05.10.14
צוות בטיפולנט
אמרו לנו שלא קל להיות הורים. שהחודשים הראשונים הם קטסטרופה, ואז מתחילים כאבי השיניים, ובעצם השנה הראשונה היא כולה שנה קשה, ובכלל עד הגן הכל מורכב כל כך, ואז כבר מתחיל גיל ההתבגרות ו... במילים אחרות, אמרו לנו לא פעם שהורות זה לא פיקניק. אבל מה שאף אחד לא מגלה לנו מראש, בדרך כלל, הוא שהורות באה גם עם מנת יתר של רגשות אשמה ונקיפות מצפון. למה זה קורה ואיך מתמודדים?
הורות בלי נקיפות מצפון - משימה בלתי אפשרית?
כאשר אנו מביאים ילד לעולם, אנחנו רוצים להרעיף עליו את כל הטוב שבעולם: אנחנו רוצים שתמיד יהיה לו טוב, וקל, ושמח, אנחנו רוצים לחנך אותו בלי לסטות ולו לרגע מהתפיסות והאידיאלים המנחים אותנו כהורים ובעיקר - אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי להרגיש שאנחנו הורים טובים באמת.
הרצון להיטיב עם ילדינו ולהעניק להם הוא רצון חשוב שמאפשר לנו להתמודד עם העומס והקושי הנלווים להורות: עם הלילות הקשים בהם הוא לא הפסיק לבכות בגלל הגזים, עם הפספוס של ימי עבודה בגלל מחלות הילדות ועם הירידה בזמן האיכות האישי והזוגי שעד כה נהנינו ממנו בשפע. לצד זאת, השאיפה להורות טובה מתגלגלת לא פעם לכדי הורות רוויה בנקיפות מצפון וכאבי לב. הממתק שלא קנינו, הסבלנות שאיבדנו מהר מדי, השעות הנוספות בעבודה - כל אלו גורמים לנו לא פעם לחוות את עצמנו כהורים לא מספיק טובים ומביאים להתעוררותן של נקיפות מצפון מענות.
במובנים מסוימים, לנקיפות המצפון כמעט תמיד יש בסיס מוצדק. ילדים אכן זקוקים לזמן איכות עם הוריהם ואכן טוב להם יותר כאשר ההורה אינו מאבד את סבלנותו אליהם ואינו צועק, מעליב או מעניש אותם באופן נוקשה. כלומר, ברבות מהפעמים בהם אנו מרגישים נקיפות מצפון אנו אכן מרגישים אותן לאחר שתפקודנו כהורים לא היה טוב דיו. יחד עם זאת, לא פעם נקיפות המצפון ההוריות ו/או עוצמתן המוגברת אינם קשורים רק במשגה הממשי אלא גם בגורמים כציפיות פרפקציוניסטיות ולא ריאליות מעצמנו ("אסור לי אף פעם לאבד סבלנות ככה") או כניסיון נואש לתת לילדנו מה שאנו לא קיבלנו כילדים ("אני שמעתי כל הילדות שלי רק 'לא' ו'אי אפשר'. הילד שלי יקבל הכל"). בכל אחד מהמקרים, נקיפות מצפון אלו משכיחות מאתנו לא פעם את העובדה שהורות מושלמת לא רק שאיננה אפשרית - אלא שגם אינה בהכרח הדבר האידיאלי עבור הילד.
על נזקיה של ההורות המושלמת
איכות הקשר בין התינוק/ילד להורה נחשבת כיום לאחד המשתנים המשפיעים ביותר על ההתפתחות והצמיחה הנפשית של הילד. עובדה זו, אשר מחקרים רבים תומכים בה, מעוררת חרדה ונקיפות מצפון רבות בקרב הורים אשר חשים כי כל משגה הורי פוגע בנפשו של ילדם. אלא שבפועל, תיאורטיקנים אשר עסקו בתהליכי ההתפתחות מצביעים על כך שאותה "הורות מושלמת" אליה אנחנו נוטים לשאוף לא רק שאינה אפשרית, אלא שהיא עשויה למנוע מהילד תהליך התפתחותי יקר ערך.
