אפשר גם בלי סופר נני - הדרכת הורים

17.08.08

עידן עמיאל

"לא בא לי". "את אמא רעה". "אבא היה מרשה לנו". "לא רוצה". "אתם לא תקבעו לי".

משפטים אלו ודומים להם מוכרים כמעט לכל הורה: הצבת גבולות היא אחד החלקים הקשים והמתסכלים של ההורות, המלווים את שנות ילדותו והתבגרותו של הילד. בשנים האחרונות הולכת וגדלה המודעות לקשיים המשמעותיים שחווים הורים רבים בתחום זה - הורים מדווחים על חוסר יכולת להציב גבולות ועל תחושה כי בסופו של דבר, הילד עושה רק מה שבא לו. בהתאם, בשנים האחרונות צולמו מספר סדרות טלוויזיוניות (סופר נני, מלאכים קטנים) בהן צופה איש מקצוע בתפקוד המשפחתי ומנחה את ההורים ב"און ליין" כיצד להשיב לעצמם את הסמכות והיכולת להנהיג את המשפחה. הפתרון הלא טלוויזיוני לבעיית הגבולות והיעדר הסמכות ההורית היא פעמים רבות הדרכת הורים - הדרכה הניתנת ע"י איש מקצוע ומכוונת למתן כלים להתמודדות עם התנהגות הילד.

עידן עמיאל, פסיכולוג המנהל את היחידה להדרכת הורים במרכז שניידר לרפואת ילדים, מסביר מהי הדרכת הורים, מתי כדאי לפנות אליה וכיצד ניתן להיעזר בה.

"הדרכת הורים", אומר עמיאל, "מבוססת על מתן כלים להורה להתמודדות עם קשיי הילד. הדרכת ההורים בשניידר מיועדת להורים אשר בבסיס קשייהם עומד חוסר אונים הורי - תחושת ההורים כי אינם מקדמים את הילד או שאינם מצליחים לעצור את התדרדרות או הקצנת התנהגותו. תחושה זו מתבטאת בשני מוקדים מרכזיים:

בעיות התנהגות: תחום זה כולל בעיות התנהגות שונות החל מחוסר משמעת, התנהגות מניפולטיבית, כוחניות, שימוש בשקרים והיעדרויות מבית ספר ועד התנהגויות המעמידות את הילד בסיכון כהתדרדרות לסמים, זנות, התחברות לחברה רעה ואלימות כלפי ההורים.

היעדר שיתוף פעולה: לעיתים הילד אינו מפגין בעיות התנהגות אך היעדר שיתוף הפעולה שלו פוגע בתפקודו הבריאותי או הנפשי. בקטגוריה זו נכללים ילדים אשר מסרבים לשתף פעולה עם פרוצדורות רפואיות (למשל, ילד חולה סוכרת המסרב להקפיד על דיאטה מתאימה או לקחת תרופות) או פסיכולוגיות (למשל, ילד הסובל מתחושות חרדה קשות אך מסרב להיעזר בטיפול פסיכולוגי או תרופתי).

מלבד קשיים אלו, עשויה הדרכת ההורים לסייע להורים המרגישים כי אינם שבעי רצון מתגובותיהם להתנהגות הילד. כך, למשל, מסביר עמיאל, חלק מן ההורים מתנדנדים בין תחושה שתגובתם להתנהגות הילד אינה פרופורציונלית (התפרצות זעם, ענישה חמורה) לבין תחושות אשמה ו"פיצויים" וויתורים לילד.

אז מה בעצם עושים בהדרכת הורים?

עבור מרבית הילדים הצעירים (עד גילאי 7-8) ו-70% מהילדים הבוגרים יותר, שיטת השכר ועונש יעילה בהשגת ההתנהגות הרצויה ("לא תוכל להזמין חבר עד שתסיים את שיעורי הבית"). אלא ששיטה זו לא יעילה עבור חלק מהילדים: חלקם חווים את העונש כפונה נגדם ולא נגד התנהגותם, ולכן מקצינים את ההתנהגות, וחלקם - בעיקר מתבגרים - מסרבים "להישלט" ע"י שכר ותגמולים.

כאשר שיטת השכר ועונש לא פועלת פונים הורים רבים לניהול דיאלוג, משא ומתן ועריכת הסכמים עם הילד ("כפי שאתה מצפה לקבל דמי כיס, אנחנו מצפים שתעמוד בחובותיך כתלמיד"). כאשר גם שיטה זו מתגלה כלא יעילה, והילד מפר שוב ושוב את ההסכמים, נוצרים תסכול ומאבקי כוחות. במקום זה נכנסת הדרכת ההורים, המעבירה מסר ברור בנוגע להתנהגות הילד באמצעות הבניית נוכחות הורית מסוג חדש. ההדרכה היא תהליך קצר, כחמש או עשר פגישות, המורכב מכמה שלבים מרכזיים:

• הערכה והגדרת מטרות: בשלב זה המטפל שומע מההורים על הדינמיקה והאינטראקציה עם הילד ומוגדרות מטרות טיפוליות. בדרך כלל ההורים מגיעים עם טווח נרחב של קשיים ומתוכם בוחרים את המטרות החשובות ביותר עליהן רוצים לעבוד (אלימות בין אחים, למשל, עומדת באחד המקומות הראשונים). באופן כללי קל יותר למנוע התנהגויות שליליות מאשר לייצר התנהגויות חיוביות ולכן מתמקדים במניעה בשלב הראשון של היעוץ. אפשר לקחת לדוגמא הורים שפונים להדרכה מאחר והילד משחק על היום במחשב ומסרב ללמוד: הרבה יותר קשה לגרום לילד ללמוד מאשר למנוע ממנו לשחק במחשב. בהדרכה, עוזרים להורים להגדיר ולהקפיד על שעות בהן אין לילד גישה למחשב.

