05.05.19
צוות בטיפולנט
על אובדן שקשה לעכל ואשמה
דן (כל השמות בכתבה בדויים) משוחרר מצה"ל מזה 10 שנים. את שירותו הצבאי הוא ביצע בין 2001 ל-2004, והשתתף במבצעים רבים שהתקיימו בשנים אלו בתור חייל ביחידה מובחרת. באחד המבצעים חברו הטוב בן, ששרת איתו מיום הגיוס של השניים, נהרג, כמה מטרים לידו. לאחר מותו של בן, דן היה שבור. הוא לא הפסיק לחלום ולראות תמונות ממותו של בן. כשהיה ער כל רעש קל הבהיל אותו והזכיר לו את הקרב בו בן נהרג, כמו גם קרבות אחרים בהם השתתפו יחד, ובעיקר - הוא חש אשמה אדירה על כך שהוא יצא כמעט ללא שריטה מאותו הקרב, בעוד שבן נהרג.
זיכרונות חודרניים, דריכות ובעיות תפקוד
שוב ושוב, במהלך הימים והלילות, הוא שיחזר בראשו את מהלך אותו הקרב, חשב מה היה יכול לעשות באופן שונה והאשים את עצמו בפחדנות בשל כך שלא הלך לפני בן באותו היום, דבר שהיה ללא ספק מוביל לחילופי תפקידים - הוא היה נהרג במקום בן. עד לשחרורו, כל עוד שהה ביחידה בה שירתו ביחד, הצליח דן לתפקד. הוא לא ישן כמעט והיה עצבני ודרוך בכל עת, אבל בכל זאת - הצליח לשרוד את חצי השנה שנשארה לו עד לשחרורו.
הימנעות ממה שמזכיר את האירוע הטראומטי
אך לאחר השחרור דן התכנס בביתו. הוא הרגיש שאינו יכול לחגוג את השחרור ללא חברו הטוב, ולא לטוס לחופשה שלאחר צבא - אותה תכננו יחד. הוא נכשל בראיונות עבודה כי היה עייף ועצבני, וכמעט בכל פעם שיצא מהבית משהו הזכיר לו את אותו הקרב: אופנוע שיצר צליל פיצוץ, הירקן שאמר מילה בערבית, צליל הצלצול בבית הספר הקרוב לביתו וחיילים שעברו ברחוב היו רק חלק מהדברים שהוא ביקש להימנע מהם כשהחליט לנסות לצאת מביתו כמה שפחות.
פוסט טראומה: קיפאון בזמן
את דן פגשתי כשהיה כבר בן 30. נדמה היה לי שהזמן קפא בחייו מעת שחרורו ועד היום. במשך עשור הוא מיעט לצאת מביתו, לא הצליח למצוא עבודה ולהחזיק בה יותר מחודש, זאת למרות שהיה אדם מבריק. הוא לא יצר אפילו מערכת יחסים אחת ונפרד מחברתו בעת הצבא כחודשיים לאחר השחרור. עשור לאחר אותו הקרב הוא הריץ בראשו אותו שוב ושוב - אם מרצון ואם מתוך תחושת כורח, בכל פעם כאשר משהו בסביבתו הזכיר לו את הקרב בו בן נהרג. עם השנים התווספו עוד ועוד דברים מהם ניסה דן להימנע, על מנת להוריד את רמות החרדה, האשמה והזיכרונות - הוא הפסיק ללכת ליד בית הספר על מנת שלא לשמוע את הצלצול ובהמשך עבר דירה, הוא כמעט שלא יצא מביתו, הסתובב עם אוזניות ברוב הזמן על מנת שלא לשמוע רעשים מהסביבה, כמעט שלא ישן והיה גולש בלילה באתרים שונים על מנת להפחית את שעות השינה ולהימנע מסיוטים.
