מה ניתן ללמוד מציורי ילדיכם?

צוות בטיפולנט

כשהשמש ירוקה ולבית אין קירות - הבנת ציורי ילדים

לשמחתם של הורים רבים, אחת הפעילויות הילדיות אשר שרדה גם בעידן האינטרנט ומשחקי המחשב, היא הציור. עבור הילד, הציור הוא התנסות בחוויה חושית של יצירה עצמאית המאפשרת שימוש בדמיון ואמצעי הבעה; עבור הורים ואנשי מקצוע מתחום הטיפול עשוי הציור להוות פתח להבנת עולמו הפנימי של הילד, תפיסותיו והנושאים המעסיקים אותו.

חקר ציורי ילדים - רקע והתפתחות

החל משנת 1880 החלו ציורי ילדים להוות מושא למחקר ולהיתפס כאמצעי הבעה משמעותי העומד לרשות הילד: החוקר האיטלקי ריצ'י כינה את הציור הילדי כ"שפת תמונות" וחוקר בשם סולי תמך בעקיפין בכינוי זה, כאשר זיהה כי ילדים אינם מציירים ע"פ מודל אלא על סמך זיכרונם והאופן בו הם תופסים ומייצגים עצמים בעולם. בראשית דרכו, התמקד חקר ציורי הילדים בזיהוי שלבי התפתחות הציור הנורמטיביים ובהשוואות בין קבוצות חברתיות ותרבותיות שונות. מחקרים אלו הצביעו על קיומם של שלבי ציור אוניברסליים ואף על דמיון מפתיע בין ציורי ילדים מתרבויות שונות (לדוגמא, ילדים ממדינות שונות ביותר בתרבותן נטו לצייר בתים דומים המאופיינים בריבוע עם חלונות ומעליו משולש המסמל את גג הבית).

זיהוי ההתפתחות האוניברסלית של שלבי הציור הביאה לפיתוח מספר מבחני הערכה הקובעים את רמת התפתחותו השכלית של הילד על סמך ציוריו. גודאנף, למשל, הציע שיטת ציינון בה זוכה הילד בנקודות ע"פ עמידה בתנאים כציור מספר תואם של איברים (שתי ידיים, חמש אצבעות), חיבור נכון בין איברים (ראש וגוף מחוברים ע"י צוואר) וכד'; השוואה בין מספר הנקודות לגילו של הילד מאפשרת לקבוע את הרמה השכלית. כך, למשל, התפתחותו של ילד בן 4 אשר זכה ב-4 נקודות היא נורמטיבית ואילו ילד בן 8 אשר זוכה בארבע נקודות יחשב למפגר בהתפתחותו.

• כיצד ניתן לנסות לזהות
  מצוקה בציורי ילדכם?

  
• על המשמעות של צבעים
  בציורי ילדים

  
• טיפול פסיכולוגי לילדים: איך
  תדעו אם הילד זקוק לטיפול?

  

ב-1949 חל שינוי משמעותי באופן בו נתפסו ונותחו ציורי ילדים: הפסיכולוגית קארן מכובר התייחסה, לראשונה, אל ציורי דמויות אנושיות לא רק כאל מדד להתפתחות קוגניטיבית אלא כאל ייצוג תכנים פנימיים מעולמו של המצייר. עבודתה של מכובר היוותה את הבסיס להתבוננות בציורים כאל פתח לעולמם, רגשותיהם ותפיסותיהם של ילדים. כיום, אנשי מקצוע משתמשים בציור ככלי אבחוני המהווה חלק מהמבחנים ההשלכתיים המשמשים לאבחון והערכה במבחנים אישיותיים של ילדים ובוגרים כאחד. כמו כן, אנשי חינוך והורים עשויים למצוא בציורי ילדים כלי יעיל להבנת התכנים, הפחדים, המחשבות והרגשות המעסיקים את הילד.

חמודי, כמה יפה ציירת את התת מודע! - אלמנטים אישיותיים בציורי ילדים

אמונתם של מכובר וממשיכיה ביכולת ללמוד מציוריו של הילד על אישיותו ומצבו הנפשי מתבססת על עקרון ההשלכה אשר תיאר פרויד. פרויד זיהה את נטייתם של אנשים לשייך תכנים, רגשות ומשאלות אסורים ומאיימים לאנשים אחרים, במקום לעצמם (לדוגמא, אדם תוקפני אשר רואה את האנשים סביבו כמסוכנים, אלימים וכד'). בהתאם לעקרון זה, מניחים אנשי מקצוע כי ציור אינו מייצג את המציאות אלא את עולמו הפנימי של הילד, על רגשותיו, חוויותיו ותפיסותיו. כמו כן, מייצגים הציורים את תפיסתו העצמית של הילד, דמויות הזדהות ושאיפות. כך, למשל, נמצא כי ילדים אשר חווים התעללות פיסית או מינית נוטים לצייר דמויות אדם מעוותות ודלות בפרטים; בדומה, ילדים אשר סובלים ממומים או מחלות נוטים להשמיט או להבליט באופן מיוחד את האיבר ה"בעייתי" (ילדים עם בעיות שמיעה, למשל, משמיטים את האוזניים או מציירים אוזניים גדולות ובולטות במיוחד).

