27.02.18
ליטל פלג (גליק)
"ההורים שלי יודעים שאני חותכת את עצמי... והם עדיין חושבים שאני הילדה התמימה שלהם"; "אני לא פסיכית, אני רק סובלת מהחיים!"; הפצעים שעל היד עוד לא הגלידו וכבר הרצון להוסיף כמה חדשים...". שיטוט מהיר במדיה החברתית מצביע על כך שחתכים, כוויות ופגיעות עצמיות אחרות אינן בגדר חידוש מרגש או מזעזע עבור בני נוער. בני נוער רבים (כ-17%, על פי מחקרים עדכניים) משתמשים בפגיעות עצמיות מסוגים שונים, ומעמידים אתגרים בפני הורים, אנשי חינוך ואנשי טיפול. במאמר זה אציג את הגורמים המרכזיים לפגיעה עצמית של בני נוער, ואציע כיצד להתמודד עמה.
מהי פגיעה עצמית?
פגיעה עצמית (Self injury/mutilation) על סוגיה השונים מוגדרת כפגיעה פיסית מכוונת בגוף אשר אינה מיועדת לקישוט הגוף (כקעקוע) ואינה מכוונת לגרימת מוות. מדובר, בדרך כלל, בגרימת חתכים, חבלות או כוויות באזורי גוף מוצנעים (ידיים, פנים הירכיים, בטן), כאשר רמת החומרה משתנה ונעה מפגיעות מינוריות לפגיעות משמעותיות המצריכות טיפול רפואי.
למתבונן מהצד קשה לתפוס את משמעותו של אקט הפציעה העצמית: התאבדות עשויה להיות מובנת כתוצאה "הגיונית" (גם אם לא לגיטימית) של התמודדות קשה, אבל או ייאוש, אך הפציעה העצמית, אשר אינה מכוונת להתאבדות, אינה נתפסת באופן אינטואיטיבי.
אקט הפגיעה העצמית הוא אקט מבודד המתרחש, בד"כ, באופן פרטי וללא עדים. יחד עם זאת, מרבית המתבגרים הפוגעים בעצמם משתפים או מראים את פציעותיהם לפחות אדם אחד הקרוב להם. עובדה זו, בנוסף לכך שהפגיעה העצמית אינה מביאה במרבית המקרים לידי סכנת חיים, עשויה להביא להנחה כי מדובר בניסיון מניפולטיבי להשגת תשומת לב. אלא שבמרבית המקרים הנחה זו שגויה. הפגיעה העצמית עשויה לשמש, בין היתר, כאמצעי תקשורת, אך חשוב לזכור כי בבסיסה היא אקט פסיכולוגי נואש אשר נועד להקל על התמודדות עם מצוקה וכאב בלתי נסבלים.
"הם (לא) רק רוצים תשומת לב" - גורמים לפגיעה העצמית
מתבגרים הפוגעים בעצמם מתארים כי הפגיעה העצמית מביאה להקלה ורגיעה במצבים רגשיים טעונים ככעס, חרדה ודיכאון. טקס הפציעה העצמית - נעילת הדלת, פירוק הלהב של סכין הגילוח, החבישה, ההסתרה מתחת לשרוול - ממיר את החוויה הרגשית האינטנסיבית, המציפה והבלתי נשלטת לחוויה המצומצמת והנשלטת של הכאב הפיסי, וכך מביא להקלה רגשית משמעותית. לחלופין, או בנוסף, משמשת הפגיעה העצמית כגורם מעורר ומקשר למציאות. כפי שכאב הצביטה משכנע אותנו ש"זה לא חלום", כך מחזקים החתך או הכוויה את אחיזתם של הפוגעים בעצמם במציאות: רבים מהפוגעים בעצמם מדווחים כי הכאב מעורר ממצבי קיהיון, דיכאון ודיסוציאציה ומאפשר את הפסקתן של תחושות ריקנות והיעדר משמעות.
