20.08.20
ד"ר תלמה כהן ותמי קויפמן
אחד התסריטים המאיימים ביותר עבור הורים הוא המחשבה על תקיפה מינית של ילדם.
פגיעה מינית מהווה משבר אישי ומשפחתי ודורשת מהנפגע ומבני משפחתו להיערך ולגייס משאבי התמודדות רבים בכדי למזער את השפעות התקיפה. תמי קויפמן, עובדת סוציאלית קלינית וד"ר תלמה כהן, פסיכולוגית ועובדת סוציאלית קלינית, מסבירות על תהליך ההתמודדות הראשוני עם תקיפה מינית וגילויה למשפחה.
הסוד, השתיקה והאפשרות לדבר
תקיפות מיניות מביאות למצוקה נפשית קשה ולמרות זאת, רק כ-30% מהנפגעים מדווחים על הפגיעה. ההסתרה וההתמודדות עם הסוד הטראומטי גובים מהנפגע מחיר נפשי כבד ומביאים לא פעם לתחושות בידוד, אשמה ובושה המתווספים להתמודדות הקשה עם האירוע הטראומטי עצמו.
לדבריה של דר' תלמה כהן, לנטייה להמנע מדיווח אודות תקיפה מינית סיבות רבות. חלק מהסיבות נובעות מתחושת בושה ואחריות ביחס לאירוע. כמו כן, רבים מהקורבנות השומרים על שתיקה חוששים מתגובה מאשימה, כועסת או תוקפנית מצד סביבתם הקרובה ואינם בטוחים שיקבלו את התמיכה הנדרשת. לעיתים יש פחד משתק מאיומי התוקף, או חשש פן הגילוי יביא לבעיות נוספות כגון סטיגמה או דחייה חברתית. כמו כן, לעיתים משמשת שמירת הסוד להגנה על התוקף במידה ומדובר באדם מוכר.
"ילדים צעירים", אומרת דר' תלמה כהן, "לעיתים קרובות אינם מודעים לזכויותיהם ולכך שנעשה להם דבר אסור. זאת במיוחד כאשר התוקף מתגמל את הילד ביחס מועדף, טובות הנאה וכדומה או מציג את המעשה כסוד משותף. מעבר לכך, צריך לזכור כי הנושא המיני נתפס כפרטי ואישי ביותר ובמקרים רבים אין סביבה שמזמינה לשיתוף בחוויות קשות – הסביבה הקרובה מעדיפה פעמים רבות להאמין ש'זה לא קורה לנו' וגורמים במערכות מטפלות, כרופאים ויועצים, אינם נוהגים לשאול כחלק משגרת הטיפול על אירועים לא נעימים שהתרחשו, מגע שלא ברצון הילד וכן הלאה".
יחד עם זאת, מדגישה דר' כהן כי גם במקרים בהם נפגעי תקיפה מינית בוחרים שלא לדווח על התקיפה באופן ישיר, הם עשויים לספר עליה באופן סמוי: פגיעה מינית יוצרת הצפה ובילבול אשר עשויים להתבטא בהתנהגות מינית מופרזת או משחקים מיניים בעלי גוון חרדתי, באופן שאינו מביע הנאה והסכמה. בנוסף, ילדים עשויים להפגין ידע מיני שאינו תואם את גילם ו"לספר" על הפגיעה באמצעות ציור, סיפור או התבדחויות אשר באופן שעלול לעורר חשד לגבי חשיפה למין באופן שאינו תואם את גילו של הילד. ילדים יותר מבוגרים עשויים להשאיר יומנים, מכתבים או מידע במחשב באופן שעשוי לעורר חשד לפגיעה או לניצול מיני. כמו כן, במידה וישנם סימנים פיזים, סימני נשיכות, שיפשוף או דלקות מרובות באברי המין חשוב לבחון האם מדובר בפגיעה מינית. ילדים החווים ניצול מתמשך מגיל צעיר עלולים להיות מנותקים חברתית, נטולי יוזמה וכבויים ולהרבות בחלימה בהקיץ.
על אף שבן המשפחה הנפגע הוא שמתמודד עם עיקר הקושי, גילוי הסוד למעגל המשפחתי הקרוב מביא להתרחבות השפעותיה של התקיפה. "פגיעה מינית", אומרת תמי קויפמן, "היא נושא טעון ביותר המערב שני נושאים רגישים – אלימות ומיניות. אלו נושאים מורכבים וטעונים עבור כולנו, כך שחשיפת הפגיעה המינית מעוררת חרדה לעצמנו ולאדם הנפגע כמו גם רגשות עזים נוספים המערערים את ביטחונה של המערכת המשפחתית כולה. רגשות שכיחים הם אשמה (איך לא שמרנו עליה? מה עשינו לא בסדר?), חרדה לגורל הנפגע/ת, בושה וכאב. כאשר הנפגע/ת מגלה את הסוד למשפחה רק זמן ממושך לאחר הפגיעה, מתעוררות גם תחושות קשות הנוגעות לתפקוד ההורי – איך לא הרגשתי? מדוע הילד לא בטח בי מספיק כדי לשתף אותי?"
