למה הפעוט מסרב להסתפר ואיך מתמודדים?

נירית אשכר טולקובסקי

מקרה לדוגמה: איתי לא רוצה להסתפר

איתי (שם בדוי) בן השנתיים ילד חמוד עירני ועליז. יש לו רעמה יפה של שיער שטני, ומדי פעם מאז הוא נולד, אמא הגר (שם בדוי), גזרה קצת את שיערו, בעיקר סביב לפנים כדי שהשיער לא יכנס לעיניים, לאוכל וכן הלאה.

למה לחכות עד גיל שלוש? היא לא מכירה את המנהג הזה, והיא רוצה לספר אותו על פי שיקול דעתה ומתי שצריך.

עד עתה הכול עבר בשלום, כאשר היה צורך היא הייתה מספרת אותו בדקות ספורות ולא הייתה שום בעיה, אבל אתמול איתי לא רצה. איתי עדיין איננו מדבר, ולכן לא לרצות אומר לעשות לא עם הראש, לבכות, לצעוק ולנסות ללכת למקום אחר. הגר הופתעה. בהתחלה בקשה מבן זוגה, אילן (שם בדוי), לעזור להחזיק את איתי כדי שלא יזוז, אבל הילד התקומם.

הגר ואילן הורים טובים, הם אוהבים מאד את איתי, ולא רוצים לצער אותו. ״אבל מה עושים?״ היא שואלת ״קיץ עכשיו, השיער גם גורם לאיתי להזיע, זה לא נעים גם לו, גם אם הוא לא בדיוק מבין עדיין סיבה ותוצאה״.

הוא שיתף פעולה כשהיה קטן יותר, מה השתנה?

הגר קבעה להיפגש איתי לשיחת ייעוץ, ״פגישה אחת או שתיים, בדרך כלל אנחנו ממש מסתדרים נהדר״, היא אומרת. הגר מספרת לי את הסיפור, היא מודאגת קצת. היא לא מבינה למה עד עכשיו לא הייתה בעיה לספר אותו ופתאום משהו השתנה. ״מה קרה?״ היא שואלת אותי, ״למה הוא כועס?״.

״אין מה להיות מודאגת״ אני מרגיעה את הגר, זה הגיל שהשתנה, זו האישיות שלו שמתפתחת, ובאופן ספציפי מתפתחת תחושת הנפרדות וכי הגוף שלו שייך רק לו. אם נחשוב על זה, הרי עד שילד גדל ההורים מטפלים בגוף שלו באופן חופשי, ללא כל מגבלות ובוודאי שללא בקשת רשות מהתינוק שרק נולד. אם לא נטפל בו, התינוק עדיין לא ידע לעשות זאת בעצמו.

את התפקיד של לדאוג לגופנו הילד לוקח באופן הדרגתי מן ההורים, תוך תהליך ממושך של למידה. אבל קודם לתהליך הזה ההבנה של הילד כי הגוף הזה הוא בעצם רק שלו! זו למידה חשובה ביותר.

שנים אחר כך אנו נתקלים בהיבטים של החיים בצורך ללמד ילדים, ברמה אחרת של מודעות עצמית, שאסור לאף אחד לגעת בגוף שלנו ללא רשות. סוג זה של למידה מתחיל אי שם בינקות כאשר השלב הראשון של הלמידה הזו הוא שהגוף שלי שייך רק לי.

אז לא לספר אותו. שואלת הגר? אבל הוא כל כך מזיע! את זה לא אמרתי, חכי רגע. חשוב לנו מאד תהליך הלמידה הזה, לכל הורה חשוב שהילד והילדה ישמרו על גופם שלהם, אבל תהליך זה לוקח שנים. התפקיד שלכם, הוא קודם כל להבין ולכבד את זה. לראות כשזה קורה ולאפשר לזה לקרות, גם אם לפעמים יש קצת צעקות והתנגדות.

אז מה לעשות כדי לספר אותו? מתעקשת הגר.

