פסיכולוגיה של מחאה: על מוטיבציה ומאבקים חברתיים

צוות בטיפולנט

גלגלי המחאה - מה מניע אותנו?

השאלה מה מניע אנשים לצאת ולהפגין מתחילה בשאלה בסיסית יותר- מה מניע אנשים? מגוון גדול של תיאוריות פסיכולוגיות ניסו להסביר את ההתנהגות והמוטיבציה האנושית ולזהות את המניעים העומדים בבסיסה.

תיאוריות מוקדמות התמקדו בדחפים, צרכים ביולוגיים ונגזרותיהם כבסיס להסברת ההתנהגות (למשל, אנשים נכנסים לזוגיות מתוך צורך של סיפוק דחפים מיניים-אבולציוניים וכן מתוך צורך בתחושת ביטחון). בהמשך, התפתחו תיאוריות המדגישות גם את ההנעה של האדם להגשמת צרכים פסיכולוגיים, אך אלו הדגישו כי ניתן להתפנות אליהם רק לאחר שצרכים ביולוגיים בסיסיים מסופקים.

הפסיכולוג ההומניסטי אברהם מאסלו, למשל, הבחין בין מניעים של חסך, אשר קשורים באלמנטים החיוניים לקיומו והישרדותו של האדם, לבין מניעים של גדילה, המכוונים להעשרה ומתן תוכן לחיי האדם. לפיו, מניעי החסך הם צרכים ביולוגיים, צרכי ביטחון, צרכי שייכות וצורך בהערכה, ורק לאחר שאלו יתמלאו, ניתן יהיה להתפנות למניעי הגדילה המכוונים להגשמה עצמית.

מחאת האוהלים של 2011: דוגמה למאבק המונע מצרכים? 

הציניקנים בינינו יאמרו כי השגת דירה בת"א ורכישת עגלה איכותית ויקרה לתינוק רחוקים מאוד מההגדרה של "צורך בסיסי". עם זאת, אברהם מאסלו מציע כי בחברה המודרנית צרכי ביטחון, שייכות והערכה מתייחסים בין היתר ליכולתו של האדם להשתלב מקצועית וחברתית, לרכוש סטטוס חברתי, להקים משפחה ולהגיע להישגים אשר יזכו אותו בהערכה חברתית.

ביחס למחאת האוהלים, ניתן להגיד למשל כי עקב יוקר המחיה בישראל, לא רק שכבות האוכלוסיה אשר נאבקות על צרכים בסיסיים (כגון מזון, חימום, מגורים) חשו כי צרכיהן בלתי מסופקים. כך, גם צעירים אשר התקשו לממן גידול ילד, לרכוש דירה באיזור מתאים מבחינת סטטוס חברתי, ולעסוק בתחום תעסוקתי מספק (ולא רק רווחי) - חשו כי צרכיהם הבסיסיים בלתי מסופקים והיו מוכנים לצאת לרחובות. "על הדרך", מחאת האוהלים גם ענתה על הצורך בשייכות, כאשר היא הצליחה לאגד תחתיה מגוון אוכלוסיות, דעות ומאבקים שונים.

• כיצד לתווך לילדים את המצב הפוליטי-חברתי בישראל?

  
• שאלות ותשובות על
  התמודדות עם חרדה

  
• יש למי לפנות: עזרה נפשית ראשונית ומיידית

  

איך פתאום מתארגנת מחאה אזרחית?

כאשר אלפי אנשים יוצאים לרחובות במחאה בלי שהם שואבים את כוחם מהנהגה אחת ממוקדת או לפי התאגדות סביב סוגיה אחת ספציפית ובלעדית, נראה כי המניע המרכזי מגיע מכוחה של הקבוצה הגדולה, אשר הולכת ומתרחבת באופן הדרגתי.

היסטוריונים טוענים כי מהפכות של ממש מתרחשות רק כאשר שכבת אוכלוסיה משמעותית לוקחת חלק במחאה (בניגוד לחילופי שילטון או הפיכות שנעשו בחוג המעמד השליט בלבד), וכי מהפכות אלו מבוססות בדרך כלל על משברים מעמדיים ו/או כלכליים ממושכים, לעיתים אף לצד שחיתות שלטונית. במצבים אלו חש חלק ניכר מהאוכלוסיה כי "אין לו מה להפסיד" וכי הדרך היחידה לשינוי של ממש היא באמצעות מאבק אקטיבי.

מודלים אחרים מציעים כי מקורן של מחאות בגינן נובע מאינטרסים ו/או עקרונות אשר מורגשים כנמצאים תחת איום. לפי מודל זה, ככל שיותר אנשים מרגישים שהאינטרסים של הקבוצה ו/או העקרונות והערכים שלה מאוימים, כמו גם ככל שהרגש שהם מרגישים כלפי איום זה חזק יותר (למשל כעס), כך הם יהיו מוכנים יותר לקחת חלק במחאה כדי להגן על האינטרסים והעקרונות שלהם ו/או כדי להביע את כעסם.

