לנכוח בתוך גופנו, עם אחרים ובעולם: מחשבות על הסרט "לזרום עם זה"

עדי כהן

ראיתי לאחרונה את הסרט האיטלקי המקסים "לזרום עם זה" (Lasciati Andare). אין הרבה סרטים שגורמים לי להתגלגל מצחוק, והנה מצאתי את עצמי מחזיקה את הבטן, ופורצת בצחוק לא מרוסן. לסרט יש קסם רב, פסקול ממכר, ותסריט שנע בין פרויד לפרודיה.

פסיכואנליטקאי שלא מאמין בשינוי?

אליה, פסיכואנליטקיאי יהודי בגיל העמידה, לא מאמין שאנשים יכולים להשתנות. המטופלים שלו שוכבים על הספה, כשהוא יושב למראשותיהם. הם מספרים את מצוקותיהם שוב ושוב, והוא מקשיב ומהנהן במקרה הטוב, או זולל קינוחים ממותקים בסתר ונרדם במקרה הפחות טוב. המטופלים של אליה (ובכלל האנשים בחייו) צמאים לקשר איתו, ומנסים להתקרב אליו בדרכים מגוונות. שואלים משהו אישי אודותיו ומיד ננזפים. מחפשים קשר עין איתו בתוך הסטינג כמעט בלתי אפשרי, ושבים לבהות בחלל החדר בלית ברירה. אליה גר בשכנות לפרודתו, שממנה לא התגרש משיקולים כספיים, לא הולך לבית הכנסת עם חבריו, ומרבה לריב עם השכנה שמכפיפה אותו למעלית כשרה לשבת.

כשהגוף של הפסיכואנליטיקאי "מתחיל לדבר"...

האירוע המניע של העלילה הוא ביקור אצל הרופא, בו מתבשר שמדד הסוכר שלו גבוה, והוא בסכנה לפתח סכרת. אליה, שבז לאנשים שמקדשים את גופם ומעזים ללכת רחמנא לצלן לחדר כושר, מוצא את עצמו נשמע להוראת הרופא להכניס פעילות גופנית לחייו. כך, אליה פוגש את קלאודיה, מאמנת כושר צעירה ואנרגטית, אם חד הורית עם שיפוט לקוי בבחירת גברים. הקשר הנרקם בין שניהם הוא הזוי, מעניין ובעיקר- מרפא עבור שניהם. יש בסרט שילוב של אמיתות אוניברסליות נוגעות ללב על בדידות ועל האופן בו העבר שלנו מנהל אותנו, יחד עם סגנון קופצני ואלמנטים של פארסה. המסר שמפעם בסרט בעיני הוא האפשרות להשתנות דרך תנועה ערה בחיים, להתפתח דרך טעויות ועשייה ולא דרך דיבור והבנה בדיעבד, ובעיקר- שקשר ביניאישי הוא הדבר המרפא, ולא הדיבור השכלתני על...

ההזדמנות במסווה של משבר רפואי

כפסיכולוגית רפואית, הסרט זימן לי צפייה מעניינת במיוחד. בעיני, ניתן לראות בסרט דוגמא למצב בו משבר רפואי יכול להיות הזדמנות לשינוי וצמיחה, ולהדגים כיצד כלילת התייחסות לגוף הפיזי (דרך האימון כושר) בחיים, מאפשרת אינטגרטציה גוף-נפש, שתורמת לחיוניות. כמו כן, יש בו היבטים אקזיסטנציאליסטים שמדגישים את הבידוד הקיומי ההכרחי, לצד לקיחת אחריות, וחשיבות של קשרים בינאישיים. הסרט גם שילב היבטים התנהגותיים- החשיבות של חשיפה לחיים, של עשייה בפועל, של עשיית העבודה הטיפולית בתוך החיים ולא כמובלעת רק בחדר-הטיפולים.

על כוחו המרפא של קשר

קלאודיה אינה מטפלת באליה בצורה רשמית, אך גם הוא וגם הצופים מבינים- הקשר עימה, החשיפה לגופניות שלו דרך האימון כושר, החשיפה למגוון מצבים (חלקם לא פחות ממטורפים) היא בגדר טיפול עבור אליה. הוא מבין לראשונה בחייו איך הוא משפיע על אחרים, כיצד הוא נתפס, וגם מרחיב את המנעד ההתנסותי שלו. אליה לא עובר מטמורפוזה, עדיין נשאר אינטלקטואל וקמצן, אך הוא מגלה בתוך עצמו חמלה ותשוקה.

לא כדאי להסיק מסקנות מהסרט על טיפול נפשי!

האם ניתן להסיק מסקנות כלשהן לגבי טיפול נפשי מתוך הסרט? לא ממש. עמדתו של אליה היא מאוד אורתודוקסית וסטראוטיפית ולא מייצגת מטפלים עכשווים בצורה נאמנים. כמו כן, עולים לא מעט היבטים של מקצועיות ואתיקה שלא נשמרת, שעשו לי חריקות בלב.

להתחבר פנימה - לעצמנו, והחוצה - לאחרים ולעולם

הטיפול האמיתי בסרט כלל לא מתרחש בחדר-הטיפולים כאמור אלא זה הטיפול של המטפל בעצמו, והוא החיבור שלו לעצמו בתוך קשר. לתפיסתי, טיפול פסיכולוגי נועד לסייע למטופל להתחבר למשאבים שלו, לחבר בין היבטים גופניים ונפשיים, ולהגביר את היכולת שלו לנכוח בעולם ובקשר. כדי שטיפול יהיה יעיל למטופל, על המטפל לנכוח בעצמו בחייו ובגופו. בסופו של דבר- מטפלים, מטופלים, כולנו בנויים אותו דבר- אנחנו נזקקים להיות אנחנו בתוך קשרים ולחיות בתוך העולם, שמשלב גם חשיבה ודיבור, אבל בהחלט גם חוויה ועשייה. אם כי אליה בסוף הסרט לוקח חופשה מלהיות פסיכואנלטיקאי, יש להניח שכשיחזור, הוא כבר יטפל במטופליו אחרת.

על הכותבת - עדי כהן

עדי כהן, פסיכולוגית רפואית, בעלת הכשרה בתרפיה מוכוונת-התמקדות, ולאחר סיום התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. עובדת לפי מודל של טיפול אינטגרטיבי תוך תשומת לב למרחב בין המילים לגוף בטיפול נפשי. מטפלת במרפאה הפסיכולוגית ובקליניקה פרטית בתל-אביב. עורכת מדעית בבטיפולנט.