הדרך להורות טובה- אכילה נכונה?

צוות בטיפולנט

לא משנה מה הוא סגנון ההורות שלנו ואיזה סוג של חינוך אנחנו מעניקים לילדינו, אחד הדברים שאנחנו עושים כחלק בלתי נפרד מההורות הוא לדאוג לתזונה של ילדינו. מאחר ומדובר ברכיב טבעי ויומיומי כל כך של ההורות, רובנו לא חושבים על המסרים שאנו מעבירים לילדינו דרך האכילה ועל סוג היחסים שאנחנו רוקמים איתם כאשר אנחנו יושבים (או לא יושבים איתם) ליד השולחן, כשאנחנו לא מפסיקים לדבר על שלושת הקילוגרמים העודפים שלנו או כאשר אנחנו בוחרים לאכוף או לא לאכוף את חוק ה"ממתק אחד ליום".

להלן מספר נקודות למחשבה אשר יכולות לסייע בשימוש באינטראקציות האכלה באופן שמקדם את קשר ההורה-ילד.

חלב=אהבה? אופי הנתינה ההורית

אחד הדברים הראשונים שאנו עושים עבור ילדנו, כמעט מרגע לידתו, הוא ההאכלה. אין הורה שלא מאכיל את ילדו, אך אופי ההאכלה יכול להשתנות באופן דרמטי בין הורה להורה: ההאכלה יכולה להיות סבלנית או קצרת רוח, מותאמת או בלתי מותאמת לצורכי התינוק, מלווה באינטראקציה חמה או עניינית ו"טכנית", וכן הלאה. מאפיינים אלו אינם מוגבלים לתקופת הינקות המוקדמת אלא גם לאופן בו אנחנו מאכילים את הילד בגילאים מאוחרים יותר. למשל, אנחנו יכולים להיות קשובים או בלתי קשובים להעדפותיו וטעמיו האישיים, לקנות לו ארטיק בשמחה או "להתחשבן" ולדרוש התנהגות טובה בתמורה לנתינה, להשקיע בהכנת הסנדוויץ' לבית הספר או לשלוח אותו עם כסף וממתקים. במילים אחרות, דרך האוכל אנחנו מספרים לילדינו משהו על סוג הנתינה והאהבה שלנו אליהם. כמובן, האוכל אינו הדרך היחידה בה אנחנו מספרים לילדינו על רגשותינו כלפיהם, וגם ילד להורים שלא משקיעים הרבה בתחום התזונתי יכול להרגיש אהוב ורצוי. יחד עם זאת, נתינה מאוזנת דרך האוכל יכולה להוות רכיב חשוב ותורם לקשר ההורה ילד. לכן, סביב אינטראקציות הקשורות באוכל כדאי להקפיד על אווירה של נתינה נדיבה ונינוחה, שאינה מותנית בהתנהגות טובה ומצד שני- אינה מהווה נתינה מוגזמת המכוונת לפיצוי על חסכים הוריים בתחומים אחרים (למשל, קניית ממתקים כפיצוי על היעדרות).

חלבון, פחמימה ודימוי גוף

כמה פעמים נאנחתם בצער רווי אשמה מול מנת פסטה בשמנת? באיזה תדירות אתם מצהירים שחייכם היו טובים יותר אילו רק הייתם מצליחים להשיל את הקילו-שניים המיותרים שצברתם במהלך החורף? דרך האוכל אנחנו מתייחסים פעמים רבות גם לדימוי הגוף שלנו וילדים, כמובן, שומעים וסופגים: הם מבינים שההורה לא כל כך אוהב את עצמו כאשר הוא מלא מדי, לומדים להבין שוויתור על מאכלים מסוימים מעורר כבוד והערכה ובתוך הקשרים אלו מתחילים להתבונן גם על גופם ולהעריך אותו. באופן טבעי, ילדים נוטים לשמוע הכל ולא ניתן למנוע מהם באופן מלא חשיפה לתפיסות מסוג זה, אך חשוב להזכיר לעצמנו שהיחס שלנו לאוכל ולגוף מעצב גם את יחסו של הילד לעצמו ואל גופו. בהתאם, אם אתם מתלוננים באופן קבוע על הירכיים האיומות ש"הכל יורד ישר אליהן"- אל תתפלאו לשמוע גם את בת התשע שלכם מתלוננת על חוסר שביעות רצון מרגליה.

