הרהורים מחדר הטיפולים: כיפת ברזל

צוות בטיפולנט

יש דברים שמלחיצים אותי. אחד מהם הוא שתיקה ארוכה מדי של הליידי, הפסיכולוגית שלי, אחד מהם הוא להגיד לאמא שלי שמשהו מ-17 המנות שהיא בישלה לא טעים לי ואחד מהם הוא המצב הביטחוני בישראל. נכון ללילה האחרון נראה שהנחתי בצד את ההתלבטות שלי לגבי מי מהשלושה הכי מסוכן והרסני בהשלכותיו והתמקדתי באיום הביטחוני. או במילים אחרות, סיפקתי לליידי תאוות החלומות (בחיי שמאז יוסף לא שמעתי אדם נהנה כל כך לשמע המילים "בחלומי ראיתי") חלום למופת.

באיחור קל ביחס לתאריכים של עמוד ענן, אך אלגנטי הרבה יותר מהאיחורים שלי לקליניקה של הליידי ומהאיחור בהגשת כתב האישום נגד ליברמן, סיפרתי לליידי על חלום בו אני הולכת בשלווה ברחוב עם כוס קפה צהובה בזמן אזעקת אמת ומתעוררת בפאניקה רק כשקול רדיופוני להפליא מודיע שמערכת כיפת ברזל קרסה זה עתה.
כהרגלה, הליידי המתמוגגת ביקשה אסוציאציות לחלום. בקשת אסוציאציות, למי שלא יודע, היא טכנולוגיית הרנטגן המתקדמת ביותר של פסיכולוגים. ה-X-ray חודר תחת שכבות של בולשיט ואפידרמיס של דיבורי סרק ומגיע ישירות ללא מודע ובעיקר, למרבה הצער, לאזורים שיש לי עליהם הרבה פחות ידע והרבה פחות שליטה.

לענייננו, למשל, אותה כוס קפה צהובה התגלתה כסוס טרויאני של ממש. בעודי מפשפשת בזיכרונותיי ומנסה נואשות לדלות מהם איזה כוס צהובה חסרת רגישות, מעליבה או סתם מזניחה רגשית מעברי, העיניים שלי נפלו באימה על שולחן הכתיבה של הליידי. ושם היא היתה. צהובה, גדולה, עגלגלה ומפוספסת. אחת כזאת שלא הייתם מנחשים עליה שיכולה לבגוד בחברה במצוקה, ועוד כזאת שהיא מכירה ועדה לסבלה כבר כל כך הרבה שנים. בלעתי רוק והודיתי באשמת האסוציאציה והליידי, שלרגע הזכירה לי את חתול הבית ברגע בו הוא מצליח לסחוט ממני חטיף שבהחלט לא היה בתפריט המתוכנן, תהתה כמובן מה דעתי על האסוציאציה.
דעתי אמנם נוטה להיות קלת דעת לפעמים אבל בעתות מצוקה יכולה לגייס את כל מה שלמדה בשנות טיפול ממושכות ולהיחלץ לעזרתי. לכן, אמרתי שאני חושבת שהכוס הצהובה והקשר שלה אל הליידי נועדו להסיח את הדעת מחרדות מוות עמוקות וקמאיות. אמרתי שהכוס הצהובה היא בעצם כוס ירוקה על דרך השלילה ולכן היא מזכירה לי את סבתא רבה שלי עליה השלום. אמרתי שאני חושבת שקראתי פעם משהו על זה שפסיכולוג ידוע כלשהו אמר שכוסות אף פעם לא מסמלות שום דבר בחלומות. אני חושבת שאמרתי עוד כמה דברים אבל הליידי, שלדעתי יכולה לסובב על אצבעה הפרשנית הקטנה ביותר את משעאל וחבר מרעיו, עפעפה בבוז מוחלט. אבל אחרי שתיקה קצרה היא באמת הצליחה להפתיע אותי.

"זה באמת עוזר?"
"מה?"
"כל הדיבורים האלה. זה באמת מצליח להרגיע את החרדה שאת מרגישה כשאת שמה לב שמשהו בחלום קשור ליחסים שלנו?"
חשבתי על זה והופתעתי.
"האמת שלא. מה שדי מפתיע, ביחס לזה שבדרך כלל הפסאודו פרשנויות שלי והוורבליזציה הבלתי מבוקרת מצליחות להסיח את דעתי מכל רגש לא נעים שבדיוק חדר למרחב האווירי שלי"
"מעניין, זה גם מה שאני חשבתי. אני רגילה לזה שהאינטלקטואליזציה והדיבור המנותק מרגיעים אותך, אבל הפעם זה באמת לא הרגיש ככה".

אחרי שתיקה קצרה ומהורהרת, בה אני הרהרתי בזה שבאמת כבר הרבה זמן לא מצאתי את עצמי ממוססת רגשות מכאיבים באמצעות הסברים אינטלקטואלים, והליידי, כנראה, הרהרה בי ולא ברשימת הקניות שלה כפי שהנחתי שהיא עושה, היא המשיכה.
"אולי בדיוק על זה החלום שלך מדבר. כיפת הברזל שלך, ההגנה האינטלקטואלית, מתחילה בזמן האחרון לקרוס ואת בפאניקה כשאת מתחילה להרגיש את זה. נדמה לי שבחלום את מרגישה כמה מסוכן וכואב סביבך רק כשכיפת הברזל האינטלקטואלית קורסת".

שלחתי מבט מריר אל הצהובה המשתנקרת.
"ואני מניחה שהכוס הצהובה, הטיפול, היא המקום שבו אני מתחילה להיפתר מההגנות האלו ולהגיע אל היעד הנכסף, הסבל והפאניקה".
חוץ מזה שחמישים הדקות הגיעו לסיומן, אני מניחה שהליידי זיהתה שמתחת לטון הסרקסטי עם קורט המרירות יש גם שמץ של שמחה והכרת תודה על ההתקדמות. אחרת, אני מניחה שהיא לא היתה מסיימת את הפגישה בחיוך הרך הזה שתמיד ממיס אותי, ובאמירה "טוב, לא חשבתי על זה אבל אני בהחלט לא מתנגדת אם את רוצה לתת לי את הקרדיט".