הרהורים מחדר הטיפולים: חוזרת בשאלה

צוות בטיפולנט

פמיניזם. נון קונפורמיזם. גמישות בג'נדר-ליזם. בכאלה "איזם" וברבים מדומיהם התהדרתי במשך שנות רווקות רבות, בלי לתת למציאות לבלבל אותי כשאני נותנת לדייט התורן לשלם תמיד בדייט ראשון ומעפעפת בחינניות כשאני באמת רוצה ממנו משהו. בקיצור, כמו כל תל אביבית ממוצעת שגילה עולה על שמונה, החזקתי מעצמי אישה חזקה ומפוכחת שהנון קונפורמיזם שלה מאפשר לה לדלג בחינניות (תוך חשיפת טפח רגל חלקה למשעי כמובן) מעל למגבלות של חלוקת התפקידים מגדרית.

אבל כמו שדברים קבועים רבים חוו טלטלה מאז שהאביר נכנס לחיי (למשל, חתול הבית למד לראשונה בחייו שניתן להירדם גם למרגלותיי ולאו דווקא על הכרית שלי)- כך גם התפיסה העצמית שלי בתחום הג'נדריאלי חוותה זעזוע מסוים. למשל, אחרי כמה ניסיונות פתטיים לעזור ("רק תזכיר לי מה זה פיליפס? זה עם השפיץ?") הבנתי שמוטב להשאיר לאביר את מלאכות השיפוץ-תיקון השונות ושאם אני באמת רוצה לקחת אוכל לעבודה, כדאי שאמחל על כבודי ואשוב למטבח להציל את מה שנשאר ממה שאמור היה להיות מתכון פשוט לפסטה ברוטב רוזה. נושא נוסף שנאלצתי להודות בו הוא שהאביר, על אף רגישותו הרבה, הוא בסופו של דבר אביר ולא נסיכה כמוני שבילתה שעות הרהורים וחלימה בהקיץ רבות בארמון המלכות שבבית הקפה המקומי. או במילים אחרות, מסתבר שהאביר ניחן בעמדה קצת יותר בריאה ומציאותית לחיים ו-איך לומר- במינון קצת יותר נמוך של נטיות התפתלות רגשית. ואיך זה מסתדר עם הפסיכולוגית שלי שלחם חוקה הוא הסתבכות נפשית ופלירטוט עם הלא מודע? זה, כנראה, עדיין בת-ה-ליך.

"למה הכל צריך להיות כל כך מורכב וכל כך קשור לאמא שלך?" האביר שאל בתום לב אחרי ששיתפתי אותו באחת התובנות הפתלתלות עליהן אני והפסיכולוגית שלי עובדות בחצי שנה האחרונה. "לא יכול להיות שהבוסית שלך באמת קצת הפכפכה?". "הפכפכה", נפנפתי מולו בכף רוטב ובתובנה מושחזת, "זאת בעצם הדרך שלך להתמודד עם הקהות הרגשית של אבא שלך על ידי הפיכת כל מה שדינמי למכאיב ומערער". "אה". אמר האביר, ואחרי הרהור מסוים- "ואין מצב שפשוט תיגשי לבוסית שלך ותגידי לה שאת לא כל כך מבינה מה היא רוצה ממך במטלה הזאת?".

אני חייבת להודות שאני אולי עושה עוול מסוים לאביר כשאני מציגה אותו באור כל כך פרקטי. גם הוא יודע דבר או שניים על תהפוכות נפש ועל כאבי לב, ולא פעם נצבט לי הלב כשאני רואה אותו מניף שוב ושוב את אותה חרב עייפה על אותם לבבות מבוצרים ואטומים. ובכל זאת, לפעמים אני מרגישה שאיכשהו, בעוד שאני שבויה למדי בכבלי ההתבוננות הפנימית, הוא לפעמים מצליח להרים את מכסה הקסדה המשוריינת ולהשתרע בנוחות יחסית על פיסת דשא חמימה של ענייניות והכרה במציאות החיצונית.

וכאן, כמובן, מתחילה הבעיה כי אביר או לא אביר, חרב או לא חרב ושמחה או לא שמחה בזוגיות הטובה שלי- לא אחת כפסיכולוגית שלי, הליידי, תוותר כל כך מהר על זכאותה לבכורה על נפשי. כלומר, בכל פעם שהליידי זיהתה השפעה ממתנת שמכירה במציאות החיצונית ונגזר ממנה שאין צורך לחפור כל כך עמוק וכל כך כואב, הליידי נעמדה על רגליה האחוריות ושלפה פירוש עומק שאפילו נפש הלוקה במנגנוני הגנה יעילים כשלי לא יכלה לעמוד בהם. "אז את אומרת שזה כן קשור אלי ולמגבלות שלי", התייפחתי מרות פגישה אחרי פגישה, "אין שום סיכוי שנלך על משהו כמו 'את פשוט צריכה להיות פחות קשה עם עצמך'?". הליידי, שכמובן לא התרשמה מהמציאות המתדפקת על דלתה לא חסה עלי והשתמשה באחת הטכניקות החביבות עליה: להוציא מכל משפט מתנגד-מתחמק-הודף את החלק משתף הפעולה שבו.

"אני מסכימה איתך שיש לנו עוד עבודה לעשות על האזורים הרדופים והפרפקציוניסטיים שלך ועל האופן שבו הם מתעוררים בכל מפגש עם כישלון".
"זה אמור לעודד אותי?"
"לעודד?" (היא נשמעה מופתעת כאילו בזה הרגע הצעתי לה להחליף מקומות ולהתחיל לנתח את יחסיה עם אמא שלה).
"לא חשוב, תשכחי מזה".
מה שאני מנסה לומר הוא שבשנים האחרונות הליידי הטמיעה בי היטב את הנטייה לתפוס כל אירוע במציאות החיצונית ולקלף ממנו היבטים כמו אופיים של אנשים אחרים, נסיבות חיצוניות ומקריות. את מקומם של היבטים פעוטים אלו תפסו אסוציאציות, התבוננות פנימית ומה-עושה-לי-המפגש-עם. האביר, שככל הנראה יחסיו עם המציאות הדוקים יותר ויחסיו עמי בכל זאת כוללים עוד כמה אספקטים שאינם נכנסים תחת הכותרת "חפירה", הוסיף להתבוננות הפנימית גם מבט חום-ירקרק. במבט הזה, מלבד היותו משגע וממיס לבבות, יש כנראה גם לא מעט אהבה וחמלה. ולכן, כנראה, גם מוכנות להסתכל על המציאות כמקום שבלשון המעטה לא תמיד קל להיות בו, גם מעבר לקונפליקטים הלא פתורים שלי עם הלה- פמילייה שלי.
כמובן, גם כשאני כותבת את המילים האלו אני שומעת את הליידי מצקצקת בלשונה ומזכירה לי שלא להניח לדברים פשוטם כמשמעם. במקרה הרע, היא אומרת לי "ככה מאבדים את הראש בגלל גבר? עכשיו אנחנו עוברות לפעמיים בשבוע, עכשיו!" במקרה הטוב, היא מזכירה לי שיש אהבה וחמלה מסוג מסוים גם בהתעקשות שלה להסתכל איתי פנימה. וברגעים האלו אני יכולה להבטיח לה: אל דאגה, לא חזרתי בשאלה. נכון שאני רוצה קצת יותר שוויון בנטל בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית, אבל אני עדיין כאן.