19.09.10
צוות בטיפולנט
כמעט ואין התייחסות אליה בספרות הפסיכולוגית, ומי שמאופיין בה בדרך כלל אינו מתלונן עליה, אך מי שחי עם אדם שסובל ממנה יכול להעיד עד כמה היא דומיננטית בחייו: קמצנות של בן משפחה או בן זוג משפיעים על אורח החיים של המשפחה כולה ולא פעם מביאים לעימותים וקשיים.
קמצנות מוגדרת במילון כ'חוסר רצון להוציא כספים, לעיתים עד ויתור על צרכים בסיסיים', ובסקר שנערך ב-2006 נמצא שכרבע מהאוכלוסייה מאופיינת במידה מסוימת של קמצנות הנעה על טווח רחב של חומרה.
במקרים רבים הקמצן עצמו לא יגדיר עצמו כקמצן אלא כחסכן או מחושב כספית, והגדרתו כקמצן תתבסס על סטנדרטים חברתיים (למשל, בחור שלא משלם את כל החשבון בדייט הראשון עלול להתפס כקמצן בעוד שבחורה לא תתפס ככזו) ועל חווית סבל ותסכול של הסובבים אותו. אלו, ירגישו בדרך כלל כי העיסוק בכסף ובהוצאות הוא אובססיבי וכי נמנעות מהם פעילויות או רכישות בסיסיות אשר מבחינה כלכלית אובייקטיבית אין סיבה להמנע מהן.
המחקר מצביע על השפעת הגנטיקה על הנטייה לקמצנות, אך מעבר לכך, כאשר ההתנהגות הקמצנית אינה מתעוררת בתגובה לצורך ממשי בחסכון כספי, נראה כי מעורבים גורמים פסיכולוגיים ופסיכו-סוציאליים בהיווצרותה. גורמים אלו עשויים לנבוע מחינוך נוקשה לחסכנות בילדות, ומנסיבות חיים של מחסור. חלק מניצולי השואה, למשל, אוגרים חפצים הנתפסים בעינינו כחסרי ערך (שקיות ניילון, בגדים ישנים) ומתקשים מאוד "לזורק כסף" על אכילה בבתי קפה ומסעדות.
הפסיכולוגיה הקלאסית, לעומת זאת, רואה את הקמצנות כחלק מדפוס אישיותי נרחב אשר מתבסס כבר בגיל הרך.
בסביבות גיל שלוש המשימה ההתפתחותית המרכזית הניצבת בפני הילד היא גמילה מהחיתול והתחלת השימוש העצמאי בשירותים. פרויד ראה את הגמילה כביטוי לתהליך רחב יותר של רכישת עצמאות ויכולת שליטה עצמית והציע כי חינוך נוקשה, התחלה מוקדמת מדי של הגמילה או תהליך גמילה המלווה במאבקי כוח עלולים להביא לקיבעון בשלב התפתחות זה, המכונה השלב האנאלי. בבגרות, הקיבעון יתבטא באישיות נוקשה המאופיינת בעקשנות, חוסר גמישות וקמצנות.
גישה דומה רואה את הקמצנות כאחד הסימפטומים של הפרעת האישיות האובססיבית-קומפולסיבית. אנשים בעלי הפרעת אישיות זו מאופיינים במגוון תכונות קבועות אשר מעוררות מצוקה ו/או פוגעות בתפקודם החברתי והתעסוקתי: פרפקציוניזם, עיסוק יתר בתפל על חשבון העיקר, מוסרניות וצדקנות, נוקשות, התעקשות לעשות את הדברים רק בדרך שלהם וכמובן - חסכנות יתר וקושי להיפרד מחפצים ישנים, גם כאשר ברור כי לא יעשה בהם שימוש. גם הפרעת אישיות זו נוצרת ככל הנראה על רקע גורמים ביולוגיים כליקוי בפעילות מערכת הסרוטונין וגורמים פסיכו-סוציאליים כהפנמת מודל הורי נוקשה וקפדני.
הסבר פסיכולוגי נוסף אשר מתייחס לקמצנות הוא הסבר הרואה בה ניסיון לשמר חוויה של שליטה בתגובה לחוויה בסיסית של חרדה וחוסר אונים: השליטה בכסף מחזקת את תחושת הביטחון ("יש לי, אני לא חסר אונים/תלוי באחרים") ולכן הוצאות כספיות מעוררות אי נוחות.
