02.07.15
צוות בטיפולנט
מאמרים, גננות, ספרי הורות, סמינרים, פסיכולוגים... כולם מסבירים לנו איך להיות הורים טובים יותר: סבלניים, חינוכיים, אמפתיים, מכילים, סמכותיים, קשובים וכן הלאה. ובכל זאת, לא משנה כמה מסורים נהיה וכמה מחשבה ותשומת לב נשקיע בילדינו, סביר להניח שנטעה לא פעם ולא פעמיים כהורים. לפעמים יהיה מדובר בטעויות מינוריות - משחק עם הפלאפון כשהילד מנסה לספר לנו מה היה היום בגן, הרמת קול מיותרת - ולפעמים נטעה טעויות משמעותיות יותר שיתבטאו בהפעלת לחץ יתר על הילד, התבטאויות מעליבות, חוסר מענה לצרכיו הרגשיים וכן הלאה. מאחר וטעויות אלו ואחרות הן בלתי נמנעות, בכתבה זו נתמקד לא במניעת טעויות אלא דווקא בדרך הטובה ביותר להתמודדות עם טעויות שכבר נעשו.
טעויות הוריות: הדרך להורות טובה?
באופן טבעי, כאשר אנו חושבים על "טעויות הוריות" אנו חושבים על טעויות מהן היינו רוצים להימנע. אלא שבפועל, תיאורטיקנים מתחום הפסיכולוגיה אשר עסקו בהתפתחות הילד הדגישו שמעבר לכך שטעויות הוריות הן בלתי נמנעות - הן ממלאות תפקיד חיוני בהתפתחותו הפסיכולוגית התקינה של הילד.
דוגמה קלאסית לגישה זו היא עמדתו של היינץ קוהוט, אנליטיקאי ותיאורטיקן אשר הדגיש כי התפתחותו של עצמי לכיד, יציב ובעל כוחות תלויה בקיומה של הורות אמפתית המתבטאת במענה לצרכיו הרגשיים של הילד. הוא הציע כי כל עוד העצמי של הילד אינו בשל, ההורה ממלא עבורו פונקציות פסיכולוגיות חיוניות כוויסות עצמי, שמירה על הערך העצמי וכן הלאה. קוהוט טען כי בכל הורות, אמפתית ככל שתהיה, מתגלעים "כשלים אמפתיים": תגובות הוריות אשר אינן מספקות מענה לצרכיו הרגשיים-התפתחותיים של הילד. כאשר מדובר בכשל אמפתי דרמטי ו/או מתמשך, הקשר בין ההורה לילד נפגע וכך גם התפתחותו הפסיכולוגית של הילד. לעומת זאת, קוהוט תיאר כי לכשל האמפתי יש גם פוטנציאל מקדם התפתחות. כשל אמפתי לא אקוטי, אשר ההורה מכיר בו ולוקח אחריות על התרחשותו ועל תיקונו, מאפשר לילד לסגת מעמדת האידיאליזציה כלפי ההורה אשר מאפיינת את הינקות. הילד מתחיל לתפוס את ההורה באופן מפוכח יותר ובתגובה להכרה זו במגבלותיו של ההורה - מתחיל להעביר לידיו פונקציות פסיכולוגיות אשר ההורה מילא קודם לכן.
קחו, לדוגמה, מצב בו ילד הנהנה מטיפול הורי טוב בדרך כלל נופל בגן המשחקים כאשר אמו שקועה בשיחה ואינה ערה לנפילה שלו. הילד מתאכזב מכך שהאם אינה מגיבה אליו ומסייעת לו להירגע באופן מידי אך במקביל - משתמש ביכולות ההרגעה שהופנמו עד כה כחלק מההורות הטובה, אומר לעצמו "לא נורא... עוד מעט יעבור..." כפי שאמו תמיד אומרת לו, וכך מתחיל לזהות כי גם הוא עצמו מצליח לשכך את מצוקתו, להירגע ולחזור לשחק. כך, כשל אמפתי של האם מאתגר את הילד ומניע אותו לפיתוח יכולת וויסות עצמי. חשוב להבחין בין מצב זה לבין מצב של כשלים אמפתיים מתמשכים וחמורים. למשל, ניתן לחשוב על פעוט אשר כל נפילה שלו בעת משחק מעוררת בהוריו חרדה עצומה המתבטאת בין היתר בכעס והגבלת המשחק החופשי שלו. כאשר ילד כזה נופל בגן השעשועים ואמו אינו ערה לכך, לילד אין כלים להרגעה עצמית; הוא בוכה וצועק עד שאמו מגיעה אליו בחרדה עצומה אשר מסלימה את החרדה שלו עצמו, וחוזר חלילה. כלומר, הכשל האמפתי המתמשך של חוסר היכולת להגיב באופן מתון שישכך את מצוקתו של הילד הופך לגורם המונע מהילד התקדמות והתפתחות, בניגוד לכשל האמפתי הנקודתי אשר מהווה זרז התפתחותי.
קוהוט הציע כי שני אלמנטים מבחינים בין כשלים אמפתיים מקדמים לבין כשלים אמפתיים הפוגעים בהתפתחות: חומרת הכשל (למשל, חוסר סבלנות נקודתי לעומת הורות אלימה על בסיס קבוע) ונכונות ההורה להכיר בכשל. לטענתו, נכונותו של ההורה להכיר בכשל ובפגיעה מתקפת את חוויתו הפנימית של הילד לפיה קרה דבר מה מכאיב ובכך, למעשה, ממשיכה את סגנון ההורות האמפתי, המבוסס על קשב לחוויתו הרגשית של הילד.