לצד זאת, חשוב להדגיש כי הפגיעה העצמית לעולם אינה רק אסטרטגיית התמודדות רגשית אלא גם סימפטום המבטא היבטים רגשיים אשר בדרך כלל אינם ידועים ומובנים גם למתבגר עצמו. בחלק מהמקרים, היבטים רגשיים אלו קשורים בחוויות רגשיות מכאיבות או טראומטיות אשר לא זכו לעיבוד רגשי מספק, אך לא בהכרח. בחלק ניכר מהמקרים המתבגר מתמודד עם נושאים ומשימות התפתחותיות נורמטיביות כגיבוש זהות, אוטונומיה, נפרדות, אינטימיות, מיניות וכן הלאה - אך חסר עדיין את כישורי ההתמודדות הרגשית הנדרשים לכך.
במצבים אלו, הנושאים הרגשיים הבלתי פתורים באים לידי ביטוי בהתנהגויות וסימפטומים שונים שביניהם פגיעה עצמית. כך, למשל, מתבגרת אשר מתקשה לבסס נפרדות ואוטונומיה מול הוריה עשויה להגדיר את עצמאותה דרך פגיעה עצמית המבססת תחושת בעלות על גופה. בדומה, מתבגר המתקשה לפתח תחושת זהות עצמית יציבה עשוי לגבש לעצמו זהות של "חותך" דרך הזדהות והשתייכות לקבוצת בני נוער הפוגעים בעצמם. כמו כן, עבור בני נוער רבים המתמודדים עם דחייה חברתית, דימוי עצמי נמוך או קושי בהתמודדות עם מיניותם המתפתחת - הפגיעה העצמית משמשת כאמצעי "הענשה עצמית" המבטא תחושות אשמה, כעס ושנאה עצמית.
במילים אחרות, קונפליקטים רגשיים וחברתיים אשר המתבגר מתקשה למצוא להם מילים ולעבד אותם מתגלגלים לא פעם לכדי פגיעה עצמית אשר מצליחה, בו זמנית, להביא להקלה רגשית ולתת ביטוי לתוכן הנפשי חסר המילים. בהיבטים אלו טמון גם כוחה של הפגיעה העצמית ולכן, למרבה הצער, מדובר בהתנהגות בעלת מאפיינים ממכרים אשר נוטה להפוך לחלק מהרפרטואר הרגשי-התנהגותי של המתבגר בהיעדר מענה מתאים.
פציעה עצמית אצל מתבגר מעוררת הלם, בהלה וחוסר הבנה אצל ההורה
מרבית ההורים המגלים כי בנם או ביתם פוגעים בעצמם מגיבים בהלם, בהלה וחוסר הבנה: מה לא בסדר עם הילד שלי? האם הוא רוצה למות? האם אני עשיתי משהו לא בסדר? התחושה האיומה שמתעוררת לנוכח פגיעה עצמית של ילד מביאה לא פעם לכעס, ענישה או "ניסיון לאפס" אשר מכוונים להפסקת ההתנהגות הנחווית על ידי ההורה כמוזרה ולא מובנת. למרבה הצער, תגובות אלו לא רק שלא מפסיקות את הפגיעה העצמית אלא גם מעצימות את מצוקתו של המתבגר ומחזקות את הסיכוי שיפנה שוב לפגיעה העצמית. במקרים אחרים, ההורה ינסה לדובב את המתבגר/ת ולהבין יותר, אך למרבה התסכול יתקל גם בחוסר הבנה של ילדו את ההתנהגות, או בתגובות בלתי מספקות ("סתם בא לי", "זה עושה לי טוב").
פגיעה עצמית בגיל ההתבגרות – איך כדאי להורה להגיב?
ראשית, חשוב להעביר מסר ברור לפיו ההורה מבין כי הפגיעה העצמית מעידה על קושי, וכי הוא מגויס לסייע לנער/ה. חשוב לזכור כי בשלב זה מרבית המתבגרים חווים את הפגיעה העצמית כאסטרטגיה יעילה וחיונית אשר מסייעת להם, ולכן המסר צריך להתמקד ברצון של ההורה להבין ולסייע בהתמודדות עם המצוקה שעומדת תחת הפגיעה העצמית, ולא בהסבר רציונלי על נזקי הפגיעה העצמית או בהענשת המתבגר על ביצועה.
