17.12.14
צוות בטיפולנט
כל מי שחווה במהלך חייו את החוויה של להיות האחרון שנבחר לקבוצת הכדורגל, להיות זה שאין לו מקום בשולחן האוכל בעבודה, לא לעבור ריאיון עבודה או להיעזב על יד בן/בת זוג, יודע כמה רע דחייה יכולה להרגיש.
עם זאת, נראה שלאורך השנים פסיכולוגים מעטים בלבד עסקו בחשיבותה של תופעת הדחייה החברתית. רק בשני העשורים האחרונים החלו להיערך יותר ויותר מחקרים אשר מעידים על כך שהעיסוק שלנו בקבלה חברתית משפיע כמעט על כל דבר שאנו עושים.
חוקרים אשר נכנסו לעומקו של נושא הדחייה מצאו עדות מפתיעה לכך שהכאב שנגרם על ידי דחייה אינו שונה מהכאב הנגרם על ידי פציעה גופנית. לדחייה יש השלכות משמעותיות על מצבו הפסיכולוגי של האדם, והיא משפיעה על הרגש, הקוגניציה והבריאות הפיסית הן ברמת הפרט והן ברמה החברתית. לדוגמה, נמצא כי אנשים מנודים הופכים פעמים רבות לאגרסיביים ויכולים לפנות לאלימות - במחקר בו נותחו 15 מקרים של ירי בבתי ספר בארה"ב נמצא כי 13 מהיורים היו נערים אשר סבלו מדחייה חברתית.
דחייה חברתית - כאב במוח?
חכמים ככל שיהיו, בני האדם נשענים על קבוצות חברתיות כדי שיוכלו לשרוד. ההתפתחות שלנו מכוונת לחיים בקבוצה, והישרדותנו תלויה ביכולתנו להשתלב חברתית. בדומה לרעב וצמא, הצורך שלנו בקבלה חברתית מופיע כמנגנון הישרדותי.
בניגוד לאדם הקדמון אשר לא יכל לשרוד בסוואנה ובג'ונגל ללא שיתוף פעולה חברתי, האדם המודרני בהחלט יכול לשרוד לבדו מבחינה פיסית. אך הישרדות זו היא הישרדות קשה, ומיליוני שנים של תהליכי ברירה טבעית הותירו את חווית הדחייה החברתית כחוויה מכאיבה במיוחד. למעשה, חוקרים מצאו כי חוויות של דחייה חברתית מביאות לעוררות מוחית באותם אזורי המוח המגורים בעת חוויה של כאב פיסי.
במחקר בטכניקת ה-Cyberball, נערכה לנבדקים סריקת fmri בזמן ששיחקו משחק כדור אינטרנטי עם שני פרטנרים. הפרטנרים הונחו מראש להתחיל להתמסר ביניהם ולא לשתף את הנבדק בחצי מהמקרים, בעוד שבחצי המקרים האחרים הם המשיכו לשתף את הנבדק בהתמסרות. החוקרים מצאו כי בקרב הנבדקים שנדחו על ידי שני המשתתפים האחרים חלה עלייה בפעילות המוחית באזורי המוח המגיבים בעת כאב פיסי. כלומר, מבחינת המוח כאבו של לב שבור אינו שונה מהכאב שנגרם בעקבות יד שבורה.
בעקבות ממצאים אלו, החוקרים תהו האם העובדה שדחייה כואבת כמו כאב פיסי משמעה שניתן לטפל בה כמו בכאב פיסי. כדי לבחון שאלה זו, החוקרים נתנו לנבדקים להשתמש במשכך כאבים (Tylenol) במשך שלושה שבועות. בהשוואה לנבדקי קבוצת הביקורת אשר לא לקחו משככי כאבים, נמצא כי הנבדקים דיווחו על פחות תחושות של פגיעה ביום יום. ממצאים אלו גובו על ידי מחקרי fmri אשר הצביעו על ירידה בפעילות באזורי המוח אשר קשורים בתחושות כאב.
דפוס דומה ניתן לזהות בסיטואציות המתרחשות בחיי היום יום. חוקרים ביצעו סריקות מוחיות לאנשים אשר נעזבו על ידי בני זוגם זמן קצר לפני המחקר, ומצאו כי אזורי הכאב המוחיים פעלו בצורה מוגברת כאשר הנבדקים התבוננו בתמונות של האקסים שלהם.
על אף שעוצמת הקשר בין כאב פיסי ונפשי יכול להפתיע אותנו, יש לו היגיון ביולוגי. במקום ליצור מערכות חדשות לגמרי עבור מאורעות חברתיים מכאיבים, האבולוציה עשתה שימוש במערכת הכאב הפיסי והתאימה אותה גם לכאב הנגרם מדחייה חברתית.
התמודדות עם דחייה חברתית
כמובן, דחייה פיסית אינה משפיעה רק על מדדים במוח שלנו אלא גם על החוויה הרגשית. דחייה חברתית מגבירה את הסיכוי להתפתחות תחושות של כעס, חרדה, דיכאון, קנאה ועצב, פוגעת באיכות התפקוד במטלות אינטלקטואליות ועשויה להוביל לאגרסיביות ולפגיעה בשליטה העצמית. כמו כן, דחייה חברתית ממושכת נמצאה כקשורה בירידה באיכות השינה ובירידה בתפקוד המערכת החיסונית ביחס לאנשים בעלי קשרים חברתיים חזקים.
