23.10.09
צוות בטיפולנט
באופן כללי, אני נוטה לשווק את עצמי כצרכנית תרבות אנינה פחות או יותר. בהתאם, באופן אוטומטי אני נוטה להרים גבה ספקנית בנוגע לסרטי/ספרי המשך נוסח 'שובו של...' או '....-דור ההמשך'. אבל הפעם אני באמת לא מצליחה להתאפק: למרות שכבר כתבתי על החופשה של הפסיכולוגית שלי, אני מרשה לעצמי לכתב פרק ב'. ועמכם הסליחה מראש אם העלילה צפויה והבדיחות שחוקות. גם בליהוק ובתקציב אין שינוי, כמובן.
(ולמי שזקוק, מצ"ב תקציר הפרק הקודם: חופשה של הפסיכולוגית זה לא נעים, אבל לנסות להסתיר את זה מהפסיכולוגית שלי זה עוד יותר לא נעים).
בכל אופן, מאחר ושוב הגיע הקיץ הפסיכולוגית שלי ארזה את ספריה, פרשנויותיה ואת מעט הסבלנות שעוד נותרה לה, ועזבה את העיר הלחה והמהבילה. לצערי, כמה מחוייבויות תעסוקתיות לא אפשרו לי להשיב לה כגמולה ולפרוש גם אני לאיזה קלאב שטוף שמש וזימה, ולכן דבקתי בעיקרון ה'לא עוזבת את העיר עבור אף אחד' שלי.
השנה, לקראת החופשות הקודמות של הפסיכולוגית שלי, מצאתי את עצמי מספיק בשלה למסירת הודאה בעל פה בנוגע לכך שאני עשויה לחוש בחסרונה [ורק למען הפרוטוקול, חשוב לי לציין שבחלק מהמקרים חזרתי בי בטענה שהעדות נלקחה שלא בנוכחות עדים מהימנים (מה שנכון) ותחת לחץ פיסי (מה שפחות נכון אבל יותר משכנע). זאת, כמובן, בעצתם של עורכי הדין הממולחים שלי- אגו וחרדת הנטישה].
אבל דווקא לקראת החופשה הנוכחית, נראה לי שגם אני וגם היא הרגשנו שחופשה קצרה זו מזו יכולה להיטיב עמנו ולאפשר לנו לשוב בכוחות מחודשים.
בניגוד לכבישי ישראל המשובצים בדוכני סברס וחנויות Yellow, בתהליך הטיפולי אין ממש תחנות התרעננות. נראה אתכם 'עוצרים בצד הדרך' לנמנום קצר במהלך השעה הטיפולית או מבקשים כוס קפה בטענה (המוצדקת, אני בטוחה) שפשוט התעייפתם, התעייפתם מאוד מכל הכאב הזה (לחץ בלב, מתח ברצועת הכתפיים).
אז זהו, שלא.
מה שנותר לעשות במקרים האלו הוא בדרך כלל פשוט ללחוץ על הגז ולקוות לא להתקע בפקק. בדרך כלל, מנסיוני עם הפסיכולוגית שלי, יש סיכוי די טוב להגיע הביתה בשלום; ובכל זאת, כאמור, לאחרונה נקלענו למבוי סתום ומרגיז למדי שגרם לי לקבל בשלווה- שלא לומר בשמחה- את החופשה המתקרבת שלה.
היום, כמה ימים לפני שהיא שבה לארץ ופורקת את המזוודה האלגנטית (צעיף משי, שפתון בוהק, ריחות לא מכאן) אני כבר יכולה להגיד שהיתה חופשה נהדרת. לא רק בגלל האפשרות לנוח מעט מהאינטנסיביות הטיפולית ומהתסכול שנלווה לה לאחרונה, אלא בעיקר בגלל האפשרות לפנטז. אני יודעת שנהוג לפנטז על חופשה במהלך השגרה היומיומית ולא על השגרה במהלך החופשה, אבל מה להגיון זה ולמסגרת הטיפולית.
בקיצור, מצאתי שהיעדרה של הפסיכולוגית שלי מאפשר לי לשקם את היחסים איתה באופן ניכר באמצעות האפשרות לפנטז עליה. לפנטז שכשהיא תחזור יהיה לנו קל, וקרוב; שאני אסתכל עליה ואדע שגם אם אנחנו עדיין לא מבינות הכל, היא באמת לידי ואיתי; שהמבט המוטרד שלה, שמלווה את הפגישות האחרונות שלנו, יראה לי כדאגה כנה לי, ולא לשעון שלה שמשום מה סופר נורא לאט את 50 הדקות שלנו.
אולי, במידה מסוימת, פסק הזמן בטיפול מאפשר לי להיזכר בתקווה שלי לגבי התהליך הטיפולי; תקווה שבשבועות האחרונים נראתה לי רחוקה כטיסה במחלקה הראשונה אך חיונית כשנת הלילה של יושבי הקוקפיט ולבביותה הטבעית של הדיילת.
מה שאני מנסה להגיד הוא שהאפשרות לפנטז על הטיפול ועל מה שיכול להשתנות בו היא לפעמים הדרך היחידה לשרוד את התסכול, הכניסות החוזרות ונשנות למבוי סתום והתהיה המכרסמת לגבי מידת סבלנותה של הפסיכולוגית שלי.
השיטה הזאת, אגב, לא מוגבלת רק לחופשות ממושכות ומתאימה גם לשגרה הטיפולית בהנחה שאינך מטופל, לדוגמא, ארבע פעמים בשבוע. הרווחים שבין הפגישות מאפשרים לא רק לעבד את הדברים שקרו ונאמרו במפגש הקודם, אלא גם לדמיין ולקוות איך בפעם הבאה הדברים יקרו או לפחות ירגישו אחרת.
גם כשלא מדובר על חופשת סקי באירופה אלא רק על יומיים בגליל, אף אחד מאיתנו לא היה נוסע ללא התקווה שהצימר יראה באמת כמו בתמונות באינטרנט. באותו האופן, אף אחד מאיתנו לא היה מצליח להתמיד בטיפול פסיכולוגי לולא התקווה שהפעם הפסיכולוגית לא תגיד 'נמשיך בפעם הבאה' בדיוק ברגע בו נעשינו נינוחים, ושבפעם הבאה, אולי, היא תשמע אכפתית כפי שהיא טוענת שהיא.
וכמובן, בין אם מדובר בחופשה ובין אם מדובר בטיפול פסיכולוגי, אף אחד מהם לא יתקיים ללא הפנטזיה שבסופם יהיה שינוי מהותי יותר. אני לא מתכוונת רק למציאת מאהב איטלקי או מילוי המשאבים, אלא גם לאמונה שבסוף, אחרי השקעת הזמן והכסף, השגרה אליה נחזור תהיה טובה יותר. משהו יצמח או יתרכך; משהו יהיה חייב להשתנות.
