הרהורים מחדר הטיפולים: על תבונה ורגישות

צוות בטיפולנט

אחד המאפיינים המקסימים ביותר של אגדות ילדים, בעיני, הוא הדיכוטומיה המוחלטת בין טוב לרע: בארמון מפואר גרות שתי אחיות מרושעות, מכוערות ומכוסות יבלות? אין ספק שבמרתף נמצא את האחות השלישית, שהיא כולה טוב לב, חריצות ובלונד טבעי. על אותו משקל, כמובן, אם יוצא לך לפגוש נסיך יפה תואר סביר להניח שלא תגלי אחרי הנישואין שהוא בלגניסט מושבע, נוחר ו/או מסרב להוריד את הכלב אם רק מטפטף קצת בחוץ.
אחרי כמה שנים על ברכי האגדות אנחנו נחשפים, כמובן, לספרות בוגרת יותר ומגלים שהעולם קצת יותר מורכב: למלכת הכיתה יש הפרעת קשב וריכוז; להארי פוטר החמוד יש גם כמה מגרעות. ובסופו של דבר, אבוי, אנחנו יוצאים לעולם האמיתי ומגלים שהמצב מורכב אפילו יותר: לא רק שאנשים לא מתחלקים ל'רעים' ו'טובים', אלא שגם ה'טוב' וה'רע' הם לא מוחלטים (פרפקציוניסט זה טוב או רע? אתה מיוחד, מאותגר משקלית או סתם שמן?).

בכל זה נזכרתי מאחר ולפני כמה ימים נתקלתי במקרה ב'על תבונה ורגישות' של ג'יין אוסטן.

גם בעולם הפוסט מודרני שלנו, רב הזמן אני מחזיקה בדעה שאוסטן, על שלל דמויותיה בעלות החצאיות המתנופפות והעיניים המתלחלחות, מקוטלגת באופן חד וחלק לקטגוריית ה'רע'. ובכל זאת, משהו בהבדל הדיכוטומי בין האחיות- אלינור הרציונלית והשקולה ומריאן הסוערת והרומנטית- תפס את תשומת ליבי הפעם.

אם להשתמש במונחים אוסטנים, אני מניחה שבמזג הבסיסי שלי אני יותר מריאנית- פרידה גורמת לי לאבד נוזלים בכמות מדאיגה; אני מוכנה למסור את השותף שלי לידי הטאליבן כשהוא משאיר עקבות רגע אחרי שניקיתי וכמובן, טוב, אני מתאהבת באופן שיטתי במי שנראה כבעל הסיכוי הנמוך ביותר לקיום קשר יציב לטווח רחוק. באופן מפתיע, המקום היחיד בו אני נזכרת שאולי, בעצם, אני פוטנציאל לוגי-מתמטי מבוזבז הוא אצל הפסיכולוגית שלי.

בכניסה לחדר שלה, סמוך לרקפות מנומסות ועציצי חרסינה מסוגננים, אני מניחה את המטריה שלי, את המציאות החיצונית, את מרבית חוש ההומור ואת מה שנקרא 'חיבור רגשי'. עוד כמה צעדים ואני על הספה הקבועה- רצינית וחמורת סבר לפחות כמו האנליטיקאים ששולחים אלי מבטים נוזפים מספריית העץ הגדולה. או במילים אחרות- דווקא כאן, במעוז הרגש בו בנוסף לכמה מאות שקלים אני אמורה להשאיר גם מע"מ של דמעות- אני מפעילה בעיקר את המחשבה ומאפשרת מעט מנוחה לשרירי הלב השחוקים, המותשים.

מילא שזה המצב אצלי (אני לא יכולה לדמיין מה הפסיכולוגית שלי היתה עושה עם כל התיאוריות שלה לולא הייתי נותנת לה סיבה לזעוק מדי פעם 'התנגדות', 'מנגנון הגנה', 'תודה לאל נגמרו ה-50 דקות')- אבל המצב מורכב הרבה יותר כאשר גם היא לא ממש מצליחה לאזן בין תבונה לרגישות.