יש כאן עוד עניין חשוב לא פחות. הגר יודעת ואני יודעת שאם היא תספר אותו השיער שלו יצמח בחזרה. אנחנו יודעים שכולנו מסתפרים כל חיינו והשיער שב לצמוח והכל טוב, אבל איתי לא יודע את זה. מבחינתו אימו גוזרת חלק ממנו, משהו שהוא שלו, בגוף שלו, וזה יכול גם להפחיד. הספר השכונתי סיפר לי פעם שהביאו אליו ילד קטן להסתפר והילד כל כך בכה והשתולל שמאז הוא (הספר) לא מסכים לספר ילדים קטנים. למה לגזור שיער ולא לגזור חלק אחר מהגוף שלו? זו שאלה ממש מוזרה, אבל אולי בעיני הילדון זה איום על הגוף ובוודאי איום על האוטונומיה המתפתחת שלו.

לכן, הכול בנחת. תגידי לו שאת מבינה שזה קצת מפחיד, אבל תראה, אני גוזרת שיער גם לי ולאבא, תגזרי תלתל לעצמך, ולאבא, ותראו לו שזה משעשע, שהכול בסדר, תגידי לו שהשיער יגדל, תסבירי לו שזה מפריע בעיניים. תסבירי לו בשקט כל מה שבמחשבות שלך. הוא הרי מכיר אותך ואוהב אותך ולכן גם קרוב לוודאי שהוא יסמוך עלייך שהכול בסדר.

פיתוח האוטונומיה של הילד, פיתוח הכבוד לגוף שלו, להתפתחות שלו, אלו תהליכים חשובים. גם באכילה ישנם היבטים דומים. לא להכריח, חלילה ללא לדחוף אוכל לפה של ילד אם הוא לא רוצה, זו סוגיה נפרדת, אבל במבט מלמעלה זה הכול נמצא באותו תהליך של התפתחות הילד, הן מבחינת הבנת העולם סביבו ומקומו שלו בתוכו והן מבחינת תפיסת הגוף שלו והזכות לומר "לא".

• גיל שנתיים הנורא: איך מתמודדים?

  
• על הדרכת הורים

  
• למה הילד שלי משקר?

  

אז מה לעשות? לוותר?

אחרי שהבנו את ההסברים ל"לא" של הילד, צריך לזכור ולהבין כי גם ל"אני לא מוותר" של ההורה יש לא פחות, ואולי אף יותר, מקום חשוב. התפקיד שלכם, הוא קודם כל להבין ולכבד את זה. לראות כשזה קורה ולאפשר לפעולה החשובה לקרות, גם אם לפעמים יש קצת צעקות והתנגדות.

אנו נכנסים כאן ליקום רחב של בניין גבולות נכונים ובריאים עבור הילד. כי לצד הכבוד שאנו רוכשים לילד ולהתפתחות שלו, יש גם עולם וגבולות. הדרך ארוכה מאד עד שהילד יהיה אדון לעצמו, ועד אז אתם ההורים קובעים את הכללים בבית לטובתו ולטובת המשפחה כולה. אתם קובעים בסופו של דבר את הכללים.

אם צריך לספר אותו אז זה מה שתעשו, כי מחר הוא לא ירצה (ובצדק גמור מנקודת מבטו) לקבל חיסון או תרופה. הוא עדיין הילד ואתם ההורים. אתם יודעים מה טוב עבור ילדיכם. סמכו על עצמכם, כבדו את עצמכם כמו גם את ילדיכם, ותלמדו אותם לנהוג באותו אופן.

חשבו, האם אתם יכולים בעדינות להתעקש, או אולי אם לא הלך היום לנסות שוב מחר?

רובן הגדול של האימהות הן "אימהות טובות דיין" ("האם הטובה דיה" הוא מונח שהוטבע על ידי ד"ר דונאלד ויניקוט שהיה רופא ילדים שפיתח את תפיסתו הפסיכולוגית המעמיקה דרך תצפית קרובה בתינוקות והתפתחותם), ובראייה עכשווית של הגותו, אני מוסיפה כי גם רוב האבות הם ״טובים דיים״. גם אם טעיתם, זה לא נורא, בפעם הבאה בוודאי תתקנו. העיקר להקשיב לילד בסבלנות, לנסות להבין את המצוקה שלו וללמד להבדיל בין קושי לבין "סתם" עיקשות. ובשעת הצורך, פסיכולוגית מנוסה תמיד תשמח לכוון ולהסביר.

על הכותבת – נירית אשכר טולקובסקי

נירית אשכר טולקובסקי היא פסיכולוגית חינוכית בכירה ופסיכותרפיסטית. נירית היא בעלת קליניקה לנשים.