22.08.18
אמיר וייס
בשיחות עם אנשים השומעים שאני פסיכולוג אני נתקל לא מעט בשאלה הבאה: "בשביל לשפוך את הלב יש לי חברים, מה יעזור לי פסיכולוג?" הם ממש צודקים: חשוב ורצוי לשתף מעולמנו עם חברים קרובים ומשפחה, אך אין הדבר מבטל את הצורך (לעיתים) בשיחה עם מטפל מקצועי. נדמה לי כי קיים פער גדול מאד בין זמן ההכשרה (מינימום 9 שנות הכשרה) וכמות המשאבים (אלפי שעות טיפול וליווי בהדרכה מקצועית) המושקעים בהכשרת כל פסיכולוג לבין האופן בו נתפס פסיכולוג בציבור. בסופו של דבר, עדיין לא מעט אנשים תופסים את הפסיכולוג כאיש שיושב על הכיסא, בעיקר מקשיב, מהנהן קצת ומדי פעם אולי גם אומר משהו. בעיני, חלק מאחריותם של פסיכולוגים הוא גם להתמודד עם האתגר ולהסביר טוב יותר מה באמת קורה בחדר הטיפולים. על כך אבקש לספר לכם קצת בטור זה.
אז במה שונה שיחה עם פסיכולוג משיחה עם חבר? מה עובר בראשו של אותו איש מקצוע היושב מולכם, ואילו כלים יש בידיו, המבחינים אותו משיחה 'חברית'? היריעה אמנם קצרה מלתאר, אך לעת עתה ארצה להתמקד במספר היבטים מרכזיים בעבודת הפסיכולוג, אשר בעיני מהווים חלק מארגז הכלים הבסיסי אותו הוא נושא: הראשון הוא אבחון והערכה, ואילו השני הוא עבודת המטפל ברגע הנוכחי בו הוא והמטופל נמצאים בחדר, או מה שמכונה בשפה המקצועית: עבודת ה-'כאן ועכשיו'.
אבחון והערכה
כמה מכם מכירים את המצב הזה שבו ניסיתם לייעץ לחבר במשבר? גייסתם את מיטב הסבלנות וההכלה הקיימת בכם, הצעתם רעיונות שנראו לכם מעולים, ולמרות הכל החבר לא שיתף פעולה? סיבה אפשרית אחת היא שלעתים אנו מייעצים וחותרים לפתרון, מבלי להקדיש מספיק תשומת לב להבנת הבעיה.
נניח שחבר פונה לעצתכם בנוגע לבנו בן ה-13, המבלה שעות במחשב, במצב רוח רוגזני, ממעט לפגוש חברים בחוץ ולא מכין שיעורי בית כדרך קבע. העצה הראשונית המתבקשת היא כמובן להגביל לו את שעות המחשב עד לאחר שימלא את חובותיו כתלמיד. אך על מה המלצה זו מבוססת? האם ברורה לנו סיבת התנהגותו של אותו ילד? שהרי שאותה התנהגות עשויה לנבוע מסיבות רבות ושונות: ייתכן שאותו ילד סובל מלקויות למידה, וזו דרכו להימנע מהקושי; ייתכן שהוא סובל מחרדה חברתית והוא נמנע מהמבוכה הכרוכה במפגש עם ילדים אחרים; ייתכן שהוא מתקשה להבין רגשות והתנהגויות של ילדים אחרים (למשל, כחלק מהפרעה על הרצף האוטיסטי); ואולי הוא בכלל מתרעם על הציפיות הגבוהות שמציבים הוריו, וזו דרכו להביע את התנגדותו?
על אף היכרותנו העמוקה עם אותו חבר והכוונה הטובה שלנו (ואולי נכון יותר לומר משום כך), איננו רואים את התמונה המלאה בצורה אובייקטיבית ומקצועית. במקרים אלו ודומיהם, אבחון והערכה נכונים הם מאבני הבסיס לתהליך טיפולי מוצלח, שהרי כמספר הסיבות לבעיה כך מספר דרכי הפעולה האפשריות.
