20.10.19
צוות בטיפולנט
מדי שנה מאובחנות אלפי נשים בישראל כלוקות בסרטן השד. ההתפתחויות הרפואיות אמנם צמצמו באופן משמעותי את אחוזי התמותה מהמחלה, וניתוחים פלסטיים מקלים גם על ההיבט השיקומי האסתטי, אך ההתמודדות הפסיכולוגית עם המחלה עדיין מהווה אתגר משמעותי הן לחולות והן לבני משפחותיהן. בכתבה זו נתמקד בהתמודדות הפסיכולוגית עם סרטן השד - ועם שלב ההחלמה.
בצל המחלה: איך מתמודדים?
מהיום בו החלה לחוש את הגוש בשדה, החליטה אסנת, אם לשלושה ילדים, כי בני משפחתה לא ישלמו את מחיר המחלה במידה ואכן תאובחן כלוקה בסרטן השד. היא ערכה את הבדיקות ללא ידיעתם של בעלה ובני משפחתה ובישרה להם על מחלתה רק לאחר קבלת האבחנה. מאחר ואסנת טופלה בכדורים ולא בכימותרפיה, היא הצליחה לשמור על תפקוד תקין ביום יום, זכתה לשבחים והתפעלות על היותה "אישה חזקה כל כך" ואסרה על בני משפחתה להעלות בפניה את נושא המחלה. לעומתה, גילי אשר מחלתה התגלתה מיד לאחר הולדת בנה הראשון, חשה כי היא מתפרקת ואינה מצליחה להתפנות אפילו לשמחה על הולדת בנה. היא הרבתה לבכות, הזמינה את אמה לשהות איתה בבית ולסייע לה בטיפול בתינוק ודיללה באופן משמעותי את קשריה החברתיים.
סרטן השד, בדומה למחלות מסכנות חיים אחרות, הוא קודם כל איום קיומי אשר כל אישה מתמודדת איתו בדרך אחרת. מלבד להתמודדות עם הכאב ותופעות הלוואי של הטיפולים, מרבית הנשים יחוו דאגה וחרדה עוצמתיות הן לעצמן והן לבני משפחתן ובפרט לילדיהן, כאשר פחדים אלו עשויים להתבטא במגוון דרכים: החל מהתמוטטות וחוסר תפקוד, דרך סימפטומים דיכאוניים וחרדתיים ועד להכחשה של המצב וניסיון להתנהג "כאילו כלום". לצד הפחדים שמעוררת המחלה, נשים רבות מתמודדות עם תחושת אשמה הנוגעת למהירות בה זיהו וטיפלו בעצמן, ל"הזנחה" של הילדים ובן הזוג עקב הקצאתם של מרבית המשאבים הפיסיים והרגשיים להתמודדות עם המחלה ולנושאים נוספים אשר אינם קשורים ישירות למחלה, אך מתעוררים בעקבותיה. ההתמודדות עם המחלה אף מהווה לא פעם טריגר רגשי לחוויות עבר הנוגעות לנזקקות, אמון וחוסר אונים. כך, לדוגמא, אישה שמערכות יחסיה בעבר לימדו אותה שחולשה משמעה נטישה תתמודד עם חוויה רגשית שונה מאישה שזכתה ליחס של תמיכה וזמינות רציפים לאורך חייה.
מאחר והמחלה והקשיים הפיסיים, הטכניים והרגשים הנלווים לה אינם משפיעים רק על חוויתה הפנימית של האישה אלא גם על בני משפחתה, אחד ההיבטים של ההתמודדות עם המחלה נוגע להשפעתה על מערכות יחסים. המחלה, בהיותה מצב של איום קיצוני, מעמידה למבחן מערכות זוגיות, משפחתיות וחבריות וכאשר "מבחן" זה מלווה באכזבה, כעס ופגיעה באמון - ההתמודדות עם המחלה הופכת לחוויה קשה פי כמה של בדידות וכאב.
"הגוף הבריא, הנפש עדיין לא"
באופן טבעי, אנו מצפים כי ההחלמה מהמחלה תלווה בתחושות של הקלה, ירידה בחרדה והתארגנות לקראת חזרה לשגרה. אלא שבפועל, גם אחרי ההחלמה נשים רבות מתמודדות עם ההשלכות הרגשיות. באופן מפתיע, לא פעם הנשים ה"חזקות" אשר נראה היה כי מתמודדות בקלות יחסית עם המחלה הן שמפתחות סימפטומים רגשיים משמעותיים דווקא בשלבי השיקום וההחלמה.
בשלב המחלה מרבית משאביה של האישה החולה מוכוונים להישרדות פיסית ורגשית ולהגנה על השלמות המשפחתית במידת האפשר. עם ההחלמה, משאבים אלו מתפנים ונשים רבות מתחילות לחוות תחושות ורגשות אשר לא יכלו להרשות לעצמן לחוש בעת ההתמודדות עם המחלה. כך, למשל, רבות מהן חוות חרדה מהישנות המחלה, עלייה בדאגה לבני המשפחה, תחושת חוסר אונים ושבריריות של החיים ("מה הטעם אם הכל יכול להיגמר ברגע?") ועייפות קשה. תהליך דומה עשוי להתרחש בקרב בני המשפחה אשר ליוו את ההתמודדות עם המחלה: עם ההחלמה עשויים לצוץ קשיים זוגיים (חדשים או מוכרים) אשר הושתקו עקב ההתגייסות למאבק בסרטן, ילדים עשויים לפתח סימפטומים התנהגותיים או רגשיים והמשפחה כולה, באופן כללי, צריכה לאחות את הפצעים ולהתארגן מחדש לאחר תקופה של משבר מתמשך.
קושי נוסף איתו מתמודדות רבות מהנשים המחלימות מסרטן השד נוגע לדימוי הגופני ולמיניות. רבות מהנשים המחלימות מתייחסות ל"בוגדנות" של גופן, ומתארות פגיעה עמוקה בדימוין הגופני סביב כריתת שד או פרוצדורות רפואיות אחרות שעברו. פגיעה זו בדימוי הגופני וביחסים עם הגוף עלולה לפגוע גם בדימוי העצמי הכללי, בחשק המיני וביכולת לקיים יחסי מין.
ממשיכות הלאה
על אף ההתמודדות הרגשית המורכבת מולה ניצבות נשים חולות ומחלימות מסרטן השד, האפשרות להמשיך הלאה לא רק פיסית אלא גם נפשית קיימת עבור מרבית הנשים. לא לחינם נעשה לא פעם שימוש במילים 'ניצחון' ו'גבורה' בהקשר של התמודדות עם סרטן, ולא במקרה נוסדו עמותות המספקות תמיכה לנשים חולות על ידי נשים אשר החלימו מהמחלה.
התמודדות עם סרטן השד משמעה התמודדות עם משבר וסכנה קיומית מתמשכים ואחד הגורמים אשר נמצאו באופן ברור כתורמים להתמודדות הפיסית והנפשית הוא קבלת תמיכה - בין אם במהלך ההתמודדות עם המחלה ובין אם לאחר ההחלמה ובשנים שאחריה. תמיכה זו יכולה להינתן דרך עמותות וקבוצות תמיכה, באופן בלתי פורמלי על ידי בני משפחה או באמצעות טיפול פסיכולוגי שיסייע בעיבוד החוויה הרגשית ובחיזוק היכולת להשתקם ממנה - העיקר לא להישאר לבד.
