויתי בחיי מצבים של קושי ושל עצב קיומי, לא בשל אירוע מסוים. העצב הקיומי נבע מתחושה שאינני מתערבבת ממש עם החיים. הייתי "אני מתבונן", בודדה, מביטה בחיים ממרחק.
לחיבור רגשי בחיי הגעתי בזכות בעלי וילדיי. בפעם הראשונה החוויות ממש נגעו בי, חיי המשפחה היו לדבר
שאִ פשר את האושר. לימוד האהבה הראה לי שהעצב שלי מעולם לא הכיל ייאוש, חלקו נבע מהתבוננות בסבל האנושי בכללותו.
היה עוד קודקוד לאושרי, מקום אמיתי בחיי - עולמה של היוגה. כאן השתחררתי מגורמים חיצוניים. הדברים חדלו להיות עבורי פילוסופיה של ספר והיו למהות ממשית בחיי, למילים שלי - "סתם מאושרת" - אושר קיומי ללא תלות.
את אושרי בנו אפוא האהבה, היוגה, ולמרבה הפלא עוד דבר גשמי, ארצי - הבית. בית ממשי, יפה, מרופד כקן, מושקע במיטב המשאבים וההשתדלות. כמה עבודה השקעתי בלעצב, לקנות, לנקות, לסדר, לזרוק, לשלם, להתבונן, לארגן חומרים שונים, לחפש אפשרויות, לדמיין תוצאות...
הבית הוא זירת החיים שלי. אני מלכה בביתי, יוצרת לי ולמשפחתי מסגרת נהדרת לחיות בה. יופיו של הבית מקרין אל תוך משמעות חיי, ולכן ברור לי שהוא משכן לנפשי.
אני חיה בתוך המשולש אהבה (משפחה)-יוגה- בית, ולכן יש בי תמיד שמחה. שמחה זו אני מנסה להנחיל לתלמידי היוגה שלי, למשפחתי, לחבריי. הקרובים אלי יודעים שאני אופטימית וחזקה, כי באשר אלך אני בבית. יוצרת ומעצבת את בתיי הגשמיים במהירות, לכן פחות תלויה בבית אחד אולטימטיבי (אמנם פנטזתי על אחוזה משפחתית לדורות אך זה לא הכרחי); צוללת פנימה אל ביתי הנפשי, מקשיבה לשמחה שבי, דרך הקשבה לנשימה היוגית.
ואז, יושבת יום אחד ועושה ספירת מלאי: מה יש לי בחיי, מה איבדתי?

אין לי בית, אין לי כסף, ילדיי חיים בארצות אחרות, בעלי מת.
נו, נראה אותך עכשיו מוצאת את שמחת החיים שלך, את האושר הקיומי, נראה אותך!
זה הוא האתגר העצום שהציבו לי החיים.

עוד מתוך הספר

ההוויה של הכתיבה מאפשרת לי להיות אלכימאית, לערבב זמנים. לדבר אל הוריי המתים מזה שנים רבות כל כך.
למתים אין גבולות, ממקום הימצאם הם יכולים להבין הכול.
הקשיבו לי עכשיו, אמא, אבא: הקטן יכול להישאב ולהיות חלק מן הגדול. הגדול יכול להציף את הקטן עד שאין ביניהם כל חציצה. יקום גדול עם אין-סוף פרטים. ערבוב שבו הפרטים נעלמים. מאוחר יותר למדתי שזה חלק מהאיחוד של היוגה. אותה הישאבות לשמים לוותה בתחושה של אהבה רבה שהקיפה אותי, סוג של נחמה שמעבר לחיים היום -יומיים על הנאותיהם

וסבלותיהם, תחושה של תודה על עצם היכולת להבין.
אנו חיים במהלך מבלבל של מיליוני הפרטים של החיים: מטלות, עשיות, דיבורים, חפצים. כל פרט נחלק לאין-סוף פרטים.
אנו מנסים להבין את כל הפרטים באמצעות החושים, המדע, הספרות - ניסיון עקר שלא יצלח לעולם. אנו מנסים לראות ראייה שלמה, אך הפרטים מחלקים את המציאות שוב ושוב, והבנת השלם מתרחקת.
הפרטים לא מלמדים אותנו על השלם. הם מרחיקים אותנו ממנו.
תפיסת השלם מתרחשת כשהפרטים נעלמים. לכן אמן שיש לו יכולת לראות את השלם נראה לעתים מנותק מהמציאות, מהפרטים.
מעבר להתרוצצות האין-סופית יש לאדם המודע ודאות של משהו אחר, אחד. כשנפתח נתיב ההבנה הגבוהה ומתרחש תצריף נקודות החיים, הופכים הפרטים חלק משלם. כך אין יותר אימה מפני מיליוני הפרטים של חיינו. יש הבנה. יש רצף.
אבי מבין זאת כעת. אמי מנסה, אך ההיגיון הנוקשה שלה מפריע לה אפילו עכשיו. היא קשובה מאוד, אני יכולה לחוש זאת.
היא לומדת. שניהם סקרנים.
אני מאמינה שלמתים יש נקודת תצפית גבוהה יותר. אני חשה את המתים שלי, אני מדברת בשמם. אולי אני משלה את עצמי?
כלים שונים יכולים לעזור לשלם לחדור לחיינו. הכלי שלי הוא היוגה. לא התוודעתי לדרכים אחרות כמו דת, אמנות, או הבנה שפשוט מתרחשת מעצמה. היוגה בעבורי היא כלי שכזה, ואולי גם בית. אולי גם השפה היא כלי ובית. אני מבררת את זה כעת.
בכל דרך אמיתית שאנו בוחרים כדי להימלט מ"הנמלים העטות עלינו" - אימת הפרטים - קיימת אהבה רבה וישנו אמון, שבלעדיהם אי-אפשר להצליח להישאב לשמים, לאחד.

זה נחוץ כדי לא לפחד, כדי להצליח להישאב להבנה הגבוהה הזאת מבלי ליזום אותה ממש. ליצור את התנאים ואת החופש הפנימי כדי שנוכל ליפול לתוך ההבנה הזאת כמו שנופלים לתוך תנוחת יוגה.

על המטפלת-יהודית זנד

יהודית זנד היא מורה ותיקה ליוגה כבר מעל לשלושים שנה, בעלת תארים בספרות ובפילוסופיה, ותעודה בביבליוגרפיה ובספרנות מאוניברסיטת בר-אילן, וכן השכלה נרחבת בכמה תחומים מהרפואה המשלימה.
בתים לנפש- סיפור החלמה רוחנית, אופיר הוצאה לאור, 2013.