29.04.09
צוות בטיפולנט
"את לא תגידי לי מה לעשות"
"תאמין לי שאני יודעת מה טוב בשבילי"
"זה החיים שלי, לא שלכם!"
נשמע מוכר? אם הקטנצ'יק שלכם חגג לאחרונה יום הולדת של שתי ספרות וכבר גבוה מכם בראש, סביר להניח שכן. גיל ההתבגרות מלווה בתהליך טבעי של ביסוס עצמאות ונפרדות מההורים, אך 'מלחמת עצמאות' חיונית זו מציבה הורים רבים בפני עימותים וקונפליקטים הנוגעים למתן עצמאות והשמת גבולות.
"ב-16 הכל כזה עם קצפת ודובדבנים", אבל איך זה בשביל ההורים?
ברבות מהתרבויות אליהן אנו נוהגים להתייחס כ'פרימיטיביות', קיימים טקסי התבגרות אשר לאחר קיומם מתחיל המתבגר לתפקד כמבוגר לכל דבר מבחינה חברתית, תעסוקתית ומינית. בחברה המערבית, לעומת זאת, גיל ההתבגרות מהווה תקופת מעבר מבלבלת בין הילדות לבגרות: רבים מהמתבגרים תופסים עצמם כבוגרים ובעלי יכולת לקבל החלטות משמעותיות בחייהם, וחווים תחושות וצרכים 'של גדולים'. יחד עם זאת, החברה טרם רואה את המתבגר כמבוגר במלוא המילה ומותירה אותו בחסות ההורים, מבחינה חוקית.
בתקופת ביניים זו שבין הילדות לבגרות, אחת המשימות המרכזיות הניצבות בפני מתבגרים היא ביסוס זהותם ועצמאותם באופן שיכין אותם לחיים הבוגרים. גם אם נראה לכם שהבלגן בחדר, המריבות והעגיל בלשון הם לא בדיוק ההכנה האידיאלית לחיים הבוגרים, מדובר בחלק מתהליך ביסוס האוטונומיה האישית.
בשנות הילדות המוקדמות תלותו של הפעוט בהוריו היא מוחלטת מבחינה פיסית ורגשית. עם הזמן על הילד לרכוש את המיומנויות אשר יאפשרו לו לנהל חיים עצמאיים ללא תלות בהורים - עליו ללמוד כיצד לנהל מגעים חברתיים (כי בגיל 20 אמא כבר לא יכולה לעזור ולעשות בשבילך שולם), כיצד לווסת את רגשותיו (כי התפרצות זעם עשויה להיות נוגעת ללב גיל 3 אבל לא בגיל 30) וכיצד לקבל בעצמו החלטות משמעותיות בחייו.
כבר בשנות החיים הראשונות מתחיל תהליך של ביסוס נפרדות ועצמאות מההורים, ותהליך זה נמשך ומתחזק בגיל ההתבגרות: בגל שנתיים היא התעקשה לבחור לבד את החולצה לגן וסירבה לשבת בעגלה? בגיל ארבע עשרה היא עדיין מתעקשת לבחור לבד מה ללבוש ודואגת להזכיר לכם שדעתכם כזה, כאילו, מה-זה לא משנה לה, שחבל על הזמן.
התעקשותו של המתבגר על עצמאותו ועל ביסוס שליטה ואחריות על חייו היא אמנם תהליך חשוב באופן תיאורטי, אך ההתמודדות המעשית עשויה להיות קשה ולהתבטא בעימותים וחיכוכים. עימותים אלו מסייעים למתבגר לרכוש מיומנויות של אסרטיביות וניהול משא ומתן, במסגרת יחסים בהם הוא מרגיש בטוח ומוגן בהשוואה לעולם החיצוני: קל הרבה יותר לטרוק את הדלת במסגרת המשפחתית המוגנת מאשר במקום העבודה או בבית הספר. כמו כן, העימותים עם ההורים מסייעים למתבגר לגבש זהות נפרדת וייחודית: המתבגר הנאבק עם הוריו על שעת החזרה הביתה, סידור החדר וסגנון הלבוש משתמש בעימותים כאמצעי להכרזה על אישיותו הייחודית ("אני אחר, לא כמוכם") ועל זכאותו ויכולתו לשלוט בחייו.
"יש מחיר לחופש": גבולות העצמאות
"איך אתה רוצה שאתן לך לנסוע לשבוע אילת אם כל יום אתה מאבד משהו?"
"למה שארשה לך לצאת הערב אם אף פעם אינך עומדת בהבטחה לחזור בשעה שסיכמנו עליה?"
