הרהורים מחדר הטיפולים: איך עושה פסיכולוג?

צוות בטיפולנט

אם גם אתם חונכתם על בסיס ההנחה הלוגית לפיה לומדים מטעויות/ אין חכם כבעל ניסיון---> לכן ככל שתצבור יותר ניסיון---> כך תעשה פחות טעויות---> כך חייך יראו שפויים יותר, בטח תוכלו להבין את התסכול שלי מכך שהטענה הזאת מוכיחה את עצמה שוב ושוב כשגויה בעליל.

לי, למשל, היו שפע הזדמנויות ללמוד שלא נפגשים בבת אחת עם יותר מצמד אחד של חברה+ילד, ועדיין אני מצליחה לעשות את הטעות המגוחכת הזאת: שוב ושוב אני נקלעת למפגשים שמזכירים בעיקר גנון יוקרתי של סייעת וחצי על כל ילד.

ובכל זאת, מסתבר שבמובן מסוים דווקא לומדים מטעויות: אותה טעות שהביאה אותי למפגש האחרון מהסוג הזה, למשל, לימדה אותי שבחלק הנמוך של הגילאים החד ספרתיים המשחק הפופולרי ביותר הוא "איך עושה X?". בסיבוב המדובר ניצחה בנוק אאוט אמא שהקטנטונת שלה יודעת להסביר לא רק מי עושה מיאו ומי האו-האו, אלא גם איך עושה רופא (הוא עושה כמו אמבולנס) ואיך עושה ליצן. אני בטוחה שאם כל זה לא היה קורה שעתיים אחרי הטיפול שלי, ואם המשחק הזה לא היה מתארך כל כך, לא הייתי מגיעה למצב כזה נואש. אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי תוהה: ואיך עושה פסיכולוג?

כן, אני יודעת שהמיתוס הקלאסי הוא שפסיכולוג מהנהן ומהמהם ובהתאם לעונת השנה אומר "זה נשמע נורא מורכב" או "אני מבין איך את מרגישה". אבל בכל פעם שאחת החברות שלי חוזרת מפגישת טיפול פסיכולוגי בעיניים מזוגגות ומעורפלות, שיכורה מאמפתיה, אני שואלת את עצמי - מה, יכול להיות שהפסיכולוגית שלי הבריזה באופן כרוני מכל שיעורי החובה באוניברסיטה?

אני יודעת שאני מסתכנת בחוסר אמינות אבל אני נשבעת: היא פשוט לא עושה את זה. היא לא מהמהמת, היא לא מסתכלת עלי בעיניים מלאות חמלה והדבר הכי קרוב להנהון שראיתי אצלה היה כשהיא באה עם שפעת קשה ורעדה מקור. זה אולי נשמע כמו תלונה, אבל להיפך - אני אסירת תודה על כל מבט רחום וחנון שהיא חוסכת לי.

• מהי גישת הטיפול המתאימה לי?

  
• איך מוצאים פסיכולוג מומלץ וטוב?

  
• מה עוצר אנשים מלפנות לטיפול?

  

חלק מהחברות שלי טוענות בלהט שהעובדה שהפסיכולוגיות שלהן מקבלות אותן כפי שהן היא הבסיס לקשר העמוק ביניהן, אבל האמת? השיק האמפתי לא ממש עושה לי את זה. מסתבר שספונטני+רגיש זה אולי נחמד אצל גברים, אבל את הנשים בחיי - או לפחות את הפסיכולוגיות שביניהן - אני אוהבת במצב צבירה מוצק יותר, שילוב כספיתי של רכות עם מתכת בלתי מתכלה. או אם תרצו: לא רנה זלווגר, אלא קתרין זיטה ג'ונס; לא ג'יין אוסטן אלא וירג'יניה וולף.

כמובן, אני בהחלט נהנית מהעובדה שהפסיכולוגית שלי ממתינה בסבלנות עד שאני אסיים לדבר, לא מאיצה בי לסיים את חובותיי האקדמיות ולא נוטה לשאול "תגידי, אין לך דברים טובים יותר להתעסק בהם?". אבל עדיין, בשבילי זה לא ה-Hard Core של האמפתיה. ה-Hard Core, מבחינתי, הוא התחושה שלי שכשהיא מקשיבה לי היא בעבודה; שבזמן שאני מדברת, היא מגייסת את כל הידע שרכשה כפסיכולוגית, כאמא, כבת זוג, כמלצרית תוך כדי התואר הראשון וכן הלאה, כדי להבין באמת ולעומק מה אני אומרת. לכן, כשהיא אומרת לי שהיא לא מבינה עד הסוף למה אני מתכוונת או מבקשת ממני להסביר שוב, אני מרגישה אותה אמפתית. לעומת זאת, אמירות כמו "נשמע מאוד קשה להרגיש ככה" פשוט לא עוברות את אחוז החסימה.

בנקודה הזאת, אגב, אני והפסיכולוגית שלי חלוקות בדעתנו: בעוד שאני מרגישה בתוקף וטוענת במשנה תוקף שאמירות כאלו פשוט לא מקדמות לשום מקום את הטיפול, היא טוענת שמדובר בחוסר מוכנות שלי להסתכן ולהאמין בכנות האכפתיות והחיבור שלה אלי.

וכאן, אם כבר מדברים על יכולת ללמוד מטעויות, הפגנתי לשם שינוי יכולת מרשימה: בפעם האחרונה שנקלענו לדיאלוג הזה, חתמתי את הדיון באמירה 'טוב, מזל שאמפתיה היא לא האג'נדה הטיפולית המרכזית שלך'. ובואו נגיד ככה: למרות ש(מנסיוני) לא קל לזעזע את הפסיכולוגית שלי, את המבט ההמום שלה באותו רגע לא הייתי רוצה לראות שוב. מאז, בכל פעם שהיא אומרת לי שנשמע שהרגשתי מאוד בודדה/מאויימת/עצובה בנקודה מסויימת, אני מסתכלת לה ישר בעיניים ומהנהנת. מה יש? קצת אמפתיה בטח לא תהרוג אותה.