• הכרזה והעברת מסר לילד: לאחר שמוגדרות המטרות הטיפוליות, מונחים ההורים להעביר לילד מסר ברור לגבי ההתנהגות בה הם מתכוונים להיאבק ("יותר לא נסכים שתכה את אחותך"; "לא נוכל לתת לך להמשיך להיעדר מבית הספר"). שלב זה משמעותי הן כ"טקס" עבור ההורים העומדים בפני שינוי והן כאקט של "שקיפות" והגינות כלפי הילד, שראוי שידע על מה נאבקים הוריו. כמו כן, חשוב שהמסר יהיה מוגדר באופן ברור: מסר כ"אנו רוצים שתתנהג יפה" הוא מסר לא רלוונטי, מאחר ולא ברור מה פרוש "להתנהג יפה". לעומת זאת מסרים כ"אנו לא מוכנים שתכה את אחותך, אנו לא מוכנים שתחזרי אחרי 12 בלילה הביתה", הם מסרים ברורים המוגדרים היטב ומאפשרים לבנות תוכנית התמודדות מול התנהגויות אלו. ראוי להדגיש כי העברת המסר לילד/ה לא יגרום להפסקת ההתנהגות, אך השלב הבא הוא בניית תוכנית התמודדות להורים להטמעת המסר אותו הם רוצים להעביר לילדם.

• הדרכה התנהגותית: שלב זה הוא השלב המרכזי בטיפול, והוא כולל הנחיה של ההורים למאבק מול התנגדותו הצפוייה של הילד לעמדתם של ההורים. ההורים מונחים לפעול באופן המעביר את המסר, ולא רק לדבר עליו. בהתאם, מתגבשת סדרה של פעולות מחאה המחייבות מוטיבציה והערכות לביצוען. חשוב להדגיש כי ההורים מונחים לפעולות של עוצמה, אך לא לפעולות של כוח ואלימות המיועדות "להכניע" או "לשבור" את הילד. דוגמא לפעולת מחאה עם עוצמה הורית היא ההיצמדות: במקרה בו ילד יוצא למקומות בילוי אסורים או נשאר מחוץ לבית מעבר לשעות המותרות לו, מונחים ההורים לבוא אחריו ולבקש ממנו לבוא הביתה. הגעתם של הורים למקום הבילוי היא העברת מסר ע"י פעולה ונוכחות פיזית של הורים, ולא ע"י מילים (איומים עונשים או הבטחות) שבד"כ אינן אפקטיביות. גם אם הילד אינו חוזר עם ההורים הביתה, סביר שכל בן נוער ירגיש שלא בנוח להמשיך בבילוי בדיסקוטק רועש כשהוריו בני ה-50 צופים בו... המסר עבר!

• סיום הטיפול: הטיפול מסתיים כאשר המטרות הטיפוליות שהוגדרו הושגו. חשוב להדגיש כי ברוב המקרים הטיפול מסתיים כאשר עדיין ישנם בעיות וקשיים בבית, אך להורים יש כלים להתמודדות איתם. כמו כן, פעמים רבות נוצר בשלב זה "אפקט הגלים" - על אף שההורים נאבקו בהתנהגות ספציפית, חלים שינויים נוספים בהתנהגותו של הילד ובמקרים רבים מופיעות התנהגויות חיוביות: הילד שמבלה כעת פחות שעות מול המחשב מפתח יותר קשרים חברתיים, משקיע יותר בלימודיו וכד'.

בנוסף לפגישות ההדרכה, מלווה ההדרכה בתמיכה טלפונית - שיחות דו שבועיות בהן מעדכנים ההורים על המצב בבית ועל פעולותיהם ומונחים כיצד לפעול בהתאם לתגובתו של הילד למהלכיהם.

מי צריך להשתתף בהדרכת ההורים? רק ההורים? שניהם חייבים להגיע?

