הרהורים מחדר הטיפולים: לחופש נולדה

צוות בטיפולנט

בתחילת הטיפול, אי שם בשלהי תקופת האבן, הפסיכולוגית שלי עדכנה אותי במועדים הקבועים פחות או יותר של חופשות הקיץ, הסקי, חג המולד והאביב שלה.
כיצור חובב יציבות, בהחלט מצא חן בעיני הרעיון שהכל צפוי והרשות נתונה: בערך בסביבות יולי אני מתחילה לבהות בה במבט מזוגג ולהמנע מלהבין את הפירושים שלה; מעט לפני תקופת החגים אני מתחילה לחבב אותה קצת פחות ו/או לקרא ספרים בגנות הטיפול הפסיכולוגי.

במילים אחרות, כשועלת קרבות ותיקה אני כבר מיומנת למדי בזיהוי והשתקה של אותו קול פנימי מעצבן שממלמל 'היא ממש תחסר לי' או 'יהיה מוזר לא לדבר רגשית במשך שבועיים'.

בעבר המצב היה קצת יותר מורכב. בפעם הראשונה שהפסיכולוגית שלי עמדה לצאת לחופשה של שלושה שבועות, בערך חצי שנה אחרי תחילת הטיפול, פשוט לא הרגשתי כלום. לא קולות פנימיים, לא תהיות על איך זה יהיה, אלא בעיקר משב אופטימי לגבי האפשרות לשקם את המינוס בבנק.

הפסיכולוגית שלי, לעומת זאת, הרגישה קצת אחרת.

את מתכוננת לחופשה שלי? היא שאלה בחצי חיוך כשטענתי בתוקף ש'אין שום דבר שמטריד אותי ובא לי לדבר עליו היום'. זאת היתה אפשרות מעניינת והייתי מוכנה לבדוק אותה כמיטב יכולתי. כלומר, הייתי מוכנה להרהר למשך חצי דקה באופציה שאני לוקחת צעד אחורה כדי שלא להרגיש שהיא תחסר לי, לפני שציינתי שעיתוי החופשה שלה מעולה כי אני בדיוק בתקופת בחינות.

הפסיכולוגית שלי היא לא מהמוותרים בקלות. לכן, כשהגבתי בעוקצנות רבה מהרגיל לכמה מהפרשנויות שלה, היא תהתה בקול האם אני כועסת לא רק על הפרשנות אלא גם על החופשה המתקרבת. זאת, כמובן, הייתה גם כן הצעה מעניינת עליה מיהרתי להגיב בהצעת נגד- שהפסיכולוגית שלי, אם החופשה כל כך מעסיקה אותה, תבדוק עם עצמה מדוע היא כל כך זקוקה למנוחה.

מיותר לציין שהיא מעולם לא שיתפה אותי בנוגע למסקנותיה בנוגע לגורמים התת מודעים לחופשה שלה, ובכל מקרה הן לא גרמו לה לחזור פחות שזופה או פחות חדת תפיסה.

החופשה שלה, בכל אופן, עברה עלי די בנעימים, חוץ מטעם לוואי דקיק של תלישות וחוסר מעש. הסתבר לי שהטיפול מתקיים הרבה מעבר ל-50 הדקות השבועיות, ושהיעדרו מנתק אותי במידה מסוימת מהמוטיבציה לנהל עם עצמי דיאלוג רגשי או לחשוב לעומק על משמעות הבחירות האומללות שאני עושה, למשל, בחיים הזוגיים שלי. או אם תרצו ניסוח ענייני יותר: זהירות, רבותיי, פסיכולוגים זה ממכר.

באופן מפתיע, החלק המורכב ביותר בשבילי היה דווקא החזרה של הפסיכולוגית שלי מהחופשה. היא חזרה לה, רעננה ומלאת אנרגיות פסיכולוגיות, ואני פשוט רתחתי עליה- על הציפייה שלה שהיא יכולה פשוט להיעלם לשלושה שבועות ואז לחזור כאילו לא היו דברים מעולם. זה לא שעיני צרה בחופשה שלה- פשוט חשוב לי שיהיה ברור שזה שהיא נסעה לקריביים לא אומר שהנפש שלי נחה תחת איזה עץ דקל עם קוקטייל אננס.

החום הישראלי, החוצפה של נהג המונית בשדה התעופה ומטופלת נרגזת הם שלושה דברים שלא מותירים ספק לגבי העובדה שהחופשה הסתיימה. באנחה קלה, תוך שהיא משחקת קלות עם צמיד החרוזים החדש שלה (מייד אין אירופה, ללא ספק, טרם זיהיתי אם פריס או רומא), הפסיכולוגית שלי הציעה שאולי החופשה שלה באמת לא פשוטה לי. שהמחשבה שהיא יכולה להזמין אותי לפתוח את הנפש ואז ללכת ולבוא כרצונה משאירה אותי בעמדת חוסר אונים שמאוד לא נוחה לי.

זה היה נכון. ומעבר לכך, זה גרם לי להטיל ספק במידה בה ניתן לסמוך על הרגשות שלי. אני נשבעת שעד לחזרה שלה, לא העליתי על דעתי כמה אני כועסת עליה או כמה הדיבור איתה חסר לי. אתם יודעים איך זה- אתה נוסע לחו"ל ושומע מהסבתות כמה הילד התגעגע, וכשאתה חוזר הוא עושה לך סצינה כי לא הבאת M&M'S.

היום, בכל אופן, מספר לא מבוטל של חופשות לאחר מכן, אני יכולה להגיד שעם הזמן זה נעשה יותר פשוט. נכון, אמנם שכללתי את מיומנויות הנתק שאני נוקטת בהן לקראת חופשות, אבל אני גם יכולה יותר לדבר על כמה מתסכלות אותי החופשות האלו. לא תמיד נוח לי להטיח בה האשמות ודברי נאצה רק בגלל שהיא הקדימה או האריכה ביומיים את החופשה, אבל ככה זה, על כל דבר יש מע"מ. החיים זה לא דיוטי פרי.