01.05.19
ספיר קינן
"בכלל לא הייתי אמורה להגיע לבסיס עדיין, אבל החלטתי לבטל את ימי המחלה שלי ולהגיע בכל זאת. ישנתי רוב הדרך, וכשחלמתי שאני עפה – כמו כשאת ישנה ואת בטוחה שאת נופלת מהמיטה – ישר הבנתי שעפתי מהאוטובוס. הבנתי איפה אני נמצאת, לא הפתיע אותי שאני נמצאת בפיגוע". כך מתארת שרית סגל (36), את האירוע שבהבזק שניה שינה את חייה והעלה אותם על מסלול שהיה זר לה עד אותו הרגע - את היום בו הפכה נפגעת פעולות איבה, המתמודדת עם פוסט טראומה.
המשפחה שלא רוצים להשתייך אליה: נפגעי פעולות איבה
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אנחנו עסוקים לרוב בהנצחה של מי שאיבדו את חייהם במלחמות ישראל ובפעולות טרור. אנחנו, כעם, כחברה, מחזקים את המשפחות ומוקירים את תרומתם של יקיריהם. לצד זה, מתעורר הצורך הקולקטיבי להכיר בסיפורם של אלה ששרדו את הקרבות, המלחמות, או פעולות הטרור והפיגועים. עבורם, הזיכרון הטראומתי עלול להיות מצלק ונוכח בנפשם ובגופם, לטלטלם, ולשנות את מהלך חייהם מן הקצה אל הקצה. שרית היא אחת מהם.
כיום היא אם ל-2 בנות, גרה במרכז הארץ ועובדת בתחום הטיולים, אך לפני פחות מ-20 שנה הצטרפה למשפחה אליה אף אחד לא רוצה להשתייך, נפגעי פעולות האיבה. כשהייתה בצבא נפצעה בפיגוע קטלני באוטובוס שהתרחש בימי האינתיפאדה השנייה, בצומת כרכור. הפיגוע גבה אז את חייהם של 14 ישראלים, ונפצעו בו עשרות אנשים. תקופה זו, נזכרת שרית, הייתה מתוחה ביותר מבחינה ביטחונית, ופיגועים רבים התרחשו באוטובוסים ובצמתים בהם הייתה נוסעת. היא הוגדרה כפצועה במצב אנוש, לאחר שנפצעה ברגלה, וכן ספגה זכוכיות בכל חלקי גופה, שאחת מהן ננעצה בצווארה, מילימטר בודד מהעורק הראשי. בנוסף לפציעות הגופניות החמורות שחוותה שרית, גם מצבה הנפשי הושפע עמוקות מהפיגוע. שנים ארוכות לאחר שהחלימה מהחבלות והפציעות, סבלה שרית מסימפטומים שונים של פוסט-טראומה, עם חלקם היא מתמודדת גם כיום. זהו סיפור התמודדות, זהו סיפורה.
"ישר צעקתי לכולם שיש פיגוע וירדתי לרצפה, אף אחד לא הבין מה קורה לי"
"הייתי חולמת על בלונים שמתפוצצים, ושאני כל שנייה נופלת מהמיטה. בדרך כלל לא הייתי מצליחה להירדם, אבל אם הייתי מצליחה, החלומות שלי היו סיוטים", כך מתארת שרית סימפטום בולט של פוסט טראומה - חוויה-מחדש של האירוע הטראומתי. סימפטום זה עשוי להוביל למצוקה נפשית קשה, ועבור רבים מתבטא בתור זיכרונות חודרניים של האירוע שמופיעים שוב ושוב. אצל שרית הוא בא לידי ביטוי בין השאר בחלומות מסויטים שגרמו לה לחוות ללא הרף את תחושותיה מהפיגוע.
באופן דומה, מתארת שרית מקומות הומי אדם שהקשו עליה במיוחד גם זמן רב לאחר הפיגוע. זאת מכיוון שאירוע טראומתי, שנצרב בגוף דרך החושים, עלול לצוף מעל לפני השטח לאחר התרחשותו כאשר האדם פוגש גירויים שמהווים טריגר לזיכרון. כך למשל, גם שנים לאחר הפיגוע, כאשר התגוררה שרית באשקלון בתקופה בה ספגה העיר קסאמים, התעוררו שוב הסימפטומים הטראומתיים והיא חוותה חרדה קשה. באופן דומה, היא מתארת סיטואציה בה הלכה לפסטיבל בתל אביב, בו היה זיקוקים: "ישר צעקתי לכולם שיש פיגוע וירדתי לרצפה, החברה שהייתי איתה הייתה בהלם. אף אחד לא הבין מה קורה לי".