לצד זאת, חשוב להעביר למתבגר/ת מסר כי ההורה יעשה כל שביכולתו כדי למנוע את הפגיעה העצמית. למשל, בשלב זה הורים יכולים לנעול את מגירת הסכינים ולהודיע למתבגר כי לא יאפשרו הסתגרות מתמשכת בחדר. כמובן, אקטים אלו אינם יכולים למנוע באופן מלא את הפגיעה העצמית, ומתבגר/ת אשר מעוניין לפגוע בעצמו ימצא דרך לעשות זאת גם תחת השגחה (למשל, לשרוט את עצמו במקום לחתוך). עם זאת, פעולות אלו מעבירות למתבגר/ת מסר כי ההורה גם מודאג ועסוק בעולמו הפנימי של המתבגר וגם נחוש לשמור עליו ועל גופו.
בשלב השני מומלץ לפנות אל טיפול פסיכולוגי המלווה בהדרכת הורים. הסיבה לכך היא שבניגוד למצבים רגשיים אחרים בהם תמיכת ההורה מציעה סיוע מספק, מצבי פגיעה עצמית מעידים בדרך כלל על כך שהמתבגר מרגיש כי אינו יכול לפנות לאף אחד בסביבתו כדי להיעזר סביב הנושאים המטרידים אותו. הגורמים לכך יכולים להיות נעוצים באיכות הקשר עם ההורים או ברמת התקשורת הרגשית בבית, אך לא בהכרח: חלק מהמתבגרים הם עדיין מופנמים וחסרי מיומנויות רגשיות אשר מאפשרות להם היעזרות אפקטיבית בהורים. במקרים אחרים, הפגיעה העצמית קשורה בנושאים שהמתבגר מרגיש שעליו לפתור קודם כל בכוחות עצמו (למשל, גילוי נטייה מינית הומוסקסואלית או קונפליקטים סביב הפרדות ואוטונומיה מההורים).
חשיבות טיפול פסיכולוגי והדרכת הורים במקרים של פגיעה עצמית
במקרים רבים הפגיעה העצמית קשורה בהיבטים שאינם מודעים ונגישים למתבגר ולהוריו, ועל כן לא מתאפשר שיח אפקטיבי עליהם. טיפול פסיכולוגי במצבים של פגיעה עצמית מתמקד, כאמור, הן במתבגר/ת והן בהורים. הטיפול במתבגר/ת עצמו מתמקד בזיהוי גורמי המצוקה בחיי המתבגר ובעיבוד שלהם. הרחבת המודעות לגורמי הקושי, מתן מילים לתחושות השליליות והרחבת היכולת להתבוננות פנימית והבנה עצמית מביאים הן להקלה במצוקה הנפשית והן לחיזוק יכולתו של המתבגר להתמודד עם טריגרים רגשיים שונים. במרבית המקרים, שינויים אלו יביאו לוויתור מהיר יחסית על הפגיעה העצמית, ולביסוס אסטרטגיות התמודדות יעילות יותר.
הדרכת ההורים הניתנת במקביל לטיפול במתבגר/ת חיונית אף היא, לפחות בשלבי הטיפול הראשונים. ההדרכה מכוונת ליצירת איזון המאפשר להורים להגן על המתבגר ולצמצם את הפגיעה העצמית ובו זמנית להרחיב את הבנתם את מצבו ואת יכולתם לקיים איתו תקשורת רגשית אפקטיבית. כמו כן, מטופלים היבטים בקשר ההורה-ילד אשר נמצאים כקשורים בהתפתחות הפגיעה העצמית. למשל, הורים אשר מפעילים על ילדם לחץ עז להצטיינות אשר מביא לפגיעה עצמית במצבי כישלון יכולים ללמוד לבסס עמדה המאזנת בין עידוד להישגים לבין מתן חופש ואפשרות לביטוי עצמי. השיפור ביחסי הורה-ילד מביא פעמים רבות גם להרחבת האמון ולכך שהמתבגר/ת יחווה את ההורה כמי שיכול לסייע לו במצבי מצוקה רגשית, במקום הפגיעה העצמית.
היכנסו לקבלת מידע ואנשי מקצוע בתחום טיפול במתבגרים
על המטפלת - ליטל פלג (גליק)
ליטל פלג (גליק) היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת בבוגרים ומתבגרים. מרצה ומטפלת במגוון נושאים שביניהם דיכאון, הפרעות אכילה, פגיעה עצמית, נטייה מינית וקשיים בתחום הבין אישי.