כלומר, עמדה זו מציעה כי טעויות הוריות הזוכות להתייחסות נכונה יכולות להוות זרז התפתחותי ולספק אינטראקציה נוספת בה רגשותיו של הילד זוכים לתיקוף.
תרומה פסיכולוגית נוספת אשר הטעויות ההוריות מספקות כאשר ההורה מגיב אליהן באופן מותאם היא חשיפת הילד למודל "אנושי": מודל בו מותר לטעות ובו ניתן להכיר בטעויות ולתקן אותן. ההורה אשר מוכן להכיר בטעותו ולומר לילד ישירות, למשל, שלא היה צריך לצעוק עליו/להאשים אותו בלי לבדוק שהוא אכן עשה דבר אסור מעביר לילד מסר לפיו גם הוא עצמו אינו מושלם, ושהוא נכון להכיר בפגמיו ובמשגים שלו. כך, הילד לומד שכפי שההורה אינו "הורה מושלם" כך גם לו מותר להיות ילד שאינו "ילד מושלם", ושטעויות אינן הורסות יחסים אלא מהוות בסיס ללמידה וצמיחה.
אז איך עושים את זה? איך נכון להתייחס לטעות הורית? מדובר ב"מתכון" שהוא פשוט ובעל מרכיבים מעטים בלבד, אך בו זמנית מורכב ודורש "בישול" רגיש ומותאם.
מתכון לתגובה הורית טובה לטעויות הוריות
כפי שהוזכר קודם לכן, הרכיב הראשון בהתמודדות עם טעויות הוריות הוא רכיב ההכרה בטעות. למרבית ההורים יש אינטואיציות טובות והם מזהים האם הגיבו לילד באופן נכון ומותאם או לא ועדיין, לעתים תחושות אשמה מוגברות, שאיפה להורות מושלמת וגורמים רגשיים נוספים - עשויים לערפל את יכולתנו להכיר בטעות ולתקשר הכרה זו אל הילד.
כאשר מכירים בטעות, מומלץ לתקשר אותה אל הילד באופן רגוע וענייני לאחר שסערת הרוחות נרגעה, תוך התייחסות קונקרטית לטעות שנעשתה. את ההתייחסות אפשר ללוות גם בהסבר ענייני ולא מציף יתר על המידה על הגורמים שהביאו לטעות. למשל, אפשר לומר לילד "אני מצטערת שצעקתי עליך ככה, הייתי עייפה מאוד ובמקום להסביר בסבלנות, צעקתי עליך". במידה והגורם לטעות ההורית קשור בהתנהגותו של הילד אפשר להתייחס לכך מבלי לטשטש את חלקו של הילד באירוע אך גם מבלי להאשים אותו. למשל, אפשר לומר "הכעסת אותי מאוד כשהתנהגת ככה לאחותך, אבל לא הייתי צריכה לתפוס אותך בכוח ולהכאיב לך. אפשר לכעוס גם בלי להכאיב". זאת, לעומת תגובה מאשימה כ"כשאתה כזה ילד רע אתה גורם לי להכאיב לך".
היבט משמעותי נוסף הוא הכרה בטעות מעמדה של אחריות, ולא של אשמה מוגזמת. לא פעם הורים חווים צער ואשמה קשים כל כך על משגים שלהם, עד שהם מגיבים אליהם באשמה וניסיונות פיצוי דרמטיים אשר מעצימים באופן לא פרופורציונלי את תחושתו של הילד שנעשה לו עוול. לכן, לצד חשיבות ההכרה בטעויות חשוב גם להבחין בין טעויות של ממש לבין אי התאמות מינוריות אשר מהוות חלק טבעי מהיותנו בני אדם, ולא הורים-רובוטיים המתוכנתים להתאמה מוחלטת לצרכי הילד. במידה והחלטנו שאכן מדובר בטעות שיש להכיר בה מול הילד חשוב, כאמור, לעשות זאת באופן פרופורציונלי. שיח מסוג זה אפשר לנצל גם כדי להעשיר את האפשרות להתייחס לאירוע כולו ולא רק לטעות של ההורה. למשל, לאחר תגובה מוגזמת להצקה לאחות קטנה כדאי לא רק להכיר בתגובה המוגזמת, אלא גם להזמין את הילד לשיחה מקיפה יותר על יחסיו עם אחותו ("נכון שלפעמים היא הורסת לך אבל היא עוד קטנה ולא כל כך מבינה. אתה זוכר איך זה היה כשאתה היית קטן ורצית לשחק עם האחים הגדולים שלך?").
כלומר, תגובה טובה לטעות הורית היא תגובה המכירה ברגשותיו של הילד ובאחריותו של ההורה לפגיעה בהם, אך בו זמנית נמנעת מהעצמה ויצירת אשמה מוגזמת אצל כל אחד מהצדדים. לצד זאת, חשוב לזכור כי הכרה בטעות היא בעלת משמעות רק כאשר ההורה לוקח אחריות אמיתית על שינוי ההתנהגות השגויה. הכרה ואפילו התנצלויות חוזרות הם חסרי ערך אם ההתנהגות הפוגעת חוזרת על עצמה שוב ושוב: במקרים אלו הילד מאבד את האמון בכך שההורה באמת רואה את התנהגותו כשגויה ופועל לשנותה. כאשר מדובר במשגים הוריים נקודתיים אשר לא נוטים לחזור על עצמם בעוצמה ובתכיפות גבוהה, הכרה בטעות בדרך כלל תהיה תגובה מספקת ומעוררת אמון. לעומת זאת, כאשר מדובר במשגים הוריים משמעותיים החוזרים על עצמם, וההורה מכיר בבעייתיות של התנהגותו אך מתקשה לשנותה - מומלץ לפנות אל הדרכת הורים אשר תסייע להבין את מוקד הקושי ולהביא לשינוי של ממש.
