19.11.18
צוות בטיפולנט
היחס לטיפול תרופתי משתנה מאוד בין אנשים; ישנם מי שלוקחים כדור ללא התלבטות ברגע שמתחיל כאב הראש, ומוקירים תודה להתקדמות הרבה שמציעה הרפואה. אחרים רואים בתרופות דבר מזיק שיש לקחת רק בלית ברירה, וחושדים בכל מרשם שמקבלים מהרופא. עמדות אלה הופכות קיצוניות אף יותר כשמדובר בטיפול פסיכיאטרי. קיימים לא מעט מיתוסים ודעות קדומות על הנושא, הגורמים גם לתומכי הרפואה הנלהבים ביותר להירתע מטיפול פסיכיאטרי גם כשהם סובלים מאוד. האם המיתוסים האלה נכונים? מה מקורם? ואיך אפשר לדעת מה נכון לעשות?
מיתוס ראשון: רופאים "דוחפים" כדורים פסיכיאטריים ללא סיבה
נתחיל בעובדה שלא רבים יודעים עליה: רופאים לא נהנים לרשום תרופות, ולא מקבלים אחוזים מחברות התרופות על הבחירה בסוג כזה או אחר. מרבית האנשים מגיעים לפסיכיאטר כאשר הם חווים מצוקה נפשית וגופנית משמעותית, בד"כ אחרי זמן ממושך של סבל והחמרה במצבם. לכן, הפסיכיאטר יחליט פעמים רבות להתחיל בטיפול תרופתי הולם, בדיוק כפי שעושה רופא המשפחה כאשר מגיע אליו אדם הסובל מכאבי בטן. כפי שאנטיביוטיקה לא נרשמת בהיעדר דלקת, כך אין התרופות הפסיכיאטריות נרשמות ללא תכלית רפואית.
מיתוס שני: מי שנוטל כדורים פסיכיאטריים הוא משוגע
כדי להבין את הסטיגמה המדוברת, עלינו לשאול מה זה בעצם שיגעון. האם אדם הסובל מחרדות הוא משוגע? ואם הוא סובל מדיכאון? מפוסט-טראומה? ורגע, מי יותר משוגע – אדם שאינו לוקח טיפול תרופתי כשהמצב שהוא סובל ממנו פוגע בו עד כדי כך שאינו מצליח לתפקד בעבודה, או חברו שבזכות כדור מתאים קיבל בחזרה חיים מלאים ומהנים? אם את/ה סובלים ממצב פסיכיאטרי, הטיפול התרופתי לא יהפוך אתכם ל"משוגעים", להיפך; הניסיון להסתדר בלי קבלת טיפול הולם הוא זה שיכול לדרדר את מצבכם.
מיתוס שלישי: אם יגלו שאני לוקח תרופה פסיכיאטרית, לא יקבלו אותי לעבודה ולא אצליח למצוא זוגיות
מחשבה זו תולה את הבעיה בטיפול התרופתי, תוך התעלמות מכך שיש סיבה שלשמו הוא נרשם. אם מקום עבודה ידחה אותי כיוון שאני נוטל טיפול תרופתי, על אחת כמה וכמה שלא אתקבל אליו אם אני סובל מבעיה לא מטופלת הפוגעת בתפקודי התקין. באופן דומה, אם בת זוג פוטנציאלית תסיים את הקשר עמי כיוון שאני לוקח כדורים נגד דיכאון, יש סיכוי לא רע שהיא תסיים תיפרד ממני בכל מקרה אם תראה אותי לא מצליח לצאת מהמיטה במשך שבועות. אנשים רבים חוששים גם שיצטרכו לשתף את סביבתם בכך שהם לוקחים טיפול תרופתי, אך זה לא נכון; הבחירה אם לשתף אחרים במצבנו הנפשי תלוי רק בנו, וזהו הדין גם בנוגע לטיפול שאנו מקבלים.
מיתוס רביעי: טיפול תרופתי יגרום לי לתופעות לוואי חמורות
עוד דבר שאנשים שוכחים הוא שכל תרופה יכולה לגרום לתופעות לוואי, אך מרביתנו עדיין בוחרים לקחת משככי כאבים, אנטיביוטיקה ועוד ועוד. והרי שהסיכוי לחוות תופעות לוואי אינו מה שקובע אם ניקח אותה, אלא שני דברים בסיסיים הרבה יותר: הראשון – עד כמה אני צריך את הטיפול? והשני – אם אכן ישנן מתופעות לוואי, האם הרווח מנטילת התרופה יעלה על חסרונותיה? אפשר לחשוב לדוגמא על כימותרפיה; מרבית חולי הסרטן בוחרים לעבור תהליך כימותרפי, אשר גורם לתופעות לוואי קשות מאוד, זאת מפני שסיכוי רב שהוא יציל את חייהם. לעומת זאת, אם כדור נגד צינון גורם לי לתופעת לוואי לא נעימה, יתכן ואבחר להתמודד עם הצינון עוד כמה ימים בלעדיו. זאת ועוד, צריך לזכור שתופעות הלוואי משתנות מאדם לאדם, ולכן יתכן שלא תסבלו כלל מתופעות לוואי מהן סובל חבריכם המשתמש באותה התרופה בדיוק. זכרו כי גם במקרה של תופעות לוואי בלתי נעימות, ניתן להסתייע בפסיכיאטר כדי לשקול חלופות דומות אשר עשויות להיטיב אתכם יותר. כמו-כן, יתכן כי התרופה תשפר באופן כה משמעותי את איכות חייכם, כך שתסיקו כי אתם מפיקים מהטיפול במידה ש"שווה" לכם את המחיר.
מיתוס חמישי: אם אתחיל לקחת תרופות פסיכיאטריות, אתמכר ולא אוכל להפסיק אף פעם
כמו כל תרופה שאתם מכירים, הטיפול הפסיכיאטרי נמשך אך ורק כל עוד יש בו צורך. לא יותר, ולא פחות. ישנם מצבים מסוימים שיכולים להשתפר לאורך הזמן עם טיפול פסיכולוגי מתאים, אשר במהלכו ניתן יהיה להפחית או להפסיק את הטיפול התרופתי. מצבים אחרים עשויים להיות כרוניים ויש בהם מרכיב ביולוגי חזק (למשל, הפרעה בי-פולרית וסכיזופרניה), הדורשים להמשיך את הטיפול התרופתי לאורך שנים ארוכות. כמו בנוגע לתופעות הלוואי, השיקול אם להמשיך את התרופה הוא שיקול של עלות תועלת; אם הפסקת הכדורים תוביל אותי למצב פסיכוטי, כנראה שכדאי לי מאוד להמשיך בטיפול התרופתי. לעומת זאת, אם לקחתי טיפול תרופתי בגלל התקפי חרדה וכיום אני יודע להתמודד עמם, או שעוצמתם ותדירותם פחתה, אפשר בהחלט לשקול הפסקה של הכדורים. חשוב מאוד לציין כי כל הפסקה או הפחתה של הטיפול התרופתי צריכה להיעשות כמובן בהתייעצות עם הרופא המטפל והנחייתו, ולא באופן עצמאי.
