כשהילד מטפל בהורה: השפעות רגשיות

צוות בטיפולנט

תקציר כתבתה של Stacy Lu, Monitor of psychology

הדבר המרכזי אותו ק' זוכרת מילדותה הוא הטיפול באביה, אלכוהוליסט אשר חלה לבסוף בסרט הכבד. היא סייעה לאמה להאכיל אותו, להלביש אותו, לתת לו את התרופות המתאימות ולטפל באחיה הצעיר. כמו כן, היא טיפלה בחשבונות וסייעה בעבודות בית שונות. בדיעבד, היא מתארת כי לא חשה כי היא מטפלת באביה אלא בעיקר שהיא מסייעת לאמה מתוך מחשבה ש"זה מה שאני צריכה לעשות, כולם עושים את זה".

ק' היא אחת ממאות אלפי הילדים האמריקאים אשר ממלאים באופן יומיומי חובות של טיפול בקרוב משפחה: סקר שנערך בארצות הברית מצא כי בשנת 2005, לפחות 1.3 מיליון ילדים אמריקאים בגילאי 8-18 סייעו בטיפול בקרוב משפחה חולה או מוגבל. 72% מילדים אלו סייעו בטיפול בהורה או סב/תא ו-11% מהם באח או אחות. עם זאת, ההערכה היא כי מספר זה גבוה בהרבה בפועל, מאחר ונכון לשנת 2012 היו רשומים 6.1 מיליון ילדים כבעלי הורה בעל מגבלה. הסיבה לכך היא שכיום אנשים המתמודדים עם מחלות ומגבלות שונות נשארים בבתי החולים הרבה פחות מששהו בהם בעבר, ואף יכולים להמשיך לחיות במשך זמן רב גם במצבים רפואיים קשים וכרוניים.

הטיפול שמעניקים ילדים אלו לקרוב משפחתם המוגבל נותר פעמים רבות "בלתי נראה": הן הילד והן ההורה תופסים אותו כמובן מאליו והכרחי, ובפרט כאשר הוא תואם את נורמות החברה בה הילד גדל. פסיכולוגים מניחים שלא ניתן לשנות את נסיבות החיים המחייבות חלק מהילדים למלא תפקיד "טיפולי" בילדותם, אך שהכרה בתפקיד זה ובמשמעותו, ומתן תמיכה מתאימה יכולה למלא תפקיד משמעותי. למעשה, פסיכולוגים מציעים כי תמיכה והכוונה מתאימה יכולה לגרום להבדל בין חווית הטיפול בהורה כחוויה הבונה יכולות אמפתיה וחוסן נפשי לבין חוויה הפוגעת בבריאות הנפשית וגורמת לקשיי הסתגלות.

ילדים בסיכון?

גוף הולך וגדל של מחקרים מצביע על האופן בו טיפול בהורה יכול להשפיע על ילדים ומתבגרים. כך, למשל, בסקר שנערך בארצות הברית נמצא כי ילדים שטיפלו באופן קבוע בקרוב משפחה היו בסיכון כפול לביצוע ניסיון אובדני, ובסיכון גבוה יותר לשמש קורבן לבריונות מצד ילדים/מתבגרים אחרים. טיפול זה כלל בדרך כלל סיוע להורה באכילה, הלבשה וטיפול בפצעים, ליווי הורה לרופאים ומתן תמיכה רגשית וליווי חברתי. במרבית המקרים הילדים הקדישו לטיפול בהורה כשעתיים וחצי בימי לימודים וכארבע שעות בסופי השבוע.

מחקר נוסף, שנערך באוסטרליה, מצא כי עצם קיומו של אדם חולה במשפחה מגביר את הסיכון של הילד לקשיי הסתגלות, כאשר הסיכון גדל ככל שהילד נדרש לרמות גבוהות יותר של טיפול בהורה. מחקר זה מצא גם כי חובות הטיפול נוטות להיות אינטנסיביות יותר כאשר מדובר בטיפול בהורה ולא בקרוב משפחה אחר. מחקר אחר מצא כי טיפול בבן משפחה מגביר את הסיכון לכך שהילד יחווה נסיגה חברתית, ירידה בהישגים הלימודיים, מתח, בעיות רגשיות ובעיות פיסיות.

בעיה שכיחה נוספת איתה מתמודדים ילדים-מטפלים היא בידוד חברתי הנובע מתחושת הייחודיות שלהם: הילד חש כי הוא הילד היחיד שנותר ער במשך כל הלילה עקב כאבים של סבו או התנהגות לא הולמת של אביו השיכור ברחוב, ותחושת בידוד וייחודיות זו עשויה להקשות עליו להשתלב מבחינה חברתית. כמו כן, ילדים המטפלים בקרוביהם עשויים לחוות רמות גבוהות של חרדה סביב ביצוע הטיפול כראוי וסביב העתיד: האם אני מטפל בהורה שלי מספיק טוב, כך שישאר בחיים? האם ההורה שלי עומד למות? מה יקרה לי?

חוויה חיובית מול חוויה שלילית

לצד הסיכון הרגשי בו מצויים ילדים המטפלים בקרובי משפחותיהם, מחקרים מצביעים גם על הרווחים החיוביים שעשויים להיות לטיפול מסוג זה. רווח משמעותי מרכזי הוא חיזוק היחסים המשפחתיים. הטיפול בקרוב משפחה מחזק את תחושתו של הילד כי הוא בעל תפקיד משמעותי בעולם וחוויה זו עשויה להיות מחזקת ובריאה ביותר.

בסקר שנערך בקרב 100 צעירים בני 10-25 אשר טיפלו בקרובי משפחה נמצא כי מרביתם העידו על כך שהטיפול גרם להם להיות יותר סבלניים ונעימים לאחר, ולבחור במטרות חיים אותם תפסו כחיוביות ומשמעותיות יותר. אם זאת, נמצא כי האפשרות או היעדר האפשרות לבחור בטיפול בקרוב המשפחה מילאה תפקיד משמעותי בהשגת רווחים אלו ובתחושת הסיפוק הכללית: ילדים וצעירים אשר חשו כי אולצו לטפל בקרובי משפחתם נטו לדווח על רווחים אלו פחות מילדים וצעירים אשר חשו כי בחרו לקחת חלק בטיפול. מעבר להיבטים אלו, מחקרים מצביעים גם על השפעתן המשמעותית של תכונות אופי. כך, למשל, נמצא כי נטייה לאופטימיות מנעה או צמצמה את ההשפעות השליליות של הטיפול בקרוב משפחה בילדות, וקושרו גם לדיווח מופחת על סימפטומים של דיכאון ועל תחושה גבוהה יותר של סיפוק מהחיים בבגרות. היבט משמעותי נוסף נוגע לקשרים החברתיים, ובפרט לקשרים חברתיים עם בני קבוצת הגיל: היכולת לדבר על הטיפול בקרוב המשפחה עם חברים בני קבוצת הגיל נמצאה כמנרמלת את החוויה ולכן גם כמסייעת בהתמודדות.

בהתאם לנתונים אלו, תכניות התערבות אשר כללו מגעים חברתיים (חוגים, מחנות) בהם התאפשר דיבור פתוח על חוויות הטיפול בהורה נמצאו כמהנות ותורמות ליכולת ההתמודדות של הילדים. תוצאות אלו מצביעות על חשיבות ערנותם של אנשי חינוך למצבם וצרכיהם של ילדים עם קרובי משפחה מוגבלים.