חשיבות ה"כאן ועכשיו"
כשחושבים על טיפול, הדבר הראשון שעולה הוא שפשוט מדברים על הדברים. זה אמנם נכון, אך לטעמי זה כלל איננו העיקר. בספרו 'מתנת התרפיה' כותב אירווין יאלום, פסיכולוג אמריקאי ידוע, כי "הנסיבות המיידיות, הכאן ועכשיו, הן מקור עיקרי לכח הטיפולי, מכרה הזהב של הטיפול, ידידו הטוב ביותר של המטפל והמטופל". כפסיכולוגים, אנו רואים בטיפול כמפגש בין שני אנשים, אשר מייצג במידה רבה את מה שקורה לאדם גם מחוץ לחדר הטיפולים. כלומר, ישנה הנחה שבעיותיו הבינאישיות של האדם ככל הנראה יופיעו גם ביחסיו עם המטפל. כך למשל, אם אדם חרד מאוד, תובעני, מרצה או ביקורתי מדי - כל אלו צפויים להתבטא בקשר שהוא יפתח עם המטפל. לכן, מטרת המטפל היא לזהות את הדמיון בין מה שקורה בחדר, בקשר שלו עם המטפל, לבין מה שקורה לו ביחסים הבינאישיים בסביבתו.
לשם כך, נדרשות אוזניים מחודדות מאוד, אשר מקשיבות בכל עת למתרחש בחדר הטיפולים. כך למשל, כפסיכולוג, אני מתעניין בכל אמירה שנאמרת בזמן הטיפול, חסרת חשיבות ככל שנראית, מתוך מחשבה שאולי היא טומנת בחובה מידע משמעותי. הרי על אף שכל המטופלים מגיעים לאותה הקליניקה, בהחלט שלא כולם מגיבים לאותם גירויים באותו האופן. לדוגמא, בחדר הקליניקה בו אני עובד ישנו חלון זכוכית גדול הצופה לנוף השכונתי הפתוח. באחת הפגישות מטופל אחד לפתע העיר: "אתה לא חושב שזה חוסר אחריות שאין כאן סורגים? אינך פוחד שהילדים שלך ייפלו?" עניתי לו כי אני מבין אותו, שהוא לא היחידי שמרגיש ככה, אך במקביל, הצעתי לבחון עמו - האם זה קשור לתחושות יותר עמוקות אותן הוא נושא עמו? ואכן, בירור נוסף העלה כי אמירה זו טמנה בחובה את חוויות חוסר המוגנות והיעדר הדאגה מצד הוריו של אותו מטופל לצרכיו שלו כשהיה ילד. במקרה אחר, אך עם אותו חלון, מטופלת שלי הייתה מפנה את מבטה החוצה בכל פעם שעלה בשיחה בינינו נושא טעון. עבורה, החלון שימש כמנגנון להתרחקות ולהפחתת החרדה בכל פעם שהרגישה את האינטימיות בחדר גוברת. כלומר, אותו גירוי, אך תגובות שונות לחלוטין!
לפעמים צריך גם חבר טוב וגם פסיכולוג
על אף הדמיון בין השניים, קיימים מספר הבדלים מהותיים נוספים: חבר טוב, מעצם היותו כזה, מעורב יותר בחיי האדם. ככזה, מידת המחויבות שלו לתהליך טיפולי היא אחרת כמובן, והוא עשוי להתרחק לפי יכולותיו וצרכיו שלו. כמו כן, מטפל ער ומחויב יותר לחשיבות של התחברות לסיפור שהמטופל מספר, בעוד שחבר נוח יותר לשמוע את הסיפור דרך ראות עיניו. יתרה מכך, בהכשרתו מטפל מאומן ביכולתו להימצא עם הזולת, להעמיק בשמיעתו אותו, ולהציע את ארגז הכלים שברשותו בצורה המותאמת למטופל, לא כעצה הנשענת על טעם ונסיון אישי בלבד.
לסיכום, בשיר 'חברים בכל מיני צבעים' אומרת שרית חדד: "יש לי חברה עם עיניים כחולות, שלה אני מספרת את כל הסודות". כולנו זקוקים לחברים, הם מקור תמיכה חשוב עבורנו בעתות מצוקה, והשפעתם המרפאה רבה. יתרה מכך, המשפט: "דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד אחד", מדגיש בעיני את הכח הטמון בקיומה של מערכת תמיכה. אך כאשר התגייסותכם הרבה לחבר לא מניבה פרי, מצוקתו לא חלפה, או לחילופין אתם צופים בו חוזר על אותה טעות פעם אחר פעם, דעו כי לקשר הטיפולי, על הכלים הרבים שברשותו, יש הרבה מה להציע. במקרים אלו אל תהססו להרחיב את מערכת התמיכה שלכם.
היכנסו למידע נוסף אודות פנקס הפסיכולוגים
על הכותב – אמיר וייס
אמיר וייס הוא פסיכולוג קליני מומחה. מטפל בילדים, נוער ומבוגרים, לרבות הדרכות הורים, בקליניקה פרטית ביבנה וברמת-גן.
