הרהורים מחדר הטיפולים: נימוסים והליכות

צוות בטיפולנט

במשך שנים הנחתי שהחתולה שלי היא היצור הכי פחות מנומס על פני האדמה. אבל הפסיכולוגית שלי גרמה לי לחשוב שנימוסים גרועים, טוב, הם בהחלט עניין יחסי, ולכן אני רוצה להתייחס היום לשתי תופעות ייחודיות לחדר הטיפולים: חוקי הנימוס הטיפולי, וצביעות הנימוס הטיפולי.

במשך שנים הנחתי שהחתולה שלי היא היצור הכי פחות מנומס על פני האדמה. הזינוקים חסרי הבושה בחמש לפנות בוקר, הכפה הענוגה שמתגנבת לצלחת שלי כדי לקטוף ממנה חסה (למשחק כמובן, חלילה לא לאכילה), השכיבה על הגב ברגליים פשוקות כשאני לומדת נואשות למבחן ולטישת העיניים הנוקבת היוו בעיני עדויות מספקות לכך שזו חתולה שיכולה למוטט כל בית אצולה אנגלי.

אבל (כי תמיד בטורים שלי יש אבל) הפסיכולוגית שלי גרמה לי לחשוב שנימוסים גרועים, טוב, הם בהחלט עניין יחסי, ולכן אני רוצה להתייחס היום לשתי תופעות ייחודיות לחדר הטיפולים: חוקי הנימוס הטיפולי, וצביעות הנימוס הטיפולי.

טיפול פסיכולוגי, בהרבה מובנים, עומד בניגוד לכל חוקי הנימוס הבסיסיים ולפעמים נדמה שאפילו שם לעצמו למטרה להפוך על פיה כל התנהגות שנחשבת לראויה מבחינה חברתית.

אם בדיאלוג נורמטיבי זה נחשב למאוד לא מנומס (וקחו זאת לתשומת ליבכם, כל הגברברים הפוטנציאליים באתרי ההכרויות) למלא את כל המרחב ולא לתת לפרטנר שלך להוציא מילה, הרי שבטיפול פסיכולוגי זה בדיוק להיפך: אם אני מעיזה לשאול משהו, הפסיכולוגית שלי מסתכלת עלי בתיעוב שזוכות לו רק נסיכות ויקטוריאניות ששוכחות לזקוף את הזרת בעת שתיית התה;

אם ביחסים חברתיים תקינים מקובל להשיב טוב-תודה או סבבה-מה-איתך לשאלה "מה שלומך?", הרי שבטיפול הפסיכולוגי התשובה המקובלת לשאלה הזו היא "טוב-תודה-ממה-את-מתגוננת";

אם בחיי היום יום ההנחה היא שמוטב לדבר על מזג האוויר של השנה שעברה ורק לא לשתוק שתיקה מביכה- בטיפול, כמובן, שתיקה ממושכת נחשבת לדרך הגיונית ביותר להעביר את הזמן (לפעמים אני מנסה לדמיין איך נראית מסיבת סוף שנה של בוגרי החוג לפסיכולוגיה. אחרי זה אני משתעממת ומוותרת על הניסיון).

כמובן, אם אני מנטרלת לרגע את הרגלי המגונים הלגלגניים אני בהחלט יכולה להצביע על ההיגיון שמאחורי הנימוסים נוסח פרויד. ברור לי שהכוונה טובה לא פחות מהכוונה של אותן אומנות אנגליות שהיו מצליפות בזאטוטים ששכחו לומר סליחה או תודה: האומנות רצו שהזאטוטים יהפכו לליידי'ס מעודנות או ג'נטלמנים מקסימים, ינשאו ויחיו באושר ועושר. הפסיכולוגית שלי רוצה שאני אהפוך לליידי מקסימה (על העידון היא בוודאי כבר ויתרה), אנשא, ואניח לה לחיות באושר ועושר.

ואם לנסות שוב לזנוח את הרגלי הלגלגני אז כן, כן, אני מבינה שהשתיקה או חוסר ההדדיות בשיחה אינה סימן לשעמום או לחוסר אכפתיות אלא ניסיון לאפשר לי מרחב להתבוננות עצמית. אבל שימו לב לסיטואציה הבאה, ונסו בעצמכם לומר לי האם לא מדובר בהרחקת לכת אפילו במונחי הנימוס אה-לה-פרויד:

הגעתי לפגישה אחרי כמה ימים של מחלה. לא משהו רציני. הכלאה של שפעת והשפעת חילופי העונות, תערובת חסרת סקסיות בעליל שמאפשרת להישאר יום אחד בבית, אבל לא היתה גורמת לי להפסיד חתונה של חברה טובה, אם מישהי מהן היתה טורחת סוף סוף להתחתן.