דוגמאות אלו מייצגות קונפליקט מוכר: המתבגר דורש להרחיב את גבולות עצמאותו אך לא תמיד נוהג באופן אחראי ובוגר דיו לעמוד באתגר שלקח על עצמו. בהתאם, אנחנו כהורים רוצים (אלא מה?) לגדל ילדים עצמאיים ובטוחים בעצמם, אבל לא תמיד בטוחים שהמתבגר הביתי לא ינצל לרעה את העצמאות הניתנת לו.
הורים למתבגרים אמורים למצוא את האיזון בין מתן אפשרות למתבגר לגלות את עצמאותו וללמוד (לטובה ולרעה) מנסיונו, לבין הגבלת עצמאותו כאשר זו מנוצלת לרעה. מדובר בתפקיד המזכיר, במידה מסוימת, את תפקידו של הורה לפעוט הלומד ללכת: ההורה מאפשר לפעוט ללכת וליפול תוך גילוי של יכולותיו ושל העולם סביבו, אך כאשר הוא מתקרב לשקע החשמלי, ההורה מציב גבול ברור ועוצר אותו; באופן דומה, הורים למתבגרים אמורים לאפשר למתבגר להתנסות ולבחון את יכולותיו בעולם, אך כאשר המתבגר משתמש בעצמאותו באופן שעלול לפגוע בו, עליהם להציב גבול חד משמעי.
שימוש לרעה של מתבגרים בעצמאותם עשוי להתבטא בפניה לסמים, אלכוהול והתנהגות עבריינית, אך גם התנהגויות הפוגעות בהתפתחותו של המתבגר כנשירה מבית הספר וסירוב לקבלת טיפול רפואי במידה וזה נדרש, צריכות לעורר את תשומת ליבם של הורים.
באופן טבעי, קל הרבה יותר לזהות סיכונים ולהציב גבולות לפעוטות בני שנה מאשר לבני נוער.
הורים רבים חוששים לפגוע בפרטיותם של ילדיהם המתבגרים או מתקשים להתעמת איתם, ולכן מגיעים למצב של חוסר מעורבות בחייהם של המתבגרים. עם זאת, לאורך השנים הוכיחו מחקרים רבים כי אחד הגורמים המרכזיים הקשורים במניעת התדרדרותם של ילדים לעבריינות, שימוש בחומרים, נשירה מבית הספר ועוד הוא השגחה הורית. משמעות ההשגחה אינה 'תחקור' של הילד או ציפייה שישתף את ההורה בסודותיו כפי שעשה בילדות, אלא ידיעה היכן ועם מי נמצא המתבגר. למרות שמתבגרים רבים עשויים למחות או להתעמת עם ההורים כאשר אלו מבקשים מידע על מעשיהם, מודעות המתבגר למעורבות ההורה מקטינה את הסיכוי שיקח חלק בפעילויות המסכנות אותו.
כאשר היחסים בין המתבגר להוריו תקינים ופתוחים, מתממשת ההשגחה ההורית באופן טבעי: ההורה מתעניין בעיסוקיו של המתבגר והמתבגר אינו חש צורך להסתיר אותם, בדרך כלל. עם זאת, כאשר הילד מתפתה לפעילויות אסורות או שהתקשורת עם הוריו לקויה, עשוי להתפתח דפוס של שקרים והסתרות. במצב זה חשוב לזהות כי לשמירה על 'עצמאותו' של המתבגר עשוי להיות מחיר גבוה, ולפעול בהתאם להגברת ההשגחה ההורית. ההגברה עשויה להיעשות באמצעות עימות של המתבגר עם המצב וניהול דיאלוג ומשא ומתן על הגבולות.
מתבגרים רבים יפגינו התנגדות לעלייה ברמת ההשגחה אך יסתגלו לאחר התעקשות עקבית של ההורה, הנעשית באופן נכון: על ההורה להעביר מסר לפיו מטרת ההשגחה היא טובת הילד ולא הגבלה של עצמאותו או פרטיותו, וכי עצמאות זו תפגע רק במקרים בהם תסכן את הילד. רבים מההורים המתקשים לנהל דיאלוג זה עם הילד, או שילדיהם זקוקים להתערבות אינטנסיבית יותר, עשויים להיעזר בהדרכת הורים. במסגרת הדרכת ההורים ניתן לרכוש מיומנויות ליצירת דיאלוג אפקטיבי יותר עם הילד, באמצעותו ניתן יהיה לסייע למתבגר להשתמש בעצמאותו באופן תקין ובונה.
מקורות
שיקום הסמכות ההורית/ חיים עומר, הוצאת מודן, הספריה הפסיכולוגית, 2000.
The adolescent quest for autonomy: Renegotiating a cordial relationship, Omatseye, B. O. J., College Student Journal. Vol 41(3), Sep 2007, 623-630
