13.06.16
ד"ר ניצה ירום
כולם רוצים להיות הורים, אבל ההורות היא משימה לא פשוטה בעלת השלכות כבדות משקל. לכן יש מה ללמוד.
רבות נכתב ונאמר על מה שקרוי "יחסי הורים-ילדים". אלא שהשיח ההורי והייעוץ לגביו חסרים את ההבנה לגבי השיח הנדרש בתקופתנו בין הורים לילדיהם. כיום נדרשת הבנת רוח הזמן, ולא ניסיון למחזר מושגים שהיו תקפים בחנוך ילדים בעבר. ניסיון לשיקום של ה'סמכות ההורית' לפי דגם תרבות העבר של יחסים היררכיים בין הורים וילדים, תרבות שהתאפיינה בהכתבה, פיקוח וקשיחות - הוא כיום אחיזת עיניים ובלתי אפשרי ליישום.
עולמנו משתנה, המהפכה הטכנולוגית-דיגיטלית משפיעה על היחסים המשפחתיים הדמוקרטיים. מתפתחים ילדים בעלי אופק פתוח ועצמאי, ויכולות לבטא את קולם, את דעתם ואת רצונם.
תפקיד ההורה והמחנך הוא לסייע להם כשנדרש ומתבקש, תוך כיבוד סמכותם ורוחם, מבלי להתיימר לשלוט. חשוב שהוא יהיה מסוגל לחוש סיפוק ואחריות בתפקידים אלה, גם אם הוא פחות מתמצא מילדו בתחומים מסוימים.
הילדות וההורות בזמננו ובעתיד הנראה לעין מטילות תפקידים אחראיים ומלאי סתירות. קיים מרחב חופשי לילדות והתבגרות, וגם ההורות משוחררת יותר מכבלים של היררכיה וסמכות. אולם מההורים נדרשת אחריות שלא נדרשה בעבר, כשהסביבה הממשית הייתה בטוחה יותר.
כיום העולם הצרכני והסביבה הויראלית פלשו לחיי הפרט, והם מציגים אפשרויות וסכנות שעדיין לא מובנות דיין. המרחב המשפחתי החופשי המשותף מוליד גם נטייה להתערבבות מוגזמת בין הדורות, אובדן גבולות וחוסר אונים אצל שני הצדדים. ההורים כיום מדגישים את עצמיותו של הילד ("אני מחליט עלי") ושואלים אותו לדעתו, אך בד בבד הם מנסים לעצב אותו לפי ציפיותיהם ולפי תווי תקן חברתיים. עבור שני הצדדים המרחב החופשי חשוף ללחצים סביבתיים ושיווקיים, המולידים לחץ להורות כסוג של צרכנות ולפתרונות המגיעים אלינו כטיפים והוראות הפעלה. השפע הופך בקלות לסוג של כניעה נורמטיבית וצמצום עצמי למתן שירותים לילד, בעוד שנדרש שיקול דעת אישי.
הצורך בהבנת הפער הנפשי-תודעתי בין הדורות והצורך לשיתוף פעולה ביניהם הוא שהנחה אותי לכתוב את ספרי "מצפן להורות ראויה: מדריך לשיח הבין-דורי", כדי להציע להורה מצפן להתנהלותו, כוון ומצע למחשבה על ההורות, הילדות וההתבגרות בזמננו - יותר מאשר מאגר של עצות פרקטיות.
עצות פרקטיות הן 'רשתות ביטחון' מדומות, הן מנשלות את ההורים משיקול הדעת ומאמון ביכולותיהם, בעוד שהם מסוגלים ללמוד לסמוך בהתנהלותם ההורית על שיקול דעתם ועל דעת שותפיהם למסע - הילדים הראויים שלהם. אני רותמת לכך את ניסיוני והתבוננותי כפסיכולוגית וכפסיכואנליטיקאית שמדריכה שנים רבות פסיכולוגים המטפלים בילדים ובמתבגרים ומדריכים הורים, לשם האתגר שנדרש לעדכון ההורות כיום.
איך אפשר להפוך הורות לאתגר והזדמנות לשינוי אישי?
באמצעות פיתוחו של מצפן הורי מתאפשרת התנהלות הנדרשת מהורה בזמננו. שינוי מהדפוס ההורי המקובל של "חיפוש פתרונות" - לדפוס של "בדיקת שאלות על הקשיים". ההורים הם אנשים אינטליגנטיים ובעלי יכולות בתחומים רבים, יתכן שהם זקוקים פה ושם לטיפים. אולם העמדה הכללית בסיוע להם צריכה לאפשר להורה לבחון את קשייו: איפה הוא מתקשה עם ילדו ואיך ינסה להבין ולגבש את קולו הפנימי ואת התנהלותו עם ילדו האורייני. במובן זה ההורות היא גם אתגר והזדמנות לשנוי אישי, לא רק מקור לעומסים ודאגות. הורות בכללה היא תפקיד אחראי ותובעני, היא אינה עיטור כבוד חברתי. להיות הורים בזמננו זה מסובך משום שנוצרו נסיבות חיים והתנהלות שונות מבעבר.