מהי הפרעת דחק פוסט טראומתית?
פוסט-טראומה, או בשמה המלא הפרעת דחק פוסט-טראומתית (Post-Traumatic Stress Disorder), והמכונה בקיצור PTSD, היא הפרעה פסיכיאטרית שעלולה להתפתח לאחר חווית אירוע שהעמיד בסכנה את השלמות הגופנית או הנפשית של אדם או של קרוביו. אירועים כאלה כוללים פיגועי טרור, מצבי מלחמה, תאונות דרכים, מקרים של אלימות מינית וחשיפה לאסונות אחרים. ההפרעה יכולה להופיע אצל כל אדם ללא קשר למאפייניו הדמוגרפיים, במבוגרים וצעירים כאחד. סימפטומים של ההפרעה עשויים להופיע בחודשים הראשונים לאחר האירוע הטראומתי, בעוד שאחרים עשויים להופיע מעט מאוחר יותר כך שההפרעה תבוא לידי ביטוי במלואה רק לאחר כמה שנים.
ערה? תמיד: עוררות מוגברת כסימפטום של פוסט-טראומה
לאחר אירוע טראומתי, עשויות להתפתח תגובות נפשיות שונות, גם מבלי שהאדם יהיה מודע להן לחלוטין, או אפילו יקשר אותן לאירוע שחווה. כפי שמתארת שרית, "בהתחלה בכלל לא חשבתי שיש לי איזו בעיה והתנהלתי כרגיל. מה שעניין אותי היה לחזור לשירות הצבאי, וכל הזמן חשבתי שהנפש שלי בסדר ולא קרה לי כלום. אז הייתי בפיגוע, אז מה, יש הרבה אנשים שעוברים את זה. אבל אני זוכרת שבפעם הראשונה שראיתי את עצמי במראה, אחרי ששטפו אותי והוציאו לי את כל הזכוכיות בבית החולים, פשוט התחלתי לבכות. היו דברים שלא הייתי מודעת אליהם, אבל אמא שלי שמה לב שבכל פעם שנטרקת דלת, או אפילו בזמן שישנתי – הייתי קופצת וזזה המון. כל צליל, קול, צעקה, היו מקפיצים אותי". כך, בפשטות, משרטטת שרית תמונה חיה של אחד הסימפטומים הנפוצים של המתמודדים עם פוסט-טראומה - עוררות מוגברת. ביטוי העוררות מגוון ונע בין קשיים בשינה, תחושת בהלה פתאומית או אובדן ריכוז כתוצאה מהופעת גירויים בסביבה, כגון צלילים, ותחושת דריכות מתמדת אצל חלק מהמתמודדים - עד הבעות תדירות של כעס ותוקפנות, ואף התנהגויות של הרס עצמי, אצל אחרים.
פגיעה באיכות החיים
"אם הייתי חושבת שעלה מחבל לאוטובוס הייתי רצה לנהג ואומרת לו לעצור עכשיו ולהזמין משטרה", מספרת שרית. "הייתי מתקשרת לחברות ואומרת להן שאם הן לא שומעות ממני בקרוב, זה אומר שנהרגתי בפיגוע". המצוקה הקשה שכוללת חוויה-מחדש של האירוע הטראומתי, מובילה את האדם להימנע מגירויים, חפצים ותחושות הקשורים אליו או מזכירים אותו. עבור רבים, הימנעות כזו עשויה להוביל לפגיעה נוספת באיכות החיים, שכן טווח התנועה של האדם וחיי היומיום נעשים מוכתבים לפי מה שמאפשרת החוויה הפוסט-טראומתית. הימנעות כזו אינה מאפשרת לאדם ללמוד לחוש שוב ביטחון בסיטואציות האלה, ולהשיב לו את אמונתו ביכולות ההתמודדות שלו. במקרה של שרית, הפיגוע הקשה עליה לנסוע באוטובוסים והפך פעולה יומיומית טריוויאלית לכאורה למעוררת חרדה ולמעשה לבלתי אפשרית, "הבנתי שאני לא יכולה יותר לנסוע באוטובוס, וביקשתי מאבא שלי שיעזור לי לקנות אוטו. אחרי שהיה לי אוטו, החיים שלי נרגעו קצת".
פוסט-טראומה כוללת גם ירידה משמעותית במצב הרוח, תנודות תדירות על הסקאלה הרגשית, וריבוי מחשבות שליליות לאחר האירוע הטראומתי. שרית מספרת כי חוותה תקופות כאלה לאחר הפיגוע, תוך התנתקות מסוימת מפעילויות ורגשות שחשה. "היו תקופות שהייתי נכנסת למיטה ופשוט לא יוצאת ממנה", היא מספרת, "הייתי לפעמים מונעת מעצמי ומוצאת תירוצים לא ללכת למסיבות, או לכל מיני מקומות שהזמינו אותי. בפעמים אחרות הייתה משתכרת עד רמה שהיו צריכים לגרור אותי מהרצפה בשביל להגיע למקום מסוים ובכלל להתמודד עם מה שהרגשתי".