גילוי הסוד ופניה לקבלת סיוע מהווים תהליך מורכב עבור רבים מנפגעי התקיפה המינית. "הנטייה הטבעית במקרים רבים", אומרת תלמה, "היא לנסות למחוק את האירוע מהזיכרון בכדי לא לפגוש את הזיכרונות והרגשות המכאיבים. מרבית הנפגעים חוששים מכך שלא יעמדו בסבל הנפשי, בכאב ובחרדה שמעוררים הזיכרונות. לכן, רבים מנסים להמנע מלדבר על האירוע או להתקרב לאנשים ומקומות המזכירים להם את הפגיעה. לצערנו, הרצון להתנתק מהאירוע הטראומטי דרך ניסיון להשכיחו מהתודעה נכשל בדרך כלל ומביא דווקא להגברת תחושת הפחד והניכור, לקשיים בין אישיים, לחוסר יכולת לחוות ולהינות מאירועים משמחים ולהתנתקות מהסביבה".
לאן פונים וכיצד מסייעים לבן משפחה שנפגע מינית?
למרות שהפגיעה המינית מלווה פעמים רבות ברצון להתנתק מזכרון האירוע, קיימים כיום מרכזי סיוע ומערכות תמיכה אשר עשויים לתרום להתמודדות: קיימים מענים טלפוניים לקבלת מידע, ליווי, הכוונה ויעוץ ראשוני ובמצבי חירום, כמובן, ניתן להיעזר במשטרה ובמד"א.
"ככל שפונים קרוב יותר לזמן התקיפה", אומרת תלמה כהן, "כך הטיפול יעיל וממוקד יותר ומונע סבל מיותר; עם חלוף הזמן, מעבר לסבל הנפשי, עלולות להצטבר בעיות נוספות המצריכות התייחסות".
לדבריה של תלמה, הצעד המשמעותי הראשון במסגרת טיפולי פגיעה מינית הוא תהליך של הערכה ואיסוף מידע: "חשוב לברר מה הם הקשיים העכשויים איתם מתמודד הנפגע, מה הם כוחותיו, משאביו הפנימיים והחיצוניים, מערכות התמיכה הקיימות וכן הלאה. כמו כן חשוב לוודא שהפונה לא נמצא בסכנה מיידית או חי תחת איומים; במידה והפונה הוא קטין אף חלה חוות דיווח לגורמים המתאימים. בהתאם לסוג הפגיעה, הקשיים המתעוררים, גיל הנפגע, מצבו הנפשי, מערכות התמיכה הזמינות עבורו וכן הלאה מותאם הטיפול: אם מדובר בפגיעה חד פעמית או תחומה בזמן, קיימת מערכת תמיכה משפחתית-חברתית טובה ויציבה ומצבו הנפשי של הנפגע אינו מצריך התערבות חירום, ניתן להיעזר בסוגי פסיכותרפיה בפורמט של טיפול קצר מועד המסייעים מאוד בהתמודדות עם סימפטומים של פוסט טראומה כגון פלשבקים, סיוטים, חרדה והימנעות. קיימות מספר שיטות טיפול קצרות מועד ויעילות לטיפול בטראומה (טיפול קוגניטיבי התנהגותי, EMDR, חשיפה ממושכת PE) אשר ממוקדות בסימפטומים הפוסט טראומטיים, מאפשרות עיבוד רגשי, רכישות טכניקות הרגעה עצמית, הבנה נכונה של מיניות, התמודדות עם רגשות אשמה ושינוי הפרשנות לאופן שבו הנפגע תופס את עצמו ואת חלקו באירוע שעבר. ההנחה היא שתפיסות עצמיות מעוותות כגון "זה הגיע לי" או "יכולתי למנוע את זה" יוצרות סבל ולמעשה מחלישות את יכולת התפקוד של הנפגע. במקרים בהם מדובר בפגיעה ממושכת יש בדרך כלל צורך בטיפול ארוך יותר הנוגע להשפעת התקיפה על יחסים בין אישיים כלל, כגון חוויה של קשר בינאישי כניצול, שיקום ובניית יחסי אמון, בניית קשר טיפולי חיובי, שיקום הערך העצמי ובניית מערכות יחסים בינאישיות חיוביות. אנשים שנוצלו מינית בצעירותם לאורך זמן, סובלים לעיתים קרובות מהתנהגויות מורכבות הדורשות מענה טיפולי. אלה כוללות התנהגויות אובדניות, דיכאון, פגיעה עצמית, הפרעות אכילה, שימוש בסמים ואלכוהול ובעיות בוויסות הרגשי".