בכל מקרה, במשך מחצית הפגישה הראשונה השתעלתי והשתנקתי, ולשם שינוי לאו דווקא בגלל הפרשנויות נוקבות הלב והריאה.

בשלב מסוים התעוררה בי התהייה האם היא באמת לא מתכוונת להציע לי כוס מים.

קצת אחרי זה התעוררה בי הידיעה הוודאית שהיא באמת לא מתכוונת להציע לי כוס מים.

גם כאן, כמובן, אני יכולה לשער את ההיגיון הטיפולי. הצעת כוס מים לא תאפשר לי להעלות מרבדים תת מודעים את הזכרון הטראומטי בו אמי הרסה את חיי כשסירבה לקנות לי פחית קולה; אם הפסיכולוגית שלי תגיש לי כוס מים, עלולה להתעורר השאלה האם הטיפול כולל שירות, או שאני אמורה להוסיף טיפ; ובכלל, אם הפסיכולוגית שלי תציע לי כוס מים מיוזמתה, עוד עלולה להיווצר, חלילה, אשליית-אינסטנט של אכפתיות במקום חווית אכפתיות אשר נבנית באופן מפוכח ות-ה-לי-כי.

בסופו של דבר נשברתי, ובין שיעול לשיעול שאלתי אם אני יכולה למלא את הבקבוק הריק שלי.

"את רוצה שאני אביא לך כוס מים?"

"אני אשמח".

אני חושבת שזו בערך הפעם השניה במהלך הכרותנו שהיא מביאה לי כוס מים. משום מה, אני מחבבת את ההרגשה. אני אוהבת שהיא נותנת לי משהו קונקרטי ובסיסי כל כך. אני אוהבת אפילו את האופן בו האצבעות שלנו מסתבכות כדי לא להפגש.

אחרי שחזרתי למצב תקשורתי יותר ומשתנק פחות הטיפול המשיך כסדרו, אבל בסופו מצאתי את עצמי עם כוס ריקה ביד.

הנחת הכוס על השולחן היתה דורשת ממני ללכת לכיוון ההפוך לדלת היציאה, מה שהיה עלול לגרום לי לחשוב שהפסיכולוגית שלי חושבת שיש לי צרכי תלות לא מסופקים, והיה מעורר בי את החרדה מכך שהיא שוב תציע לי להעלות את מספר המפגשים השבועיים.

הנחת הכוס על הרצפה לצד הספה היתה גורמת לי לתהות אם הפסיכולוגית שלי חושבת שנכנסנו לשלב רגרסיבי בטיפול, מה שמצדיק העלאה של מספר הפגישות השבועיות.

בקיצור- שאלתי בנימוס 'איפה להניח את זה' והפסיכולוגית שלי התחייכה וענתה בנימוס שאני יכולה לתת לה את הכוס.

ביציאה לא יכלתי להתאפק ושאלתי אותה אם היא מחייכת לנוכח נימוסיי הטובים שנחשפים רק מחוץ לשיחה הטיפולית, מה שגרם לה לחייך בנימוס (הרי כבר היינו ליד הדלת), וכל התסריט הזה מביא אותי לנושא השני- הצביעות הטיפולית.

אין הרבה להרחיב.

למעשה, הנושא הזה מסתכם בתהייה איך יכול להיות שאני מוצאת את עצמי שואלת איפה להניח כוס כאילו כל חיי שאבתי מים מבאר; שאנחנו מאחלות זו לזו לי-ב-רי-אות בטון של דודות אם אחת מאיתנו התעטשה בדרך ל- או בדרך מ- הדלת לספה או הספה לדלת; שאנחנו מתחרות מי אומרת מהר יותר 'תודהרבה' אחרי שאני נותנת לה צ'ק והיא מחזירה לי קבלה וכל זה- כשחמש דקות לפני או אחרי זה אני הטחתי בה שהיא האדם הכי אדיש וקר שראיתי מימי, ו/או שהיא שאלה אותי על חיי המין שלי שאלות שלא היו מביישות מטריד טלפוני.

מי שמבין את ההיגיון שבזה, מוזמן לעדכן אותי.

תשובות מועילות יענו בחן חן מנומס.