כמה ימים אחרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ולפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה נפגשנו. דן סיפר לי על החשש האדיר שלו מפני שתי הצפירות ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ועל כל מה שעשה על מנת להימנע משמיעת הצפירה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. "את מבינה, הצפירה מזכירה לי את שדה הקרב, את האזעקות המזהירות מפני המרגמות. ביום השואה אני יכול להימנע מהן. אבל ביום הזיכרון... אם אמנע מהן זה אומר שאני לא מכבד את זכרו של בן. גם ככה אף פעם לא הייתי מסוגל להגיע לטקס לזכרו. אז לפחות אעמוד לזכרו בצפירה. אבל הצפירה - היא בלתי נסבלת. כבר היום, יומיים לפני, אני מרגיש את הלב שלי פועם בחוזקה, קשה לי לנשום, הידיים שלי מזיעות. אבל בזמן הצפירה? זה כאילו כל הגוף שלי הופך להיות בתוך שדה הקרב. אני ממש רואה את בן נפצע, אני שומע את השריקה והפיצוץ של המרגמה ואת הדופק שלו הולך ונעלם כשאני מחזיק אותו ומנסה להגן על שנינו מפני פגיעה נוספת. מנסה לעצור את הדם אבל לא מצליח... גם עכשיו, כשאני מספר לך, זה כאילו אני שם..." כאן הוא עצר וניסה להתנער מכל מה שסיפר. הוא הזיע והתנשם כאילו רץ כמה קילומטרים. אחרי כמה דקות המשיך: "כל שנה זה אותו הדבר - בערב ושוב בבוקר. כל שנה אני מחליט שבשנה הבאה אני לא אעמוד בזה, ובכל זאת בשנה שאחר כך, אני מחליט שאני לא יכול להיכנע שוב לפחדנות שלי כמו אז בקרב. אני לפחות חייב לו את זה".
לצאת מקרב "בלי שריטה" נראית לעין - לא מעיד שאין סבל נפשי
המפגש עם דן הוא מטלטל. בערב יום הזיכרון אני חושבת על הוריו של בן, שלא יודעים דבר על חייו של חברו הטוב של בנם, ועל כך שהוא כמעט הפסיק לחיות מאותו היום, שכן הוא אינו מצליח להביא עצמו לפגוש אותם מרוב חרדה ואשמה. אבל לא פחות אני חושבת על כך שאין יום בשנה שבו אנו חושבים, מתייחדים ועושים למען כל אותם החיילים שנשארו בחיים, אך נושאים את פצעי שירותם הצבאי - הפיזיים ו/או הנפשיים. הפצע של דן אינו מאפשר לו להמשיך בחייו - הוא אומנם יצא "ללא שריטה" פיזית מהקרב, אך הפרעת פוסט טראומה קשה ממנה הוא סובל, כמו גם אשמת ניצולים חמורה, הן פצעי הקרב לא פחות מפצעים פיזיים אחרים.
אפשר וחשוב לטפל בפוסט-טראומה!
את הפצע של דן אנחנו יודעים היום שניתן לאחות. הצלקת תישאר, הוא לעולם יישא עמו את זכרונו של בן ואת הזיכרונות הקשים מהקרב ההוא והעשור שעבר עליו לא ישוב. אך הפרעת פוסט טראומה ניתנת לטיפול כיום.
דן אינו היחיד שסובל מהפרעת פוסט טראומה - הוא אינו היחיד שיום הזיכרון מעלה בו את הפצע הנפשי הקשה, עמו הוא נאלץ לחיות מדי יום. ברגעי יום הזיכרון אני נזכרת ברבים נוספים: הקצין שנהג בג'יפ שעלה על מוקש והצליח לשרוד למרות פציעתו האנושה, החיילת הצעירה שחוותה תאונת דרכים קשה במהלך שירותה הצבאי, החייל שלחץ על ההדק בפקודה והרג אדם חף מפשע, ואינו יכול לשכוח את מראה פניו ולהפסיק לחוש רגשות אשם מייסרים. לפוסט טראומה ישנן פנים רבות, היא יכולה להתבטא באופנים שונים, בשל טראומות שונות, אך תמיד ההפרעה סובבת סביב זיכרון וחוויה מחדש של חוויות טראומטיות. אנא - ביום הזיכרון הזה, לצד זכר הנופלים, זכרו את הפצועים - בגוף או בנפש. אם פציעתם התרחשה בקרב או מחוץ לו. פקחו עיניים סביבכם ובדקו האם הם עדיין סובלים. אם הם מראים תסמיני הפרעת פוסט טראומה, דיכאון או חרדה - זכרו כי ניתן למצוא להם מזור, וסייעו להם לגשת לטיפול.
