הרהורים מחדר הטיפולים: בטיפול, בדיליי

צוות בטיפולנט

על היתרונות שיש במגורים בתל אביב אין טעם להרחיב. כל מי שאי פעם חיפש סטוץ או לחלופין מי שעדיין זוכר שהיו פה שתי מלחמות בשנים האחרונות יכול להעיד על כך. למרות זאת, מסתבר שיש גם כמה חסרונות שקשורים לבועה התל אביבית שבה כל מה שמדרום לרוטשילד נחשב לעוטף עזה. למשל, לפגוש סלבריטאים למיניהם ברחוב או במקרה שלי- לפגוש סלבריטי ולא לזהות אותו. באמת, זה די מביך לשמוע שוב ושוב "יו, תראי, תראי, הנה נועם מהישרדות!" ולא לדעת אם אני אמורה לחפש בעיניים בחור או בחורה. וכן, כשאני אומרת שאני לא רואה זה לא בגלל שהאופטיקאי שלי פישל בהתאמת העדשות אלא בגלל שבאמת, אבל באמת, אין לי מושג מי זה עופר שכטר.

מאחר וזה טרנדי אני רוצה להגיד שבהכל התקשורת אשמה, אבל התהייה האם בכך שאני לא רואה טלוויזיה גזרתי על עצמי עמדת אאוט-סיידריות נצחית היא כבר נושא לדיון אחר. מה שרציתי להגיד הוא שבהיותי קצת מנותקת (אפילו קראתי את החטא ועונשו במלואו ולא ראיתי את העיבוד הטלוויזיוני עם רן דנקר), רק לאחרונה גיליתי את הסדרה 'בטיפול'.

המסקנה הראשונה שלי היא שלא משנה באיזה הקשר, כדאי להיות איילת זורר.

אני מניחה שהמסקנה הזאת לא מחדשת הרבה וגם לא ממש תורמת למי שאינו איילת זורר ממילא, אבל המסקנה הקצת יותר מורכבת שלי נוגעת כמובן לפסיכולוגים בכלל ולפסיכולוגית שלי בפרט.

עד לשבועות האחרונים יצאתי מהנחה שהפסיכולוגית שלי מבינה שאני מגיעה אליה כדי להתמודד עם קשיים והיבטים בחיים שלי שאני לא מרוצה מהם. אבל אחרי צפייה מרוכזת בשתי העונות של 'בטיפול' אני יכולה להגיד די בוודאות שכדי שהפסיכולוגית שלי תבין שקשה לי עלי לשבור משהו, להתעלף על בסיס קבוע, להציע לה לשכב איתי ו/או לבצע ניסיון אובדני (ועדיף בשירותים של הקליניקה שלה). הנקודה המטרידה היא שמאחר וטרם ביצעתי אף אחד מהדברים האלו, כנראה שנגזר עלי להיחתך בעריכה.

אני מכירה את השמועה לפיה טלוויזיה זה לא החיים האמיתיים. ועדיין, כשאני רואה כמה חזק משפיעים על ראובן דגן הפירואטים הרגשיים של המטופלים שלו, אני לא יכולה שלא לתהות עד כמה הפסיכולוגית שלי מבינה שיש דברים שבאמת מכאיבים לי גם אם אני רק נוירוטית ממוצעת ששומרת על תפקוד תקין ורמת מצב רוח אחידה פחות או יותר.

תוך כדי צפייה בהתחבטויות הנפש של ראובן דגן חשבתי לעצמי שבעצם, אם אני זוכרת נכון, הפסיכולוגית שלי נוטה להיראות די מופתעת כאשר היא מגלה שלמרות התובנות המשותפות שלנו אני יכולה לחזור שוב ושוב על אותם הדפוסים ואותן הטעויות. נכון שיש משהו נחמד בזה שיש לה ציפיות ממני ושבניגוד לרבים אחרים היא רואה בי מבוגר אחראי, ובכל זאת לפעמים הייתי רוצה שהיא תבין שיש דברים שאני באמת לא מצליחה והם באמת מכאיבים לי.

אל תבינו אותי לא נכון: בריאליטי הטיפולי שלנו הפסיכולוגית שלי כבר מזמן קיבלה חסינות ואני יודעת שבסך הכל היא קשובה לקשיים שלי, גם כשאני רק ממלמלת 'נראה לי שהיה שבוע לא כל כך טוב'. אבל המחשבה שעשר דקות אחרי נכנסת לקליניקה מטופלת סטייל זורר, שכאשר קשה לה צריך להזעיק את צוותי החירום הרגשי ולאוורר את המרחבים המוגנים, פשוט לא משאירה לי סיכוי להסביר שגם לי קשה.

זה לא שאני מקנאה, כן? אני פשוט לא רואה איך הערוץ הראשון שלי, האמין אך חסר הברק, משתווה לממיר הדיגיטלי המופלא שטמון במטופלים שפשוט מתנהגים את הכאב שלהם במקום למלמל אותו בנימוס. או יותר נכון, נדמה לי שהערוץ שלי מכיל באופן אינהרנטי בעיות שידור וקליטה בעוד שזורר ושות' הם ערוץ הצפייה האינטראקטיבי במהותו: הרי מה מפעיל פסיכולוגים יותר מכאב רגשי? תנו להם שפע דמעות, סצינה דרמטית אחת לזמן מה, שיחות יחסים על בסיס שבועי והם בכיס הקטן שלך. או במילים אחרות, מאחורי כל פסיכולוגית מצליחה יש עקרת בית בטרנינג שמכורה לטלנובלות.

נראה שמשהו בכל הדיבור הזה על סלבריטאים, טלוויזיה ואיילת זורר גורם לי להיות אפילו יותר עוקצנית מהרגיל. בסופו של דבר, אחרי שהתלבטתי ארוכות האם לבוא לפגישת הטיפול הבאה עם חופן כדורי שינה, דיאגנוזה סופנית או פתק מאמא שמעיד על תסביכיי הרגשיים, החלטתי לבוא בידיים ריקות לגמרי.

חשבתי שאולי התחושה שהפסיכולוגית שלי לא ממש רואה את הקשיים שלי מסמלת משהו שמעבר למערכת היחסים החד צדדית שלי עם איילת זורר; שאולי התחושה שאני מפסידה מראש במאבק על הרייטינג נובעת מתחושה בסיסית של חוסר נראות, שאותה אני אולי אבין טוב יותר ב'בטיפול דור ההמשך'. בינתיים, ליתר ביטחון, אני מוכנה להעביר את מספר הפלאפון של הפסיכולוגית שלי לכל מי שיסכים לשלוח לה SMS בעדי.