חקרים מצביעים על כך שאפילו חוויות נקודתיות ומינוריות יכולות לעורר תחושת דחייה. במחקר שהתמקד בנושא זה, למשל, נמצא כי נבדקים אשר חלפו על פניו של זר אשר התחמק ממבטם דיווחו על תחושת חיבור חברתי נמוכה יותר ביחס לנבדקים אשר ה"זר" יצר איתם קשר עין.
למעשה, קשה למצוא סיטואציות בהן דחייה אינה מלווה בכאב. מחקר שבחן את השפעותיה של דחייה חברתית מצא כי גם דחייה על ידי קבוצה אליה האדם אינו רוצה להשתייך מעוררת חווית דחייה: גם נבדקים אשר השתתפו במחקר בטכניקת ה-Cyberball ונאמר להם כי המשתתפים האחרים היו חברים בקו-קלאס-קלאן, חוו את אותו כאב מוחי האופייני לתחושות הדחייה. במחקר בו הנבדקים קיבלו כסף במקרים בהם נדחו ולא קיבלו דבר כאשר לא נידחו, נמצא כי קבלת הכסף לא הפחיתה את הכאב. במילים אחרות, כאב הדחייה נמצא ככאב ממנו קשה מאוד להימנע.
החדשות הטובות הן שמרבית האנשים מחלימים כמעט באופן מידי מאפיזודות קצרות ונקודתיות של דחייה כמו דחייה ב-Cyberball או היעדר קשר עין עם זר. החדשות הרעות הן שדחייה משמעותית יותר כמו אי הזמנה למסיבה או סירוב של פרטנר/ית לדייט שני משפיעה רגשית גם זמן רב לאחר הדחייה. מרבית האנשים עוברים למצב של "הערכת מצב" בו הם מבצעים "ספירת מלאי" ומתכננים את צעדיהם הבאים.
מרבית האנשים מגיבים לדחייה בניסיונות להשתייך בכל זאת. כאשר תחושת ההשתייכות והערך העצמי נפגעת, אנשים מנסים להתחבר מחדש. אנשים אשר חוו דחייה הופכים דרוכים ורגישים יותר לסימנים המעידים על אפשרות לחיבור מחודש ומנסים לנווט את התנהגותם בהתאם. הם עשויים להיות קשובים יותר לרמזים חברתיים, לנהוג באופן נעים יותר ולהיענות יותר לבקשות של אחרים. לחלופין, חלק מהאנשים מגיבים לדחייה בכעס והשתלחות. כאשר המטרה הראשונית של האדם היא השגת תחושת שליטה מחודשת, הוא עשוי להפוך אגרסיבי בניסיון למשוך את תשומת ליבם של אחרים ובכך, למרבה הצער, להגביר את הסיכוי לדחייה נוספת. אך מה מבחין בין אנשים אשר מגיבים בחיזוק ניסיונות הקבלה לאלו שמגיבים בכעס?
חוקרים מצביעים על כך שאפילו רמז קל ביותר לאפשרות לקבלה עושה את ההבדל. במחקר בו נבחנה התנהגותם של נבדקים בתגובה לדחייה קבוצתית נמצא כי התנהגותם של הנבדקים היתה אגרסיבית יותר כאשר נדחו על יד הקבוצה כולה, והתמתנה בצורה משמעותית ביותר כאשר אפילו אחד מחברי הקבוצה קיבל אותם.
החלמה מפיטורים או מפרידה כואבת עשויים לקחת זמן, אך מרבית האנשים מחלימים ומתאוששים מרגשות הדחייה המתעוררים בסיטואציות אלו. אך כאשר אנשים נדחים באופן כרוני, התוצאות עלולות להיות חמורות יותר. נידוי ממושך יכול להביא לייאוש וויתור על האפשרות לקבלה, או לפנייה להתנהגויות אגרסיביות אשר מחמירות את הדחייה החברתית.
בהנחה שלקיחת משככי כאבים אינה הדרך המומלצת להתמודדות עם דחייה חברתית, פסיכולוגים ממליצים על מספר אסטרטגיות התמודדות לאחר חוויות של דחייה. ראשית, כדי לתקן את חווית הדחייה כדאי להיות מעורבים באינטראקציות חברתיות אחרות, אשר יספקו חוויות של קרבה וקבלה. כמו כן, חשוב לנסות לקחת את הדברים בפרופורציה ולהזכיר לעצמנו את המקומות בהם לא נדחינו ואת האפשרות שלנו להתקבל ולהשתייך במקומות וסיטואציות אחרים. במקביל, כדאי לנו לזכור שהכאב הנלווה לדחייה עשוי להיות חוויה מלמדת ומקדמת: אם חווינו דחייה על רקע התנהגויות לא מתאימות, ייתכן והכאב שאנו חווים הוא נקודת המוצא להבנה שאנו זקוקים לשינוי שיאפשר לנו להתנהל בדרכים המגבירות את הסיכוי לקבלה.
לקבלת מידע נוסף אודות חרדות חברתיות
ביבליוגרפיה
The pain of social rejection. Kirsten Weir . Monitor of psychology, April 2012, Vol 43, No. 4.
