14.02.19
אמיר וייס
מרבית הגישות הקלאסיות בפסיכולוגיה מכוונות אותנו להסתכל אחורה, על העבר של האדם, כמקור למצוקה ממנה הוא סובל כיום. כך למשל, פרויד ועמיתיו סברו כי מרבית הסיבוכים הנפשיים מקורם בהתנסויות מוקדמות מאד, לא יאוחר מגיל העלייה לכיתה א'. עם זאת, כיום קיימות גישות חדשות יותר, אשר אינן מבטלות את חשיבותו של העבר בחיי הנפש שלנו, אך מדגישות כי אל לנו להזניח את ההווה ואת חיי היום-יום. ואכן, גישות אלו עשויות לסייע בהתמודדות עם אחת השאלות הנפוצות ביותר שעולות במהלך טיפול פסיכולוגי:
"אוקיי, אבל עכשיו כשאני מבין, מה אני עושה עם זה??"
נתחיל בדוגמא
כשפגשתי את שרית (שם בדוי) בקליניקה שלי לראשונה, היא הצטיירה בעיני כבחורה מלאת חן, מסבירת פנים, בעלת טון דיבור נעים ועדין מאוד. לכן, הופתעתי למדי לשמוע את הסיבה בגינה פנתה לטיפול:
"אני מרגישה שלאחרונה אני לא מצליחה לשלוט על הכעס שלי, אני עונה בלי לחשוב ופוגעת באנשים סביבי. הייתי רוצה להיות מסוגלת לשלוט בעצמי יותר".
הפער בין סיבת הפנייה של שרית לבין האופן הנעים בו היא נחוותה בעיני, עשוי היה לרמז על מוקד הטיפול: התפרצויות הזעם שהיא תיארה סימנו את הכעס הרב הטמון בה, ומשאלתה לשלוט בכעס סימנו את הסכנה הטמונה (בעיניה) בביטוי כעס כלפי הסביבה. ייתכן שעד אז מנגנוני ההתמודדות שלה אפשרו לה לחיות בצורה סבירה, אולם משהו בחייה הפר איזון זה ועורר את הצורך לפנות לסיוע נוסף.
הקונפליקט עמו שרית מתמודדת הדהדו לי את כתביו של פול ל. וכטל, פסיכולוג ידוע ומחבר הספר "תקשורת טיפולית". בספרו, מתאר פול כי כאשר אדם חושש מאד להביע את כעסו, הוא גם מוגבל יותר ביכולתו לעמוד על זכויותיו ורצונותיו. במאמץ לקבור את הרגשות האסורים, לסלק את התוקפנות הקיימת בו, האדם עלול להגיע דווקא למצב של ביטול צרכיו שלו. בתגובה, הוא עשוי לחוש מנוצל ופגוע. חוויות אלו, באופן טבעי, עשויות בהחלט לעורר כעס באדם, אך משום שדווקא הוא במיוחד לא יכול לסבול כעס, הוא מכפיל את מאמציו להרחיק ממנו את הכעס בכך שהוא מוותר שוב ושוב על זכויותיו ונזהר לא לפגוע באיש. אך אז, כפי שצפוי, הוא מכשיר את הקרקע למצב עתידי שבו שוב לא יקבל את המגיע לו, וזה יעורר כעס נוסף. והנה, הגענו שוב לנקודה ממנה התחלנו – הכעס. אז שוב, מה עושים?
תקועים במעגל קסמים
ייתכן שפרויד היה אומר שהקושי של שרית להביע כעס מקורו בדחף תוקפני פרימיטיבי, ממנו היא מנסה להתגונן. אולם, במקום להישען בהבנתנו רק על דחפים מוקדמים אלו, ניתן לחשוב גם כיצד הכעס בחייה של שרית, וגם ניסיונותיה להתגונן מפניו, ממשיכים להיווצר בכל יום מחדש. כלומר, יתכן כי הכעס בו היא נאבקת אינו הכעס "הישן" שהיה בה מאז ילדותה (גם אם רוב הסיכויים שהכעס אכן החל כבר אז, ודפוס התנהגות זה קיים כבר שנים רבות). הכעס שהיא נאבקת לרסן היום הוא דווקא כעס שהתעורר לאחרונה, ובאופן אירוני, התעורר על ידי אותם המאמצים שהיא עשתה כדי להפטר ממנו.
אם נעצור לחשוב לא רק על העבר, אלא גם על המחשבות וההתנהגויות שמתקיימות בהווה, כפי שגישות חדשות יותר מציעות, אפשר לומר כי שרית תקועה במה שניתן לקרוא לו "מעגל קסמים". ככל שהיא מפחדת יותר מהכעס, כך היא מנסה לקבור אותו עמוק יותר, ולהיות הכי פחות תוקפנית שהיא יכולה. בתגובה לכך, היא הופכת מתוסכלת ומרגישה שמתעלמים ממנה, מה שכמובן מכעיס אותה אף יותר. לכן, הניסיון להבין מה היו האירועים המוקדמים שהולידו את המעגל השלילי הזה בחייה של שרית הוא אמנם צעד חשוב, אך לא צפוי לפתור את הבעיה; הכעס הפך עבורה לדרך חיים, לתבנית התנהגות, גם אם כזו שאינה הגיונית ומועילה לה עוד.
אז עכשיו כשאני מבין, מה עושים?
הידיעה מה גרם לדפוס התנהגות בלתי אדפטיבי אינה יכולה כשלעצמה לתקן את הנזק, ממש כפי שההבנה כי עישון הוא מזיק לבריאות לא יסייע בהחלמה מסרטן ריאות. לכן, בטיפול נרצה ללוות ולעודד את האדם לשנות את הרגליו עכשיו, והרי שבאופן אירוני, המצב שאליו הוא נקלע הוא בדיוק זה שממנו הוא מנסה להימנע. הכיצד? כאן טמונה מהות העבודה הטיפולית, והיריעה קצרה מלתאר. העבודה עם שרית, למשל, החלה בהכרה בכעס המצוי בה, והמשיכה בבחינת האפשרות שהכעס שהיא מחזיקה איננו בהכרח 'מסוכן' כפי שהיא חווה אותו. באמצעות התאמת הכעס לממדים 'מציאותיים' יותר, התאפשר היה לנו לבחון יחד דרכי תגובה שונות מכפי שבחרה שרית עד היום. אלו, בתגובה, יצרו שינוי קטן, אשר הספיק בכדי לשבור את מעגל הקסמים.
על הכותב – אמיר וייס
אמיר וייס הוא פסיכולוג קליני מומחה. מטפל בילדים, נוער ומבוגרים, לרבות הדרכות הורים, בקליניקה פרטית ביבנה וברמת-גן.