"הייתי בטוחה שאנשים ימותו בגלל שאני לא התרעתי שהיה מחבל על האוטובוס"
לכל ההתמודדויות הנובעות מהטראומה נוספה תחושת האשמה הקשה אותה היא נושאת מאז האירוע עצמו, ושמאפיינת שורדים נוספים שניצלו מאירועי אסון, על כך ששרדה בעוד רבים ממי שהיו איתה באוטובוס נרצחו בפיגוע. "לא הצלחתי להבין למה אני נשארת בחיים והם לא. למה החייל שעקף אותי באוטובוס וישב איפה שאני רציתי לשבת, ושתי מג"בניקיות שישבו מולי ושירתו עם חברות שלי, למה הם נהרגו. לא יכולתי לפגוש את המשפחות שלהם בטקסים, להראות שאני בחיים כשהילדים שלהם מתו". תחושת האשמה הולידה גם תחושת אחריות כבדה, "אם הייתי רואה מישהו חשוד באוטובוס ויורדת ממנו, הייתי מחכה שבחדשות יודיעו שהיה פיגוע על האוטובוס בו נסעתי, וחשבתי איך לא התקשרתי למשטרה. הייתי בטוחה שאנשים ימותו בגלל שאני לא התרעתי שהיה מחבל על האוטובוס".
שרית סגל
"הפסיכולוגית שלי לימדה אותי איך לנשום שוב": אפשרויות הטיפול בפוסט טראומה
כיום קיים מגוון רחב של טיפולים שעשויים לסייע ולהקל על סימפטומים טראומתיים, ביניהם טיפול תרופתי בנוגדי דיכאון וחרדה, טיפול בהיפנוזה, טיפול קבוצתי או משפחתי. טיפול נפוץ בטראומה נקרא EMDR, במסגרתו האדם מעבד מחדש את הזיכרון הטראומתי תוך כדי קבלת גירוי במוחו (למשל על ידי תיפוף על שתי הרגליים, או על ידי תנועות עיניים – פעולות שמעוררות את הגירוי), באופן כזה שמאפשר לחוות את האירוע כזיכרון רחוק, ולהוריד משמעותית את רמת המצוקה שנלוותה לו קודם. הטיפול בעצם מקודד מחדש את הזכרון במוח, באופן רך יותר.
סוג טיפולים נפוץ במיוחד בפוסט-טראומה הוא טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים (מוכר גם כ-CBT), בהם מתמקדים בעיבוד הרגשות, המחשבות והתחושות שהחל האדם לחוות לאחר הטראומה, תוך הפסקת ההימנעויות, ובניית תבניות חשיבה מיטיבות. אחד הטיפולים הקוגניטיביים-התנהגותיים היעילים ביותר הוא חשיפה ממושכת; חשיפה דמיונית חוזרת ומתמשכת לאירוע הטראומתי, שנועדה לסייע לאדם לעבד אותו ולחוות שוב את העולם כמקום בטוח. במקרים מסוימים, מתבצע טיפול בטראומה בגישה פסיכודינאמית.
"הייתה לי סביבה מאוד תומכת", מציינת שרית כאלמנט הראשון בשיקום והחלמתה, "גם המשפחה, גם האנשים בקיבוץ, הצבא, החברים – הם לא עזבו אותי לרגע, לא נתנו לי לשקוע וליפול". כמה שבועות לאחר הפיגוע החלה לחפש שרית אחר אפשרויות טיפול. היא ניסתה טיפולים נפשיים מגוונים, עד שמצאה טיפול שהתאים לצרכיה. כשעברה לתל אביב כ-3 שנים לאחר הפיגוע, המשיכה להיות מטופלת אצל פסיכולוגית שליוותה אותה מספר שנים לאחר מכן. "היינו מדברות על כל הפחדים שלי, והיא עזרה לי להתמודד, לימדה אותי איך לנשום שוב. הייתי צריכה לדבר ולשתף, ולא להסתיר כלום ממה שעובר לי בראש, לא להתבייש. הבנתי שגם אם יש חלומות, זה טבעי, כי מודחקים דברים שאנחנו לא באמת יודעים איך לשאת. זה עשה לי טוב, לספר את הסיפור שלי".