לאורך השנים, נעשו ניסיונות רבים ומקיפים לעריכת ניתוח שיטתי של הקשר בין אפיונים מסוימים של הציור לתכונותיו ומצבו הרגשי של הילד. התוקף ומידת היכולת בה ניתן להסיק מהציורים על עולמו של הילד היא נושא שנוי במחלוקת עד היום: ישנם מחקרים המצביעים על הערכת יתר של היכולת ללמוד מן הציורים על תכונותיו ואירועי חייו של הילד, בעוד שאחרים מצביעים על יעילות ציורים ככלי אבחוני והערכתי.

יחד עם זאת, אנשי מקצוע ומחקרים רבים מצביעים על הציור ככלי יעיל להעשרת הדיאלוג הטיפולי, במיוחד במקרים בהם הילד אינו מעונין או מתקשה בשיחה ישירה על נושאים מסוימים.

בגנים ומסגרות חינוכיות מצייר הילד, פעמים רבות, ע"פ דרישת המבוגרים (ציור לכבוד החג, ברכת יום הולדת וכד'), אך כאשר הוא מצייר באופן ספונטני, עשויים נושאי הציור ללמד רבות על עולמו הפנימי. יחד עם זאת, אנשי מקצוע המסתמכים על ציורים כמקור להערכת האישיות מסתמכים, בד"כ, על מספר נושאים קבועים לציור: בית, דמות אדם, עץ ומשפחה. נושאים אלו נבחרו מאחר והם נושאים אשר מרבית הילדים נוטים לצייר גם באופן ספונטני. לאורך השנים נבחנו משמעותיהם של ציורים אלו והקשר בין אופן ציורם לבין תכונות, רגשות ותפיסות המאפיינים את הילד ואת עולמו.

ציור דמות אדם: ילדים מתחילים לצייר דמויות אדם מסביבות גיל שלוש ומרבים לעסוק בנושא זה בציוריהם. ציור זה נחשב לקרוב ביותר לציור "דיוקן עצמי", ועשוי לבטא את התפיסה העצמית (פיסית ופסיכולוגית), דמויות משמעותיות, או דימוי עצמי נחשק (שכיח במיוחד אצל מתבגרים הנוטים לצייר דמויות גבריות שריריות או דוגמניות). האלמנטים הרבים המרכיבים את דמות האדם (לבוש, איברי הגוף וכד') מספקים מידע רב על התכנים הפנימיים המעסיקים את הילד: השמטת איברים מסוימים, למשל, עשויה להצביע על קושי סביב הפונקציה הפיסיולוגית או הפסיכולוגית שממלא אותו איבר (לדוגמא, השמטת הזרועות עשויה להצביע על תחושת אשמה חמורה); אופן ציור הידיים מלמד על יחסים בין אישיים והסתגלות חברתית, ואילו אופן ציורן של הרגליים מקושר לתחושת הביטחון הכללית.

ציור משפחה: ציורי משפחה נפוצים בקרב ילדים, אך רק בשנות ה-50 החלו להשתמש בהם כאמצעי פסיכולוגי אבחוני. ציור המשפחה, גם אם הילד אינו מצייר את משפחתו האמיתית מלמד על תפיסת הילד את היחידה המשפחתית ואת יחסו אליה ואל החברים בה. כך, למשל, ציור אביזר או פריט לבוש המשותף לילד ולדמות נוספת מצביע על תחושת קירבה, ציור קו המפריד בין חברי המשפחה מצביע על גירושין או חשש/תקווה לגירושין והשמטת אחת הדמויות מצביעה על יחס שלילי או קונפליקטואלי כלפיה.

ציור בית: ציור בית נחשב למשקף הן את הסיטואציה הבית אשר הילד חווה בהווה או בעבר והן "הצגה עצמית" הכוללת כוחות, תפיסה עצמית, יחס לגבולות ועוד. כך, למשל, היעדרו או קיומו ואופן ציורו של שביל המוביל אל הבית עשוי ללמד על כישוריו החברתיים ויכולותיו של הילד ליצור אינטראקציות חברתיות; היחס בין גוף הבית לבין גודל הגג קשור לאנרגיה המושקעת בפנטזיות ובחיים המנטליים.