הורות היא פעולה חברתית שיש בה שותפים טבעיים: הילדים עצמם, בני הזוג, הסבים והסבתות, המורים ומערכת הגן, בית הספר והקהילה - אתם צריך להיות מסוגל לשתף פעולה. מסתבר ששיתוף פעולה איננה פעולה קלה, למרות שמבחינה הגיונית היא מקובלת על הכול. במציאות היומיומית אנחנו נשלטים על ידי חרדות ואינטרסים.
האחריות לאדם אחר, חסר אונים ותלוי בהורה, מולידה את החובה לעשות זאת נכון.
קיים חשש שאני 'אמחק' בהתערבבות המשפחתית-הורית-זוגית - ושהצרכים שלי והקול שלי יבלעו לכאורה בשירות למען האחר, קיים גם חשש שאשחק ואותש בתהליך תובעני זה.
אם אהיה מסוגל לכבד את הפרטנרים שלי ולהקשיב לעמדות ולמגבלות של עצמי כהורה - יקטן הצורך לשלוט ותעלם הבחירה המדומה של 'או (אני) או (אתה)', לטובת מרחב משותף לכל חברי המשפחה (והקהילה).
מאגר החרדות שלנו בענייני ההורות ניזון מהמודלים ההוריים שהיו לנו בעבר ושאותם הפנמנו - מהדברים שהם הזהירו אותנו לגביהם במילים ובפעולות מתוך העולם של אתמול. כיום אנו ניצבים מבולבלים מול ריבוי אפשרויות, סכנות ופיתויים של עולם ההווה. רוח העבר שהפנמנו - מפריעה בדרכנו. אם נרגיל עצמנו להתבונן בה ולא לפעול אוטומטית מתוכה - נצמח כאנשים וכהורים ראויים ומעודכנים.
איך מתמודדים עם "ילדים מסוג חדש"?
ההורה נדרש לספק הגנה נאותה וזמינה לגוף ולנפש של הילד והמתבגר שלו במציאות של נגישות טכנולוגית, של שיח בין-דורי ושל ריבוי אפשרויות וסכנות סביבתיות הניצבות בפני ילדים, בעוד תחושת הביטחון של ההורה לגבי סמכותו ואחריותו התערערה. ההורה עלול להפוך לחברי ומרצה, או להתנתק - ולאמץ פתרונות שרירותיים מחמת תחושת חוסר אונים. כאשר הוא לא יודע, למשל, כיצד יגן על בתו הצעירה המצלמת עצמה חשופה באינסטגרם או כיצד יגן על בנו או בתו שיוצאים לבלות עם חבריהם. לפיכך זקוק ההורה של זמננו למצפן כדי להתכוונן בתוך הסבך האישי-התרבותי הזה. נכונות לבחינה אישית של קשיים וכיבוד סמכותו של הילד כיום הם הבסיס לפיתוח מצפן להורות ראויה - פיתוח היכולת לתת אמון בילד הראוי, לתמוך בו, לקיים אתו דיאלוג ולהתנהל אתו באחריות בו-זמנית. ההורה העכשווי הוא ישות בוגרת ואחראית, שצריכה לנווט תוך ביטוי עמדותיה ודאגתה, מבלי להתבטל או להשתלט.
אין ספק שמשפחה היא המוסד הוותיק ביותר בהיסטוריה והרווי אמוציות ביותר: מעורבים בה תלות הדדית ורגשות עזים של אהבה וזעם, הן במציאות והן בתיאוריה. הוגים מרכזיים דנו בסוגיות כיצד לתעל מיניות, תוקפנות ותחרות במשפחה, בהבנת שנאת הילד התלוי כלפי אמו, ושנאת ההורה המחוייב לילדו. חרף כל הקשיים, אנשים עדיין מחפשים בהרכבים משפחתיים שונים קרבה, נישואין והורות.
הכבוד ההדדי, ההקשבה לקושי האישי וההתגייסות המתואמת הן אבני הדרך של הניווט ההורי המיטבי.
ברכת הדרך: הפרויקט ההורי שאני מציעה אינו קל משום שהוא מזמין בחינה עצמית כדרך ראויה להורים. נראה לי שהורים שלימדו עצמם לנהל שיח הדדי המתקיים כבר בין הורים לילדיהם, לעומת הדיבור החד-כווני שעליו הם גדלו, שמתמודדים עם אתגרים בתחומי חיים רבים כיום - יוכלו לעשות עוד צעד אחד קדימה.
בהצלחה,
ד"ר ניצה ירום
על המחברת - ד"ר ניצה ירום
ד"ר ניצה ירום, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, בת 73, מטפלת, מורה וחוקרת, מחברת 9 ספרים בתחומי נפש/גוף והורות. מתוכם, שלושה נכתבו וראו אור באנגלית בהוצאות מכובדות. ספרה התשיעי והאחרון בינתיים הוא "מצפן להורות ראויה: מדריך לשיח הבין-דורי" (פרדס, 2016).