באופן כללי חשוב ששני ההורים יגיעו. גם כאשר מדובר באם גרושה מנסים לגייס את עזרתו של הגרוש, במידה והיחסים טובים דיים. יחד עם זאת, ההדרכה יכולה להועיל גם לחד הוריים או במקרים בהם אחד ההורים אינו מעונין להשתתף. מעבר לכך, אחת הטכניקות בהן נעשה שימוש בהדרכת ההורים היא גיוס תומכים - עוזרים להורים לגייס את מעורבותם של בני משפחה, חברים וכד' ולשתף אותם במאבק בהתנהגות הילד. מעורבות התומכים מתבטאת, לעיתים, רק ביידוע הילד על מעורבותם (למשל, דוד שמתקשר ומודיע לילד שהוא מעודכן במעשיו בכל פעם שהילד מכה) ולעיתים מתבטאת תמיכתם בהגנה של ממש על ההורה. גיוס התומכים יעיל ממספר סיבות. ראשית, "דעת קהל" ידועה כמפחיתה הקצנה בהתנהגות (לא פעם, למשל, מדווחים הורים כי מול אורחים הילד מתנהג "יפה") ושנית - מעורבות התומכים מגבה את עמדתו של ההורה באופן שמספק תמיכה להורה ומעצים את עמדתו בפני הילד. כמו כן, לעיתים עשוי תומך "נייטרלי" יחסית לגשר בין הילד להורה ולהקל בכך על המגעים ביניהם.

תיאור מקרה: הוריו של אורן בן ה-14 הגיעו להדרכת הורים מתוך תחושה שבנם מפעיל בבית טרור: הוא נהג להכות את אמו, לעקוב אחריה, לחטט במסמכיה האישיים ולאיים עליה. כמו כן, נדמה היה שהוא מנצל כל הזדמנות להטריד ולהפגין את כוחו. כך, למשל, הוא נהג לכבות את הטלוויזיה בכל פעם שהוריו צפו בה.

בהדרכה הונחו ההורים, בין השאר, לגייס תמיכה ממכרים וחברים קרובים. ההורים ערכו ארוחה חגיגית אליה הוזמנו אורן והתומכים ובה הצהירו ההורים על כוונתם להיאבק בהתנהגותו האלימה של אורן. למחרת הארוחה איים אורן על אמו כי היא "תשלם ביוקר על הפאדיחה" שעשתה לו. האם יידעה את התומכים ועוד באותו היום הגיעו לבית שניים מחברי ההורים והודיעו לאורן כי שמעו על איומיו. אורן לא הגיב אך מספר שבועות לאחר מכן הכה את אמו. האם הזמינה את התומכים שהגיעו והבהירו לאורן כי הם עדיין מעורבים במאבק באלימותו. זו הייתה הפעם האחרונה בה נהג אורן באלימות כלפי הוריו. כמו כן, מספר חודשים לאחר מכן הופתעו ההורים לקבל טלפון מבית הספר, בו דווח על שיפור משמעותי בהתנהגותו ויחסו ללימודים של אורן.

הורים רבים מניחים שקשיי התנהגות של הילד נובעים מקושי פנימי או רגשי - איך יודעים מתי כדאי לפנות להדרכת הורים ומתי כדאי להפנות את הילד לטיפול פסיכולוגי?

באופן עקרוני, מדובר בשאלה של השקפה אישית: בעיני, אפשר לעזור לילד ולמשפחה גם מבלי לרדת לעומקן של הסיבות הפנימיות המביאות להתנהגות הבעייתית. מאוד חשוב גם שהילד לא יקבל מסר שצריך "לתקן אותו" ולכן הוא נשלח לטיפול. מעבר לכך, פעמים רבות הילד מסרב לטיפול וחשוב להבין כי טיפול לא יכול לעזור לילד שמסרב להיעזר בו לאורך זמן. גם כאשר התנהגותו של הילד בעייתית במיוחד (אלימות, מצבי סיכון וכד') כדאי לפנות להדרכת הורים ולא להמתין להשפעתו של תהליך טיפולי מעמיק. כמו כן, חשוב להדגיש שהדרכת ההורים אמנם ממוקדת בשינוי התנהגות הילד, אבל השינוי ההתנהגותי מביא בד"כ גם לשינוי פנימי בחוויתו של הילד: ילד אשר מחריב את סמכות הוריו (ובמקרים קיצוניים אף מכה אותם) מרגיש אשם וחווה את עצמו כרע ואת הוריו כחלשים או נעדרים; בניית הנוכחות ההורית והפסקת ההתנהגויות מעוררות האשמה מביאות גם לשיפור בתחושת הביטחון, הדימוי והערך העצמי. יחד עם זאת, אני לא שולל את הרווח העשוי להתלוות לטיפול פסיכולוגי בילד עצמו: אם הילד רוצה לשנות את התנהגותו ומביע רצון בטיפול, זו עשויה להיות חוויה טובה עבורו. במידה ולא רואים תוצאות אחרי כ-4 מפגשים, שווה לשקול שוב פנייה להדרכת הורים, במקום או בנוסף לטיפול. מעבר לכך, גם אם מחליטים לשלוח את הילד לטיפול פסיכולוגי, חשוב שהטיפול ילווה בהדרכה וקשר צמוד בין ההורים לבין המטפל: הדרכה מקנה להורים כלים להתמודדות עם קשיי הילד, ולא משאירה את כל ההתמודדות בידיו. ילד הסובל מפוביה, למשל, יפיק הרבה יותר תועלת מהטיפול אם הוריו יונחו כיצד לעזור לו להיחשף למושא הפחד ולא לעודד את חרדתו.