ציור עץ: ציור עץ נחשב למשקף תכונות אישיותיות. ילדים צעירים מציירים אישים אנושיים יחסית, אשר צורתם מזכירה את סכמת גוף האדם, וגם בציוריהם של ילדים בוגרים יותר, המציירים עצים ריאליים ניכרת השפעתה של תפיסת הגוף האנושי. דוגמא לאופן בו מייצג העץ תכונות אישיות היא אופן ציור הענפים, אשר עשוי להצביע על נטיות מוחצנות/מופנמות, תחושת יכולת וכן הלאה. היחס בין העץ לגורמים נוספים בציור עשוי ללמד גם על יחס הילד לסביבה: לדוגמא, היחס בין העץ לשמש, כאשר זו מצויירת, מקושר ליחסים עם דמויות הוריות.

כפי שניתן לראות, כל אחד מארבעת נושאי הציור (אדם, בית, משפחה ועץ) מלמד על היבטים שונים באישיותו, תפיסתו וסביבתו של הילד. יחד עם זאת, ישנם אלמנטים המאפיינים את ציורו של הילד באופן כללי ועשויים לספק מידע משמעותי נוסף: גודלו של הציור עשוי ללמד על מדדים שונים כרמת ביטחון, דיכאון, ערך עצמי וכד'; רמת לחץ העיפרון עשויה לרמז על יכולת ההסתגלות הכללית ולהצביע על חרדה; השמטות או סירוב לצייר אלמנטים או ציורים מסוימים עשויים להצביע על קונפליקט משמעותי סביב אותו אלמנט.

ערכת ציור: טושים לילד, סבלנות לאבא ואמא - כיצד להתייחס לציורי ילדים בסביבה הביתית?

על אף המידע הרב שמספק הציור על עולמו הרגשי של הילד, יש להתייחס אל מידע זה באופן זהיר ומבוקר. מבחני הערכה אישיותיים לעולם אינם מסתמכים על הציור לבדו אלא על סט מבחנים פסיכולוגיים שונים וראיונות; בדומה, הסקת מסקנות מציור יחיד של הילד במסגרת הביתית עשויה להביא לפרשנות מוטעית. ציור יחיד עשוי לספק מידע על אלמנט מצבי ולא כללי - ציור ראש מוגדל, למשל, המקושר פעמים רבות להערכה עצמית מופרזת, עשוי לשקף תקופה בה הילד סובל מכאבי ראש, נבוך עקב תספורת לא מוצלחת וכן הלאה. כמו כן, העתקה נפוצה ביותר בקרב ילדים צעירים: הורה הנחרד לגלות כי ביתו העדינה חזרה מבי"ס עם ציור קרב עקוב מדם עשוי לגלות כי יום קודם לכן הועברה לשבת ליד הבן הכי מקובל בכיתה.

כמו כן, פרשנות ציורי ילדים צריכה להיעשות על בסיס נורמות של גיל וניתוח סטטיסטי שיטתי ולא על בסיס אינטואיציה: ציור בית "שקוף" בו ניתן לראות את פנים הבית מבעד לקירות עשויה להיות סממן פתולוגי משמעותי אצל אדם בוגר, אך נחשבת לטבעית ונורמטיבית אצל ילדים; ציור בשחור, העשוי להיות מקושר אינטואיטיבית לדיכאון ופחד, משקף לעיתים קושי בראייה אשר מביא להעדפת הצבע השחור מאחר והוא המדגיש ביותר את ההבדלים בין הדף לדמות המצויירת.

אחת הדרכים היעילות להתגברות על אי הבנות ולהשגת הבנה מעמיקה יותר של עולמו של הילד היא יצירת שיחה על ציורו של הילד: ניתן לשאול את הילד מדוע הדמות בציורו עצובה, מי גר בבית וכן הלאה. יחד עם זאת, חשוב שלא ליצור אווירה מלחיצה ותובענית סביב הציור: שאלות כ"למה לא ציירת גם אותי?" והערות הנוגעות לדיוק בציור ("אבל אתה יודע שאין כלבים כחולים") עשויות למנוע מהילד את חווית הציור הספונטנית ולהפוך את הציור מאמצעי הבעה מהנה למשימה מלחיצה ומייגעת. כמו כן, עשויה השיחה על הציור או התייחסות לפרטיו ("ציירת בהרבה צבעים", "אני רואה שציירת ציור מאוד מאוד גדול") ליצור תחושה של עניין אמיתי ולהוות תחליף מרענן ל"איזה יופי! אף פעם לא ראיתי פיל כל כך יפה!!!".

מקורות

אדם משפחה וקבוצה בציורי ילדים ונוער/ יהודה רימרמן, הוצאת צ'ריקובר, 1996.
ציורי ילדים כאמצעי הבעה ואבחנה/ יהודה רימרמן, הוצאת אוצר המורה 1995.
הגלוי והנסתר בציורי דמויות-אנוש/ עדה אברהם, הוצאת מודן 2002.
ציורים מדברים/ מיכל וימר