סלט או במבה: מי הבוס?

רק עוד ביס בשביל אמא, קינוח רק אם תגמור הכל מהצלחת, בשום פנים ואופן אין עוד ממתק היום... אמירות תמימות אלו, ורבות הדומות להן, מתגלגלות לא פעם לזירה של מאבק כוחות בה דרך האכילה, כל אחד מהצדדים מנסה להשליט את רצונו. ויכוחים נקודתיים על אכילה ועל הרגלי האכילה הם תופעה טבעית, אך כאשר אלו הופכים למאבק כוחות מתמשך, המחיר עלול להיות גבוה הן לילד שאכילתו הסדירה נפגמת, הן להורה המותש והן למערכת היחסים בין ההורה לילד. מאבקים מסוג זה נוצרים בדרך כלל כאשר הילד חש (בדרך כלל באופן לא מודע) שההורים משתלטים על חייו באופן מוגזם. הגוף נתפס כדבר אשר שייך לילד ולכן הוא מפנה את ניסיונותיו להשיב לעצמו את השליטה דרך הגוף, ובאופן ספציפי דרך האוכל. כך, למשל, כאשר הילד חש שמופעל עליו לחץ עצום לרצות את ההורה הוא עשוי לפתח בררנות או סרבנות אכילה אשר ישיבו לו את התחושה שלפחות תחום אחד בחייו מצוי בשליטתו. כדי להימנע ממצבים אלו חשוב לשים לב לשני דברים. ראשית, חשוב לאזן בין בחירת תזונה והרגלי אכילה התואמים את עמדותיכם לבין כבוד לתחושות הרעב והשובע של הילד. כדאי לזכור שאתם אחראיים על התפריט ולכן לא צריך להעביר לילד את זכות הבחירה על התפריט הביתי, ומצד שני- חשוב להימנע מהפעלת לחץ על אכילה. למרבית הילדים יש תחושות רעב ושובע תקינות אותן כדאי לכבד. בנוסף, חשוב לשים לב להתעוררותם של מאבקים, קונפליקטים או ויכוחים רבים סביב האכילה- במקרים אלו יש סיכוי סביר שהילד מנסה לאותת לכם על קיומו של קושי סביב נושאים של שליטה, בחירה וחופש אישי, ולכן כדאי לפנות אל התייעצות מקצועית.

כמה גרמים של וויסות עצמי?

בין אם אנחנו ילדים צעירים ובין אם אנחנו הורים בוגרים, מאכלים מסוימים מהווים עבור רבים מאתנו פיתויים שקשה לעמוד בפניהם. במובן זה, ההתמודדות עם פיתויים אכילים מהווה הזדמנות מצוינת לסייע לילד לפתח מיומנויות וויסות עצמי ויכולת להיעזר באנשים אחרים כדי להרגיע תחושות של תסכול ומצוקה. כאשר אנחנו אוסרים על הילד לאכול דבר מה (מאכל שמכיל רכיבים שלא מותאמים לגילו, כמות ממתקים נוספת) אנחנו יכולים להוות מודל לחיקוי ("גם לי מתחשק אבל אני יודעת שזה לא בריא"), ללמד טכניקות התאפקות ושליטה עצמית ("אני יודעת שאתה רעב וקשה לך לחכות... בוא נשיר ביחד עד שנגיע הביתה") ולהעביר מסר תומך ומחזק המביע אמון ביכולתו של הילד לדחות סיפוקים ("כל הכבוד שלא לקחת מהאגוזים שאסור לך לאכול למרות שרצית"). באופן טבעי, כלים אלו חשובים לילד לא רק בתחום האכילה, וישרתו אותו גם בתחום הלימודי והחברתי. חשוב לציין גם שלצד עידוד ופיתוח היכולת לדחיית סיפוקים, חשוב שלא לייצר אשמה על עצם הרצון של הילד: חשוב להית אמפתיים לרצון של הילד ובו זמנית להציב גבולות ולסייע לילד לפתח דרכי התמודדות יעילות עם התסכול שמתעורר בו לנוכח הגבול.