להתיידד עם המפלצת, לעשות שלום עם הזכרונות
אחד האלמנטים החשובים במסע שעשתה שרית, היה הרצון שלה להתעמק ולגלות מה בדיוק קרה בפיגוע, לה ולאחרים. "היו מגיעים אנשים שאומרים טיפלנו בך בשטח, היו אנשים שאמרו לי שראו אותי בעיתון, או בחדשות. לא הבנתי איך, וזה מאוד עניין אותי, רציתי לדעת מה בדיוק קרה. התקשרתי לעיתונים ולערוצי החדשות, והתחלתי להכין לי חוברת, שיהיה לי זיכרון. בכל פעם שאני פוגשת אנשים חדשים שמתעניינים בזה, אני מביאה להם את הקלסר הזה כדי להבין מה היה שם, מה חוויתי ומה המשפחות השכולות חוו". דבריה של שרית מהדהדים את העיקרון החשוב על בסיסו התפתח הטיפול בחשיפה ממושכת, טיפול בו האדם מעבד את האירוע הטראומתי ומזמין את הזיכרון הקשה פנימה, ככל הזיכרונות. כך, למעשה, הופכת החוויה טראומתית לעוד חוויה – אמנם חוויה קשה ומכוננת – אך חוויה אותה ניתן להבין ולתפוס, ואיתה ניתן לחיות.
"אם הייתי נשארת בעבר, לא בטוח שהייתי עדיין חיה"
שיאו של תהליך השיקום, מספרת שרית בהתרגשות, היה עבורה מסע שיט שעשתה בליווי מומחי בריאות הנפש, עם כ-30 מתמודדים עם פוסט-טראומה, מרביתם ממלחמת לבנון השנייה. המסע כלל מפגשים קבוצתיים בהם חלקו המשתתפים זה עם זה את החוויות שעברו, תוך תמיכה הדדית וסיוע בהתמודדות של חברי הקבוצה. כשחזרה לארץ, חשה כאילו הוסר משא כבד מעל כתפיה. שיתוף החוויה טראומתית עם אנשים במצב דומה עשוי לסייע עמוקות בריפוי ובהחלמה, כפי שסייע לשרית; "אלה אנשים כמוך ששואלים ומספרים, אבל הם יודעים בדיוק מה לשאול כי הם חווים את אותו דבר שאת חווה, גם אם הם נפצעו במקום אחר. זה כביכול פוסט-טראומה שונה לחלוטין משלי, אבל הרגשות, החוויות והחלומות שלנו זהים". ברוח זו מנסה שרית לסייע לאנשים שונים שהיא פוגשת, שמתמודדים עם טראומות מעברם. עבורה, היכולת לשתף אחרים בחוויותיה עשויה לפתוח חלון של תקווה, והצצה לחיים אחרים שניתן לחיות, קשים פחות, גם אחרי הטראומה. "זה ילווה אותי כל החיים, אבל המשכתי הלאה. נשארתי בחיים, הקמתי משפחה, טיילתי, עשיתי תואר, אני עובדת בעבודה שאני אוהבת ויש לי שתי ילדות מדהימות. אפשר וצריך להמשיך, לא להיתקע במה שקרה והיה. אם הייתי נשארת בעבר, עם כל מה שהוא הציע, לא בטוח שהייתי עדיין חיה".
__________________________________________________________________________________
מרכזי טיפול בנפגעי ונפגעות טראומה
ההחלמה מאירוע טראומטי עשויה לזמן לאדם מצוקה נפשית קשה וממושכת. עם זאת, קיימות אפשרויות טיפול מגוונות אליהן ניתן לפנות על מנת להקל על התמודדות זו.
עבור טיפול ותמיכה בנפגעי פיגועי טרור ומלחמה, ניתן לפנות לארגון נט"ל, אשר מנהל קו סיוע ייעודי לעזרה נפשית בנפגעי טראומה, וכן מציע טיפולים קליניים והתערבויות חירום במקרים שונים (קו הסיוע: 1-800-363-363). היחידה לתגובות קרב מספקת מענה למי שסובל ממצוקה לאחר לחימה בצבא, ומציעה סוגי טיפול מגוונים ללא תשלום. במידה וחווית פגיעה מינית, קיימים מרכזים וקווי סיוע ברחבי הארץ בהם ניתן להיעזר - קו חירום לנשים: 1202, לגברים: 1203. זאת ועוד, בקופות החולים השונות ובבתי החולים הממשלתיים מוצעים טיפולים נפשיים לנפגעי טראומה – מומלץ לפנות לקופת החולים לפרטים נוספים.
על המראיינת – ספיר קינן
ספיר קינן הינה דוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת בן-גוריון. מחקרה מתמקד בתחומי המגדר והמיניות.