מאחר והמערכת המשפחתית כולה מצויה במשבר לאחר גילוי התקיפה, טיפול משפחתי או יעוץ משפחתי עשויים להוות רכיב משמעותי בהתמודדות הנפגע והמשפחה כולה. "משפחות עשויות לתפוס את הפגיעה המינית ולהיות מושפעות ממנה באופנים שונים", מסבירה תמי קויפמן, "ויש להתייחס לגורמים רבים כדי להבין את משמעות הפגיעה עבור המשפחה. לדוגמא, לגורמים הנוגעים לטיב הפגיעה (חד פעמית או מתמשכת? על ידי זר או אדם מוכר?), משך הזמן שעבר מאז הפגיעה, מינו, גילו ומצבו של הנפגע וכן הלאה ישנה השפעה רבה. גם גורמים הנוגעים לאופי המשפחה כנטייה דתית, מוצא, מבנה המשפחתי וכדומה משפיעים על האופן בו נתפסת הפגיעה ולכן יש לקחת אותם בחשבון".
לדבריה של תמי קויפמן, יעוץ משפחתי לאחר גילוי הפגיעה המינית מספק הן תמיכה ומקום לעיבוד רגשי של המשבר והן הדרכה והכוונה בסיוע לבן המשפחה הנפגע: "הסיוע למשפחה מותאם לשלב בו נמצאת המשפחה בהתמודדות עם הגילוי. במקרים רבים הגילוי מלווה בחרדה אשר משבשת את השגרה היומיומית וביעוץ מכוונים לחזרה לרמת התפקוד הרגילה ולחזרה לשגרה נורמטיבית ככל האפשר. מעבר לכך, פעמים רבות מופיעות תפיסות ואמונות שגויים סביב התקיפה ובטיפול ניתן לזהותם ולהתמודד עמם. כך למשל, ניתן לסייע בהתמודדות עם אשמה קשה ("אם רק היינו עובדים פחות שעות היינו מונעים את זה"), האשמת הנפגע/ת, בושה אשר מונעת קבלת סיוע והגשת תלונה ועוד. בהתאם, היעוץ מספק גם מידע על תגובות אופייניות לפגיעה מינית והכוונה לאופן בו ניתן וכדאי לתמוך בנפגע/ת, ומסייע בזיהוי והבנת סימפטומים פוסט טראומטיים רגשיים והתנהגותיים".
למרות שסיוע מקצועי עשוי לתרום בצורה משמעותית ליכולתה של המשפחה להתמודד עם המשבר הנלווה לגילוי הפגיעה, תמי קויפמן מצביעה על מספר עקרונות בסיסיים אשר עשויים לסייע: "כאשר ילד/ה או נער/ה רומזים על פגיעה באופן ישיר או עקיף (משחק, הומור), חשוב לגלות קשב ועירנות גם אם קשה לדמיין שהפגיעה אכן קרתה ולהעביר מסר של אמון ותמיכה. חשוב לזכור כי גם במשפחה החמה והתומכת ביותר חשיפת הסוד מעוררת חרדה ולכן יש להמנע מהאשמות על השתהות בגילוי, לשבח את הבחירה לספר ולשקף לנפגע את הבנתנו לקושי שלו לדבר. צריך לקחת בחשבון שלפעמים הנפגע מספר על האירוע באופן חלקי וקטוע וחשוב לאפשר זאת באופן שמזמין שיחה רגשית אך מבלי להפעיל לחץ ולשאול לפרטי פרטים. מעבר לכך, למרות הקושי שבהתמודדות עם הגילוי חשוב שלא להפגין חרדה וזעזוע, אשר יכולים להביא להסתגרות מחודשת וחשש של הנפגע להכביד".
היכנסו לקריאה נוספת אודות תקיפה מינית
על המטפלות: ד"ר תלמה כהן, תמי קויפמן
ד"ר תלמה כהן היא פסיכולוגית ועובדת סוציאלית קלינית אשר מתמחה בטיפול בנפגעי/ות תקיפה מינית ומנהלת עמותת אחת ואחד מאיתנו לנפגעי אלימות מינית.
תמי קויפמן היא עובדת סוציאלית קלינית (M.S.W), פסיכותראפיסטית, (טיפול דינאמי ממוקד), מטפלת משפחתית ומנחת קבוצות.