***

למרות שאחרי כמה שנים של התענגות על אגדות ילדים אנחנו נאלצים לעבור לספרות מתוחכמת יותר, יש מקומות בהם האגדות נשארות רלוונטיות. בבחירת פסיכולוגיות, למשל, אנחנו בהחלט מצפים לנסיכה על הסוס הלבן: גם חכמה וגם רגישה; גם אמפתית אבל גם שלא תוותר לי; גם סבלנית ועמידה וגם יודעת להציב גבולות ובקיצור- גם תבונה וגם רגישות.

ביום טוב ונטול השלכות אני בהחלט מכירה בכך שהפסיכולוגית שלי מאזנת לא רע בין תבונה ורגישות, ושומרת על יחס הגיוני בין הנהונים ועיניים מצומצמות באמפתיה לבין פירושים שגורמים לי להחסיר פעימה או שתיים.

ביום פחות טוב (היום למשל) אני נוטה לתהות איך יכול להיות שהפסיכולוגית שלי, על גוון עורה הפולני למהדרין, לא שמעה את משפט המחץ 'אל תהיי צודקת, תהיי חכמה'. ובמקרה שלה, כמובן, 'צודקת' משמעו שאחרי שהיא גיבשה תיאוריה מסוימת (עלי!), כל ניסיון שלי לומר שאני לא מסכימה איתה מקוטלג במהירות כהתנגדות/התגוננות/קושי להתמודד עם התכנים שעולים. 'חכמה', לעומת זאת, משמעו תהיי יותר עדינה איתי, גם במחיר של התקדמות איטית יותר.

מאחר ואנחנו חיים בעולם סובייקטיבי, אני מוכנה לפסוע צעד לקראת הפסיכולוגית שלי ולהודות: אולי. אולי כרגע אני לא רוצה להסתכל לאמת בעיניים. שתינו זוכרות היטב שכבר קרה שפרשנויות שנזנחו בבוז זכו לעדנה מחודשת בשלב מאוחר יותר. אבל גם אם הפרשנות הזאת נכונה, צודקת וזכאית לתואר "פרשנות השנה", איך בדיוק ההתעקשות עליה מקדמת אותי אם היא בעיקר גורמת לי להצטנף בשתיקה עוינת או לתהות למה אני מואשמת בהגנתיות אם היא לא מוכנה לקבל את האפשרות שהיא טועה?

אוסטן, ורבים וטובים מבני תקופתה, לימדו אותנו כי סיפור טוב הוא סיפור עם מוסר השכל. לכן, אילו אוסטן היתה צונחת באנחה דרמטית על הספה שממול לפסיכולוגית שלי, אין לי ספק שהיא היתה מצליחה להעביר לה מסר ברור: תבונה היא מעלה יפה, אך לפחות מאיתנו, בנות המין היפה, מצופה שלא לדבוק בה על חשבון הרגישות. הצמדות לעיקרון הזה, תאמר עוד אוסטן, תסייע לך לא רק במציאת חתן הגון אלא גם בשמירה על יחסים יציבים עם מטופלותייך. במיוחד אלו מהן שעל אף חזותן הסקפטית ומורמת הגבה מתמוססות, פשוטו כמשמעו, כאשר את נוקטת בטון הרך שלך.

אבל עד כאן אוסטן.

לצערי, בספריית העץ אין זכר לאוסטן- פרויד זכה רק לנוכחותן הנשית העויינת משהו של קליין ומאהלר. בהתאם לשותפי הקליניקה הנ"ל ומהכרותי עם הפסיכולוגית שלי, הסיכוי שהיא תהיה מוכנה, כרגע, לחזור ולבדוק מחדש את הפרשנות שלה שואף לאפס (או אם תרצו: דומה לסיכוי לשכנע את פרויד להירשם לתוכנית קואוצ'ינג של אלון גל). לכן, כל מה שנותר לי כרגע הוא להיות נבונה, לא רגישה, ולעקוף את סלע המחלוקת באלגנטיות. האם זה מפספס את העיקרון הבסיסי לפיו בטיפול אמורים לדבר על הכל? בוודאי, אבל מה אפשר לעשות. כאן זו לא אגדת ילדים, לא תמיד יש Happy End.