תופעה פסיכולוגית חברתית נוספת המסבירה את מחאות היא ההדבקה הרגשית. הדבקה רגשית מתייחסת למצב בו רגשות עוברים מאדם אחד לשני, ובתגובה לעוררות הרגשית שחווה ה"מודבק", מתעצבות גם עמדותיו, תפיסתו והתנהגותו. בהקשר זה, ההתעוררות החברתית אשר מתרחשת במקומות שונים בעולם והצלחתם של מאבקים מסוימים במקומות אחרים, עשויים להוות גורם "מדבק" אשר מעורר אנשים במקום מסוים לחוש תסכול ומוכנות לפעול.

לצד גורמים אלו, משחקים תפקיד משמעותי במחאה גם הקתרזיס והפורקן הרגשי שמאפשרת המחאה: התסכול הנאגר בליבם וגופם של רבבות אנשים שעד כה נשאו בנטל מסוים אשר חיפש ביטוי ומוצא אותו בהפגנות הענק.

האם מי שיוצא להפגין פשוט משועמם?

אחת מתיאוריות ההנעה האנושיות, המכונה תיאוריית המצב האופטימלי/ תיאוריית העוררות האופטימלית, מציעה כי בני אדם מנסים לאזן בין העלאה והגברה של מתח/ עוררות לבין פריקתו. תחת תיאוריה זו, ניתן להגיד כי במצבי שגרה ושעמום, סביר להניח שגובר הצורך לקדם פעולות מעוררות או מגבירות את מתח. עם זאת, לא ניתן לתלות את כל ההסבר לקיומן של מחאות בשעמום, שהרי מצבים של מאבק והפגנה ללא ספק גם מעלים את מידת המתח והעוררות בפני עצמם. 

שאלה של עיתוי

חשוב לזכור שבכל מחאה יש גם שאלה של עיתוי - רגע ספציפי בהיסטוריה שמאפשר אותה. כך למשל, בישראל, סביר להניח שלא תפרוץ מחאה חברתית ענקית בימים של מלחמה ואיום בטחוני בולט, היות והעם צריך להיות פנוי לענייני קבוצת הפנים כדי להתארגן למחאה. פסיכולוגים חברתיים הוכיחו בעשרות מחקרים כי איומים חיצוניים הם אחד הגורמים המשמעותיים המלכדים קבוצות חברתיות. כאשר איומים אלו פוחתים, הצורך האקוטי בהתלכדות לשם הגנה פוחת, וחברי הקבוצה פנויים יותר לניהול עולמה הפנימי של הקבוצה, על המאבקים המלווים אותו.

כמו כן, ישנה שאלה של "נקודת הטיה" - ישנם חוקרים שאומרים כי רק כאשר מצטרפת למחאה מסוימת שכבת אוכלוסיה מבוססת יותר, כלומר דווקא הקבוצה שאיננה הראשונה להיפגע מן הסיבה סביבה המחאה מתארגנת, אז יכולה מחאה לצבור תאוצה ולהתפתח לכדי תנועה משמעותית ואפקטיבית.

האם מחאה היא כלי אפקטיבי להשגת מטרות?

ובכן, אחת התשובות שהמחקר הפסיכולוגי מציע לשאלה הזו היא כי זה תלוי באופי המחאה. חוקרים ערכו סדרת ניסויים בהם הם תיארו למשתתפים הפגנות שונות אשר נבדלו במוקד שסביבו מחו המפגינים אך גם באופי של ההפגנה - תיאורים מתונים (כמו למשל עצרת מחאה) ותיאורים קיצוניים יותר (למשל חסימת הכניסה למתקן הפלות תוך כדי צעקות על חולים שהגיעו, או השחתת מתקן ניסויים בבעלי חיים ושחרור החיות לחופשי).

על פני מחקרים, התוצאה הכללית שנמצאה הייתה כי אנשים פחות תמכו בתנועה מסוימת ופחות היו מוכנים להצטרף למאבק, כאשר המחאות היו קיצוניות יותר. השפעה זו נצפתה גם עבור אנשים שעמדותיהם הפוליטיות תאמו את את תנועת המחאה הספציפית שתוארה להם וגם עבור אלה שדעתם הפוליטית מתנגדת בדרך כלל לתנועה.

מקורות

Van Stekelenburg, J., & Klandermans, B. (2013). The social psychology of protest. Current Sociology, 61(5-6), 886-905

https://www.psychologytoday.com/intl/blog/ulterior-motives/202102/do-extreme-protests-affect-the-popular-support-movement

https://www.apa.org/news/podcasts/speaking-of-psychology/protest-activism