אחד המקומות הבולטים בהם הקמצנות באה לידי ביטוי הוא התחום הזוגי, אשר מערב נתינה במהותו.
אחד הדפוסים הנפוצים בהקשר זה הוא דפוס ה'קמצנות הרגשית' המתבטא בהיעדר נתינה במגוון היבטים, אשר אחד מהם הוא ההיבט הכספי. קמצנים רגשית יתעלמו מימי הולדת וימי נישואין, ימנעו בדרך כלל ממתן מחמאות ולעיתים אף ממגע ועשויים להיות בלתי מפרגנים ובלתי תומכים. כלומר, היעדר הנתינה הכספית תהווה היבט נוסף של היעדר הנכונות לתת לאחר ולהתמסר בקשר. דפוס זה יכול לנבוע מחשש להתמסר, חשש מניצול על ידי בן/בת הזוג ("אני אצא פראייר"), או מחוסר אמון בסיסי בערך הפינוק והעינוג בעצמי - ואם אני לא מפנק את עצמי, למה לי לפנק אדם אחר? עם זאת, יש לציין כי בחלק מהמקרים הקמצנות הכספית לא תופיע על רקע של קמצנות רגשית. בני זוג מסוג זה יהיו מפנקים ותומכים אך יתקשו להוציא כספים, פעמים רבות על רקע של חוויות עבר של מחסור.
דפוס נוסף של קמצנות במסגרת זוגית הוא האלימות הכלכלית, בו בדרך כלל הגבר הוא הקמצן ה'אלים'. במסגרת דפוס זה, השליטה בהוצאות הכספיות נמצאת אך ורק בידי אחד מבני הזוג, אשר מונע מהפרטנרית עצמאות כלכלית ומפקח באופן מלא על כל הוצאותיה. זאת, באמצעות ריכוז המשכורות בידיו ומניעת גישה לכספים (גם כאשר בת הזוג עובדת), מתן 'דמי כיס' המלווים בדרישה לפירוט ההוצאות, עריכת הקניות בעצמו, קבלת החלטות כספיות מבלי לשתף את בת הזוג ו/או ליווי צמוד של בת הזוג בכל פעם שהיא עורכת קניות. 'נורה אדומה' המרמזת על כך שמדובר באלימות כלכלית המכוונת להשגת שליטה בבת הזוג, היא מצב בו הגבר נדיב כלפי עצמו ומפגין קמצנות רק כלפי בת הזוג, ומצב בו הקמצנות מלווה בדפוסים נוספים של קנאות, שתלטנות וכן הלאה.
כפי שניתן לראות, קמצנות היא דפוס אשר במרבית המקרים מופיע על רקע מבנה אישיותי וגורמי עומק פסיכולוגיים, ועל כן, לא מפתיע שמדובר בדפוס קשה לשינוי. הבעיה המרכזית העומדת בפני אפשרות השינוי היא העובדה שמרבית הקמצנים אינם חווים את קמצנותם כבעיה ולהיפך - מרבים להתלונן על פזרנותם של הסובבים אותם, אשר במרבית המקרים הם הסובלים העיקריים מהקמצנות. כאשר ישנה הכרה ורצון לשנות את דפוס הקמצנות, ניתן להיעזר בטיפול פסיכותרפי בו ניתן לזהות את הגורמים לקמצנות, את הרגשות והתחושות המתעוררים סביב הוצאה כספית ואת מחירי הקמצנות (מריבות עם בת הזוג, חוסר הנאה מהחיים), וכך להגדיל את יכולתו של האדם לארגן מחדש את סדר העדיפויות שלו. כמו כן, ניתן להיעזר בטיפול זוגי בו ניתן יהיה לסייע לבני הזוג לנהל משא ומתן ולהגיע להסדר סביב הנושא הכספי.
עם זאת, כאשר אין הכרה בקמצנות כבעיה קשה מאוד להביא לשינוי דפוס זה. במקרים אלו, מומלץ לבן/בת זוגו של הקמצן/ית לחשוב היטב האם הוא מסוגל לחיות עמה בשלום והאם תכונותיו האחרות של בן הזוג מפצות על הקמצנות.