ויניקוט, אחד מהאנליטיקאים והתיאורטיקנים המשפיעים ביותר, טען כי הורות מושלמת בה צרכיו של הילד מתמלאים באופן מהיר ויעיל מדי אינה מאפשרת לילד להתנסות בחוויות נפשיות חיוניות של כעס, תשוקה ותסכול - חוויות אשר מהוות חלק מרפרטואר הרגשות האנושיים החיוניים ליצירת תחושת חיות אותנטיות. כמו כן, הוא זיהה כי הכשלים הבלתי נמנעים בטיפול בילד הם שמאפשרים לו להתגבר על האשליה הינקותית של אומניפוטנטיות מוחלטת, להכיר בתלותו בהורים ולפתח דרך חוויה זו את היכולת לחוש אמון ואהבה לאנשים אחרים. בהתאם, ויניקוט הציע כי עלינו לשאוף ל"הורות טובה דיה" ולא להורות מושלמת: הורות אשר מאופיינת בעמדה כללית של ניסיון להיענות לצרכי הילד ולהיטיב עמו, אך ללא חרדה עזה מדי סביב הרגעים בהם הוא אינו מסופק ומרוצה לגמרי.
בנוסף לרעיונותיו של ויניקוט, התבוננות באינטראקציות יומיומיות עם ילדנו יכולות להעיד על המידה בה המקומות בהם אנחנו כושלים או מתסכלים עבור הילד יכולים להוות גם מקור לצמיחה והתפתחות. כך, למשל, כאשר אנחנו מסרבים לקניית ממתק או מונעים מהילד להכות את האח הקטן שחטף לו צעצוע, אנחנו יוצרים הזדמנות מצוינת לחיזוק השליטה העצמית ולרכישת מיומנויות של וויסות רגשי - הזדמנות אשר ילד שכל רצונותיו מסופקים אינו זוכה לה. בדומה, כאשר אנחנו מאבדים סבלנות ומגיבים בעצבנות שאינה הוגנת כלפי הילד אנו יוצרים סיטואציה בה יש לנו אפשרות לומר לילד שטעינו ולהוות מודל לאחריות אישית ולהתמודדות עם טעויות. תגובה מסוג זה מעבירה לילד מסר לפיו גם לו מותר לטעות מדי פעם, וכי טעויות וקשיים בתחום הבין אישי ניתנים לתיקון. אפילו "פשלות אמתיות" כאיחור לגן, אי עמידה בהבטחה וכן הלאה יכולות להוות הזדמנות לצמיחה: הן במובן של לקיחת אחריות והן במובן של מתן אפשרות לחוות כעס, תסכול ואכזבה וללמוד שאילו אינם הרסניים למערכת היחסים.
במילים אחרות, ניתן לראות שהמקומות בהם אנחנו לא מתפקדים כהורים המושלמים שהיינו רוצים להיות יכולים להוות דווקא נקודות של צמיחה ושל חיזוק הקשר עם הילד: תהליכים אלו יתפתחו לכדי יכולות אשר ילוו את הילד בהתמודדות עם תסכולים ועם הצורך בדחיית סיפוקים בבית הספר ובחברה, ובתהליך של בניית קשרים בין אישיים בילדות ובבגרות. כמובן, כדי שאותם כשלים הוריים יהפכו לנקודות צמיחה עלינו להתמודד איתם באופן נכון וחיובי, אך למרבה הצער האשמה ונקיפות המצפון המציפות אותנו מביאות לא פעם בדיוק לתהליך הפוך.
כאשר אנו מוצפים אשמה מכך שהילד נשאר בלי גלידה מאחר וזרק את הארטיק שקניתם לו וממהרים לקנות לו ממתק אחר - אנחנו למעשה מונעים ממנו ללמוד לווסת את רגשותיו ובו זמנית גורמים לו להרגיש שאיננו הורים חזקים היכולים לעמוד מולו. בדומה, כאשר אנחנו חווים נקיפות מצפון עזות סביב הקנאה של ילדנו הבכור סביב הולדת אח חדש וממהרים לפצות ולהתנצל - הילד מאבד אותנו כדמויות המאזנות בין הצבת גבולות (לא מרביצים לאח קטן) לבין מתן תמיכה רגשית והכלה של רגשות כקנאה, תחרות ועלבון.
אם לסכם, ההורות הטובה אינה הורות "מושלמת" ורווית נקיפות מצפון אלא להיפך - הורות המאזנת בין לקיחת אחריות על טעויות ועל למידה מהן לבין הכרה בכך שלא משנה עד כמה נשתדל ועד כמה נאהב את ילדנו - הדרך תמיד תהיה רצופה גם קשיים, פספוסים וטעויות.
